לקרוא מחדש את התנ"ך: כתבים אתיאיסטיים בתורה בנביאים ובכתובים // אליה ליבוביץ - ידיעות ספרים - 360 עמודים

שורה התחתונה, 'לקרוא מחדש את התנ"ך' הוא ספר תמוה ומביך. דל להפליא מבחינה מחשבתית, ולא מלמד כמעט שום דבר בעל ערך על הנושא שבו הוא עוסק. למעשה, זהו אחד הספרים החלשים ביותר שקראתי על התנ"ך.

אחרי שכתב כמה ספרי מדע פופולריים, החליט אליה ליבוביץ - פרופסור לאסטרופיזיקה, המרבה לפרסם את דעותיו הפוליטיות מעל במות שונות - לכתוב ספר המוכיח שהתנ"ך מכיל רעיונות אתיאיסטיים. לכאורה, רעיון מסקרן. התנ"ך הוא טקסט עשיר להפליא, ופרשנים מקוריים מצאו בו במשך הדורות אינספור רבדים של משמעות - דתיים, תרבותיים, פסיכולוגיים ופוליטיים. על פי הצהרת הכוונות שלו, נשמע שליבוביץ מציג פילוסופיה המעניקה משמעות מפתיעה לתנ"ך. אבל זה לא המקרה. ליבוביץ אינו פילוסוף, ובכתיבתו אין שום עומק הגותי. בשונה מהוגים כמו קירקגור או פרויד, שהציעו פרשנות לסיפור תנ"כי בהתאם להשקפת עולמם, ליבוביץ טוען טענה מסוג אחר. לשיטתו, כל הפרשנים באלפיים השנים האחרונות פשוט לא הבינו נכון את התנ"ך, ורק הוא הצליח לזהות את המסר האתיאיסטי של המחבר. מכיוון שהתנ"ך כולל אינספור התייחסויות מפורשות לקיומו של אלוהים, ליבוביץ טוען שהמסר המקורי של המחבר מוצפן. בכך, ספרו דומה יותר לחיבורים פסאודו־מחקריים נוסח 'הצופן התנ"כי' של מייקל דרוזנין, שהציג לכאורה תחזיות ונבואות שונות המתבססות על דילוגי אותיות בתנ"ך.

ליבוביץ אינו עוסק בדילוגי אותיות, אבל הוא מתבסס על תיאוריות שאין להן שום בסיס משכנע. יותר מאשר פרשן מקורי, הוא מצטייר כקבליסט באצטלה של מדען. זה ניכר למשל בפרק העוסק בפרשת בלעם, שם הוא טוען שהשם "יהוה" מתייחס לאירועים במישור הטבעי, ואילו השם "אלוהים" הוא קול פנימי המדבר אל האדם. חוקרים עוסקים בכינוייו השונים של האל זה מאות שנים - זהו למשל אחד מיסודותיה של תורת המקורות בחקר המקרא, המבדילה בין המקור היהוויסטי למקור האלוהיסטי - אלא שבניגוד לליבוביץ, חוקרי המקרא התבססו על מחקר פילולוגי מדוקדק.

בפרק העוסק בספר בראשית הוא מביא עוד טענה מוזרה להוכחת המסר האתיאיסטי שלו: לדבריו, מחבר המקרא מקפיד להבהיר שלא נשאר זכר לאירועים שסופרו על ידו בדורות אחרי התרחשותם, וכך רומז למעשה שאירועים אלו לא קרו, ושהתנ"ך אינו אלא יצירה ספרותית. אבל מה לעשות שמעשים מסוימים, כמו קניית מערת המכפלה, דווקא כן השאירו סימן? במקרה הזה ליבוביץ טוען שמדובר ב"תחכום ספרותי". בכלל, הוא לא מהסס להחליף שוב ושוב את ההיגיון הפרשני שלו. אם אלוהים לא מוזכר, משמע שהמחבר התכוון שאין אלוהים; אם אלוהים מוזכר, סימן שהוא התכוון לאותו דבר.

לפסוק שעוסק בכתנות העור שעשה ה' לאדם וחוה לאחר חטא גן עדן הוענקו לאורך השנים אינספור פרשנויות, אבל זו של ליבוביץ מגוחכת במיוחד: "כאן בא לידי ביטוי רצונו של הסופר להציג בדרכו הסיפורית את תחילתה של מסורת אופנות הלבוש המתחלפות... כמעט בכל חברה אנושית, לבושם של אנשים רחוק מלהיות כיסוי ערווה בלבד, אלא מהווה חלק חשוב של תרבותה... ציון אלוהים כיוצר המלבוש המלאכותי הראשון הוא דרכו האמנותית של הסופר לתת ביטוי לאי־ידיעתו מה מקור הבגד הראשון שבני אדם התחילו לתפור לעצמם". זו פרשנות רעועה כל כך מבחינה אינטלקטואלית, שלא נותר אלא לשפשף עיניים.

ניכר שליבוביץ לא טרח לקרוא כמעט דבר מהתיאוריות בפרשנות, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ותורת הספרות שנוסחו במאה השנים האחרונות. אם כן קרא, הסימנים לכך בטקסט הם מינימליים. על הפערים הוא מחפה בהסתמכות מפוקפקת על מדעי המוח. "אין שום פלא שתבניות מוחיות שהופיעו אצל אבותינו, שבות ומופיעות במוחותיהם של בני בניהם. התנ"ך הוא ספר שכתיבתו וקריאתו עוררו תבניות מוחיות שונות אצל בני אדם שונים במהלך ההיסטוריה, שהיו רצויות ואהודות עליהם. מכאן הפופולריות של ספר זה והיותו הנקרא ביותר בעולם". ואולי הסיבה לכך שהתנ"ך הוא הספר הנקרא ביותר בעולם קשורה לעובדה שהוא משמש כטקסט המקודש של הדת הגדולה ביותר בעולם?

כל זה מקומם, כי ליבוביץ הוא מדען, ואפילו מדען בכיר. אם אדם חסר כל השכלה באסטרונומיה היה מפרסם אוסף סברות כרס על ראשית היקום, שמבוססות במקרה הטוב על מחקרים מהמאה ה־19, הוא בוודאי היה מתקומם, ובצדק.

כל אדם רשאי לגבב ספקולציות ופרשנויות מוזרות לתנ"ך - אבל כשפרשנות כזו מופיעה בדרשה של מחזיר בתשובה, הציבור המשכיל נוטה ללעוג לו, או פשוט לפטור אותו כבלתי ראוי להתייחסות. כשטענות כאלה מובאות על ידי פרופסור לאסטרופיזיקה, לעומת זאת, הן מודפסות באלפי עותקים.