בעיית הפליטים

תוכנית המציאות של גואל פינטו התחילה ביום שבו יצא מ'האח הגדול'. מי שנכנס לבית על תקן האינטלקטואל והגיי הרגיש, עיתונאי תרבות בעיתון 'הארץ' - יצא ממנו פליט ריאליטי. המהפך הושלם. העולם והעו"ש הגיבו בהתאם; כלומר, לא משהו. "לא רצו לשמוע ממני, לא הייתה לי פרנסה", הוא אומר. "אם פעם חשבתי שלתקשורת קשה עם המזרחיות שלי, אחרי 'האח הגדול' גיליתי שיותר קל עם הפינטואיות שלי מאשר עם פליטות הריאליטי שלי. שם באמת נסגרו כל הדלתות".

תסביר.

"ניסיתי לחזור אל המקומות שהייתי בהם בן בית, והמקומות האלה לא רצו מישהו שהיה ב'האח הגדול'. 20 שנים ב'הארץ', למשל, נמחקו אחרי שלושה חודשים בנווה אילן. הם הפכו לחשובים יותר ממה שעשיתי קודם. מרגע שהלכתי לריאליטי, מבחינת הקולגות שלי עשיתי את האסור. וזה מעיד שאף פעם לא הייתי באמת חלק מהם. עד היום מי שמכניס לי זה המילייה התקשורתי".

מה הייתה התשובה הרשמית שקיבלת כשרצית לחזור?

"ב'הארץ' הופיעה תמונה שלי עם הכיתוב 'פעם כתב תרבות מוביל, היום מומחה ל'האח הגדול''. מבחינתי זו הייתה התשובה שלהם. תשובה בכתב. ותשובה מעליבה. העניין הוא שהעבודה בתקשורת כל כך הוטמעה בי, שגם אני לאורך זמן הלקיתי את עצמי. אמרתי שאני הבאתי את זה על עצמי. וכשאין לך פרנסה אתה הופך חרד. בקושי יצאתי מהבית. למזלי, יש לי בן זוג תומך".

והיום?

"תלוי באיזה יום שואלים אותי. אני לא אגיד לך עכשיו שאני שמח על הבחירה שעשיתי. ברור שאני מתגעגע לגואל פינטו מ'הארץ'. ברור שאני מתגעגע למעמד, לשגרה. לולא קשת נתנו לי תוכנית, אני לא יודע ממה הייתי מתפרנס בשש השנים האחרונות. בלעדיהם יכול להיות שהייתי חוזר למלצר. היום אני מרגיש פליט מהחיים הקודמים שלי. לא פליט ריאליטי. התחלתי פרק חדש לגמרי בגיל 40".

איפה אתה מרגיש את השינוי?

"אני אדם פחדן. בעבר פחדתי כל הזמן שיגלו את השקר. שאני לא באמת כותב טוב, לא באמת מורכב, לא באמת מעניין. ודווקא החשיפה מול חצי מדינה שיחררה אותי. כי ראו הכל. למדתי שלא כל כך מפחיד לנסות דברים. למשל לכתוב את הרומן הזה. פעם הייתי פוחד מה יהיה אם זה לא טוב מספיק. היום אני יודע שלפחות העזתי".

*

'מפורסם', ספרו הראשון של פינטו (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד), אמור לסגור סופית את הפרק ההוא. הספר נפתח בקתרזיס שפינטו עצמו לא חווה: ליל הזכייה של הגיבור, ליאור בן־משה, בתוכנית הריאליטי 'הוט שוט'. אבל זה לא סיפור סינדרלה, אלא דווקא מנוסה מבוהלת מהקלישאה. מהרגע הראשון, ליאור מנסה למרוד בגורל. בהפקה. בנוסחה. פינטו עיצב אותו מהחומרים המוכרים של זוכי הריאליטי העברי: מזרחי נאה (אבל לא מדי) וצנוע (לפחות למראית עין) מהפריפריה. מצד אחד מסוחרר ממזלו הטוב, ומנגד מנהל מלחמת עצמאות מול יחסי ציבור אגרסיביים, הפקה חונקת ופסיכיאטר אקסצנטרי.

בהתחשב בדומיננטיות של הריאליטי בעשור האחרון, מפתיע ש'מפורסם' הוא ניסיון ספרותי ראשון להתמודד עם התופעה. לבחון בעין ביקורתית מונחים כמו הצלחה וסלבריטאות, וגם את אחורי הקלעים של תעשיית הטלוויזיה. "אף פעם לא ידעתי כמה טיפשים בני האדם, עד שחוויתי את מסלול הכוכבות של החודשים האחרונים", כמו שאומר ליאור. במקום אחר הוא מתאר את הפורמטים המוצלחים שיצרה מי שמכונה מספר 2 בתאגיד: "בשלנים עיוורים שמבשלים אוכל גורמה" ו"תחרות של יצרני בירה אלכוהוליסטים".

עברו יותר משש שנים מאז 'האח הגדול', ונראה שאתה מתקשה להשתחרר. לא התחשק לך לכתוב על משהו אחר?

"כששפרה קורנפלד הוציאה את הספר המצוין שלה, כולם דיברו איתה על 'האח הגדול'. קראתי את הראיונות והתבאסתי מהתחת. הגברת כתבה שלוש שנים, ועל 'האח הגדול' אתם מדברים איתה?!"

אז אמרת, אם זה מה שאתם רוצים, תקבלו את זה לפרצוף?

"בדיוק. בוא נסגור את הפרק הזה בחיי עם יצירה שלא נכתבה עדיין בעברית. לא ייתכן שיש ז'אנר ששולט בחיים שלנו זמן כל כך ממושך, ועדיין לא התייחסו אליו בספרות העברית. מה שמעניין אותי הוא הדיסוננס בין ההאדרה של הטלוויזיה - הרמת הגבה של יונית לוי, אני אקרא לזה - ובין הזלזול באותו כלי עצמו כשזה מגיע לריאליטי. הרי הסמן הטוב ביותר לישראליות הן תוכניות הריאליטי במהלך השנים. מי שרצה להבין את הלך הרוח בחברה הישראלית יכול היה לעשות את זה דרך הריאליטי. הבאנו הומו כי הקהל מוכן לזה. והסירוב של חלקים גדולים מהאליטה התקשורתית לשתף פעולה עם תהליכים כאלה - הוא סוג של עיוורון.

"הרי שי חי לא שונה מהריקלינים או היאיר לפידים. לכולם יש טוקבקיסטים מטעם שכותבים 150 תגובות בשעה כדי לגנוב דעת. אבל צבא האמת של שי חי זו הפעם הראשונה שהדבר הזה יצא מאחורי הקלעים, מהפורומים, מהרשתות החברתיות. ואנשים שלא רואים את הדברים האלה, לא רוצים לראות איפה אנחנו באמת חיים. אלו אותם אנשים שעוצמים את העיניים כשמתפרסמות משכורות הבכירים".

רוב הארס בספר מופנה לברגים שמניעים את המכונה. למשל איש יחסי הציבור המכונה "תחת שמן" - "עבד פרטי שהעמידו לרשותי... ואני יכול לעשות איתו - ובו - כל שעולה על רוחי".

"ליאור, הגיבור שלי, מדבר על הדו־פרצופיות שבה מתייחסים אל הפליטים לעומת איך שמתייחסים למי שמפעילים את הפליטים - העורכים, היחצנים והמלהקים וכו'. זה ההבדל בין הבובה והבובנאי. על הבובה ישפכו קיטונות של זלזול; את הבובנאי יעריכו על עבודתו הטובה. אבל אותי עניינו הליאורים של העולם. העובדות המספריות פשוטות: רוב מוחלט של המשתתפים בתוכניות האלה מגיעים מהפריפריה והם מזרחים. או יפהפיות רוסיות. אי־אפשר לנתק את זה. הם לא נראים כאן על המסך בשום תוכנית אחרת. ואלו שמעבירים את הביקורת לא מבינים את זה - אנשים שמשתתפים בריאליטי רוצים שלרגע אחד יסתכלו עליהם. הם באמת שקופים".

*

בפתיחת הרומן מצהיר פינטו כי "אין קשר ישיר בין הדמויות והאירועים בספר לבין המציאות", אבל כל מי שמכיר מעט את אחורי הקלעים, יזהה את משחק המחבואים שהוא משחק עם הקורא. רוב דמויות המשנה ב'מפורסם' מתכתבות, באופן ישיר יותר או פחות, עם אנשים מוכרים בתעשיית הטלוויזיה. למשל הרוקר המתבגר ששופט בריאליטי ("נעצו בו שיניים על התמסחרותו ועל כניעתו לז'אנר הנחות... ומיד לקח על עצמו את תפקיד המשוגע"). למשל הפסיכיאטר הטווסי המכונה "מדוזה", שרושם לליאור כדורים תוך כדי ישיבה במסעדה; האיש ש"החברים שלו בהתאחדות הפסיכיאטרים הארצית הגנו עליו בכל שערורייה".

"זו הפרשנות שלך", פינטו צוחק, "זה לא מה שהכותב התכוון אליו. בעיניי ככותב זה ספר על ילד שמחפש את אבא שלו".

הכותב מיתמם.

"הכותב השתעשע. אם הייתי רוצה ליצור מהומה, זה היה נורא קל. צריך גם לזכור מתי הייתי ב'האח הגדול'. כשכולנו היינו בתולים. זה לא המתמודדים של היום. זה לא ההפקות של היום". 

"אני הפסיכיאטר הכי טוב בארץ... בממשלה יושבים אנשים שבלעדיי היו מתמוטטים... אנחנו צריכים לסתום את החור הגדול שנפער לך בלב ואנחנו נעשה את זה עם כדורים". לא קשה לזהות פה את ד"ר אילן רבינוביץ', שהיה הפסיכיאטר בעונה שהשתתפת בה.

"אין לי מה להגיד על זה".

את מה שהוביל לפגישתו של פינטו עם הפסיכיאטר השנוי במחלוקת הוא מתאר בתמציתיות: "אני לא גבר מתעמת. גם קצת פחדן. אני זוכר שהתעלפתי בבית האח. לא היה לי עבר של התקפי חרדה אז גם לא ידעתי מה זה אומר. הביאו אותי לחדר האח הגדול ושם פגשתי איש שלא הכרתי. הוא נתן לי כדור ואמר לי 'תבלע'".

וידעת מה זה, הכדור?

"לא".

והיום אתה יודע?

"לא. כנראה שזה היה כדור הרגעה, כי זה הרגיע. ואז קיבלתי כדורים מסודרים פעם בשבוע. זה היה גלוי".

כשהתפוצצה פרשת הכדורים הפסיכיאטריים שהתרחשה בעונה שלך ובמרכזה עמד אותו רבינוביץ', לא לקחת חלק בתביעה. הופתעת ממנה?

"מאוד. ואני יכול להגיד לך היום שאם היו מכניסים אותי למאחורי הקלעים לפני שזה קרה, אם היו מדברים איתי, והיו מוציאים את קשת מהמשוואה - אולי הייתי יכול להיות חלק מזה. אני מספיק ברור?"

לא. אתה אומר שהבעיה הייתה ד"ר רבינוביץ' ולא קשת?

"חד־משמעית. ככה טענתי שש שנים וככה אני טוען גם היום".

אבל קשת היו המעסיקים שלו! מה, הם לא ידעו? או שאתה מגן עליהם כי הם דאגו לפרנסתך?

"קשת היו טובים אליי, אבל זה לא קשור. הפגישות היו בחדר סגור עם מצלמות סגורות. אני אגיד לך מה מוזר בעיניי: בסרט שעשיתי על החוויה ההיא, שנתיים לפני שהתפוצצה הפרשה, אני אומר קבל 30 אחוזי רייטינג שקיבלתי כדורים בבית האח. אז אם זה באמת נורא כל כך, למה לא אמרתם כלום - בתקשורת - כשהוצאתי את הסרט? כנראה שאם זו לא תביעה משפטית, אם זו לא מירי רגב צורחת, אנחנו לא מתרגשים".

אגב, היית נכנס לבית האח ב־2016?

"בחיים לא! היו אוכלים אותי בלי מלח".

* 

בן 46. גדל בבני־ברק. ילד שביעי במשפחה דתית ממוצא אלג'יראי. מקיימים מצוות ושומעים שארל אזנבור. כתלמיד מבריק, התקבל לישיבה אשכנזית אליטיסטית. על הטראומה ההיא פינטו כבר דיבר בסרט 'אחד משבעה', שעשה לערוץ 8 לפני כמה שנים. הוא היה בן 14 כשהחונך המבוגר שהוצמד לו בישיבה ניצל את מעמדו ותבע ממנו תשלום מיני. בתמורה סולק פינטו מהישיבה ולמד דבר או שניים על מוצא ומעמד.

"מבחינתי לא היה לזה קשר למין בכלל. מה שהיה זה רצון להתחבב עליו, להתחבר עם אליטה אשכנזית. אלה היו יחסי מרות. ידעתי שלשם פינטו יש משמעות, כי הייתי המזרחי היחיד שם. וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מה היא היררכיה. כי אני הייתי למטה. מתחתיו. וכשהעיפו אותי זה הבהיר לי שוב כמה אני לא שייך. שכל הישות שלך מתגמדת לשם המשפחה. מצחיק שהמזרחיות שלי מגדירה אותי הרבה יותר מהמיניות שלי בעיני עצמי. המיניות אף פעם לא הייתה אישיו. אף פעם לא הייתי באמת בארון".

הוא גר עם רון, בן זוגו בשבע השנים האחרונות, בפרבר בורגני של תל־אביב, בדירה מסודרת למופת, עם ריח ביתי של כדורי בשר ברוטב עגבניות ("טריות!" הוא מדגיש). "לאיתמר ולגלי, שמרשים לי לאהוב אותם", כותב פינטו בהקדשה הפותחת את הספר, ומתכוון לשני ילדיו של בן זוגו, שאותם הוא מגדל במשמורת משותפת עם אמם. "לילדים המהממים האלה יש אבא ויש אמא מופלאה. אני רק התמיכה הטכנית".

לא רוצה להיות אבא?

"אף פעם לא היה לי את הרצון הזה. למרות שאני שנים עם הילדים של רון, ויש לי אהבה רבה אליהם, זה לא שינה את הרגש הבסיסי שלי, שלהביא ילדים זה מפחיד מדי. עם הנוירוטיות שלי, זה משהו שרק מהמחשבה עליו אני צריך כדור".

בגיל 26 התאהב באישה, התחתן והתגרש אחרי שמונה חודשים. "זו הייתה אהבה גדולה, אבל אני חייב להדגיש שהאופציה הסטרייטית לא באמת הייתה קיימת אי פעם. פשוט תמיד הייתי סאקר של אהבה. גם כשראיתי את רון בפעם הראשונה ידעתי שזה המכתוב שלי. הוא היה מתוק ויפה. הרגשתי בטוח לידו. אני הייתי יותר בעניין, ורק כשנכנסתי לבית האח נפל לו האסימון. למחרת הייתי עם המזוודה אצלו בבית".

ליאור, גיבור הספר, הוא מין אלטר אגו שלך. מורד בהפקה, מחולל שערוריות, ובעיקר: סטרייט. למה כתבת אותו סטרייט?

"הייתי צריך מרחק מהגיבור שלי. בגלל שההומואיות פתורה אצלי, עניין אותי לבחון משהו שלא פתור. ללכת הכי רחוק ממני. ומה שתפס אותי זו המיזוגניה של גברים סטרייטיים. מין התייחסות לאישה ככלי קיבול - לדפוק ולטחון ולפרק ולהבריג. משם גם סצנת הסקס הדוחה בספר. רציתי לפרק את ההתייחסות של הגבר הישראלי לנשים. אבל הכתיבה כגבר סטרייט לא פשוטה לי. השיחה, הדיבור, המחשבה".

מה היה קשה במיוחד?

"סצנת הסיום הייתה אמורה להיות מין אוראלי שליאור מעניק לראשונה בחייו. זה היה אמור להיות הגראנד פינאלה. סצנת מין שבה הוא נותן מעצמו לאישה".

ו...?

"וגיליתי שאני לא יודע לכתוב את זה! עשיתי שיעורי בית, דיברתי עם ידידות וידידים, ראיתי פורנו. 20 דראפטים. וכלום. לא יודע לכתוב את זה. במובן הזה, הכותב הוא נכה. לא יודע. לא מכיר. אז במקום זה שמתי אותם בסלון מול הטלוויזיה. הרי ישיבה מול הטלוויזיה, כשאתה מחזיק ידיים עם אהוב, מנצחת כל מין בעולם". •