ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איל פלד. "שמונה שנים בלי טיולים, בלי טבע, בלי שמש, בלי אוויר. כואב. קשה. לא נעים"
    7 ימים • 18.05.2016
    מסע התעוררות
    אינספור חותמות מכל העולם התנוססו בדרכון הישן של איל פלד כשהגיש את תוכנית הטלוויזיה "מסע עולמי", אבל בדרכון החדש שלו הוטבעה חותמת ראשונה רק עכשיו. שמונה שנים אחרי שהשבץ המוחי שיתק את צידו הימני והשתיק את שטף דיבורו, העז פלד לצאת שוב מגבולות ישראל - ולחזור לאפריקה. שם, בסוואנות שאליהן כל כך התגעגע, בין עדרי הזברות והגנו - הוא החל למצוא מחדש את המילים, ששנים לא נשמעו מפיו. איל פלד בטנזניה: יומן של מסע ניצחון
    סמדר שיר, טנזניה | צילומים: ערן לם

    אל עשרות ההיפופוטמים שרבצו במים העכורים, בשיא החמסין, התקרב איל פלד בצעדים כבדים ומדודים. זו הפעם הראשונה מאז לקה בשבץ מוחי שמר "מסע עולמי" יוצא מגבולות הארץ, וזוהי גם הפעם הראשונה בחייו שהוא מרחיק עד טנזניה. ההיפופוטמים השתכשכו בבוץ, מעולפים משיעמום ומחום, כשמדי פעם אחד מהם פוער את לועו הענקי – פתיחה של יותר מזווית ישרה, אומרים המבינים – ומתיז סילון מים על שכניו.

     

     

    Eran Lamm
    Eran Lamm
     

     

    "טבע! טבע!" התפעם פלד, שעדיין מתקשה בדיבורו. ההיפופוטמים שמרו על דממה. "טבע יפה!" התרגש. "יפה מאוד!" ופתאום הניף בידו השמאלית את מקל ההליכה שעליו הוא נשען, הצביע על ראשיהן האפורים של החיות השלוות למראה ושאג: "הי־פו־פו־טם!" מתוך מקווה המים הטבעי בקע קול עמום שהידהד כמו נחרה. באותו הרגע דימיתי שזו דרכם של סוסי היאור להריע "כל הכבוד".

     

    מאיפה צצה לך המילה הזאת, היפופוטם? שאלתי את פלד. "לא יודע," הצטנע. רק הברק שבעיניו העיד על הפתעתו ושמחתו.

     

    זו מילה מסובכת, בת ארבע הברות.

    "נכון".

     

     

     

    בעודו מייצב את מקל ההליכה על הקרקע כדי לשמור על שיווי המשקל, נערך פלד ללכוד את חבורת ההיפופוטמים במצלמת האייפון שלו, לפני שנמשיך הלאה. אחרי שמונה שנים בבית חולים, במרכז לשיקום בית לוינשטיין, במוסדות שיקום נוספים ובעיקר בביתו בהרצליה בין ארבעה קירות, הרעב שלו אינו יודע גבולות. הוא רוצה להספיק כמה שיותר. לא אחר כך ולא מחר־כך, עכשיו. אז הוא חזר לג'יפ, חרק שיניים עד שהצליח לטפס על המדרגה ללא שום עזרה, תפס את מקומו ליד הנהג והכריז "יאללה!"

     

    רגע, יש כאן היפו אחד קטן, כנראה תינוק. אפשר ללטף אותו?

     

    "לא! מסוכן!" פלד צועק.

     

    אבל ההיפופוטמים אוכלים עשב, לא בני אדם, לא?

     

    "רגע!" צועק פלד. "לחשוב".

     

    חמש שעות לאחר מכן, כשנפגשנו לארוחת הערב, הוא מסמן לי להתקרב. "יש!" הכריז. שאלתי על מה הוא מדבר, כבר שכחתי את התקרית בצהריים. "היפופוטם", הוא מבטא את המילה המורכבת בנשימה אחת, "לא צמחוני".

     

    השתנקתי. בדמיוני כבר ראיתי את פלד סוגר מעגל – עומד כמדריך מול קבוצת תיירים ואולי אף עושה זאת כשלדש חולצתו צמוד מיקרופון זעיר, המחובר למצלמה של "מסע עולמי". כי יש ניסים. לפני שמונה שנים, כשכל הצד הימני של גופו שותק וזיכרונו נמחק, מי האמין שהוא יחרוש את שמורת הסרנגטי וישיר בסוואהילית ויצעק לשמיים "טנזניה טוב לי!"?

    עובדה.

     

    פלד ב"מסע עולמי". ההובי כמקצוע
    פלד ב"מסע עולמי". ההובי כמקצוע

     

    ביג מיסטייק

    איל ("עם יו"ד אחת!") פלד, 57, בעצם מעולם לא ירד ממסך הטלוויזיה הישראלי. "מסע עולמי" שלו משודרת עד היום בשידורים חוזרים, וכשהוא בבית הוא צופה בהם בחברת לינה, הסייעת הפיליפינית שמלווה אותו מאז שחייו השתנו לבלי הכר. לא מפתיע אם כך שכשפלד הגיע לנמל התעופה בן־גוריון לפני שלושה שבועות בדרכו לאפריקה, העוברים והשבים קיבלו אותו במאור פנים ובסקרנות. "מה שלומך?" הוא נשאל שוב ושוב, "מתי אתה חוזר?"

     

    תשומת הלב ההמונית קצת בילבלה אותו. למה שואלים מתי הוא חוזר כשהוא בכלל מתכונן להמריא? אבל כשהוא נשאל מפורשות "מתי אתה חוזר לטלוויזיה?" פלד נראה נבוך. "לא, לא", הוא אומר. "זה לא יקרה".

     

     

    למה לא? אתה לא רוצה?

     

    "רוצה", הוא נאנח. "לא יכול. לא מדבר".

     

    אבל אתה כן מדבר.

     

    "אני מדבר", הוא חוזר, "אבל חושב הרבה ומדבר. צריך לדבר בלי לחשוב".

      

    זה לא נורא שאתה צריך לחשוב. הרבה אנשים לא חושבים לפני שהם מדברים.

    "ביג מיסטייק", הוא מחייך.

     

    מחויך. פלד
    מחויך. פלד

     

     

    במהלך שמונת ימי המסע אגלה שזה מונח חביב עליו, והוא ידביק את כולנו בשימוש בו. כשהצלם יוריד את רגלו מהמדרגה של הג'יפ כדי לתפוס זווית מיוחדת, ינחת על קן נמלים ובתוך שניות הן יטפסו עד לצווארו, כולנו נפרוץ ב"ביג מיסטייק" של פלד, ביטוי הרחוק כל כך מ"להיות", המילה היחידה שאמר כשהתעורר מהשבץ ואובחן כחולה אפאזיה – פגיעה ביכולת השימוש בשפה כתוצאה מנזק מוחי.

     

     

    אתה זוכר את התקופה שבה אמרת רק "להיות"? 

    הוא מהנהן ומתחיל לשיר "להיות, להיות, להיות" בשלל גוונים ונעימות – בהפתעה, בשאלה, במחאה ועוד.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות
     

    מה הייתה המשמעות של "להיות"?

     

    "הכל. להיות אמיץ, להיות אופטימי, להיות... אוף".

     

     

    המילה עומדת לך על קצה הלשון?

    "כן! בדיוק! אבל זו לא הייתה המילה הראשונה", הוא מדגיש.

     

    מה הייתה המילה הראשונה שאמרת?

     

    "אמא. כשהתעוררתי ראיתי אמא"

     

    אמו, ציונה פלד, סופרת ואמנית, ואביו עוזי פלד, מייסד ולשעבר מנכ"ל הזכיינית טלעד, לא ישכחו לעולם איך הוזעקו לבית החולים בירושלים בליל 8 באפריל 2008 על ידי חברו של איל, ד"ר עופר מרין, ותוך כדי הנסיעה שמעו במבזקי החדשות ברדיו כי בנם לקה בשבץ מוחי.

     

     

    איל, אתה זוכר מה קרה אז, כשמצאו אותך בבית מוטל על הרצפה?

     

    "הכל. אני ישן, ישן, ישן. פתאום – בום. רציתי לקום מהמיטה ונפלתי. סחרחורת, בלבול. באסה. אין אוויר. הראש לא עובד".

     

     

    פלד בספארי בטנזניה
    פלד בספארי בטנזניה
     

     

    ואז, החבר הרופא שלך...

     

    "לא!" הוא מתרעם, "חבר אחר". חובט במצח. מנסה להיזכר. ביד שמאל מוציא את האייפון ומדפדף. "אילן גרוסי. מסעדה. חבר טוב. בא אליי הביתה ואני על הרצפה. ישן, ישן, ישן. אמבולנס. ושוב ישן, ישן, ישן".

     

    "כשהגענו לבית החולים שאלתי איזה צד נפגע", סיפרה לי אחרי שובנו אמו ציונה. "כשאמרו לי שהשבץ פגע בצד השמאלי של המוח נחרדתי. זה הצד שאחראי על שפה וידע, שהם תמצית חייו של איל". בבית הספר היסודי, אמרה, איל לא כתב אף חיבור, "אבל תמיד קיבל מהמורים ציון 'טוב מאוד פלוס'. איך? כשהמורה ביקשה ממנו לקרוא את חיבורו הוא הרים את המחברת הריקה והמציא את החיבור תוך כדי דיבור. גם את קטעי הקריינות בתוכניות שלו הוא לא כתב מראש, בלי טיוטה".

      

    זיכרון פנומנלי

    עשר דקות אחרי ההמראה, כשהשלט האוסר על שימוש במכשירי חשמל כבה, מחזירה הדיילת לפלד את המכשיר שהוא עונד לצווארו דרך קבע. המכשיר שהיה עד אז בהטענה מפעיל את המתקן שנכרך סביב רגלו הימנית, המשותקת, ומזרים אליה פולסים חשמליים על מנת שיוכל להזיזה. "למה?" הוא תוהה, "עכשיו לא צריך ללכת".

     

    "אולי מאוחר יותר תרצה לקום קצת", אומרת לו לינה, שפלד הבטיח לה כי עוד יטוס איתה לכפר הפיליפיני שבו משפחתה מגדלת את בנה כבר 12 שנה, מאז שהגיעה לישראל.

     

    "עכשיו לישון", הוא פוסק. "שוסטר? אתה כבר ישן?"

     

    חיים שוסטר (59), משנה למנכ"ל החברה הגיאוגרפית, הוא חבר ותיק של פלד. "נפגשנו בשנות ה־80", הוא מספר. "איל התחיל להדריך בקניה ואני הקמתי את המחלקה של אסיה והפסיפיק. שנינו היינו אז רווקים והתחלנו להיפגש. באתי אליו לירושלים והוא בא אליי לתל־אביב. דיברנו הרבה על טיולים ועל החיים".

     

     

    פלד ובני אחד השבטים בטנזניה
    פלד ובני אחד השבטים בטנזניה

     

    "שוסטר ואני צמד!" פלד מרעים בקולו. "עכשיו, בטיסה, אנחנו צמד משמיים!"

     

    "מאוד כאב לי לראות את איל בכיסא גלגלים בבית לוינשטיין", ממשיך שוסטר. "אבל כאדם אופטימי אני מאמין שבראשו של כל אדם קיימת קופסת צבעים שאיתה הוא צובע את המציאות שלו. הבטחתי לו שיום אחד נחזור לטייל ביחד".

     

    "שמונה שנים בלי טיולים", אומר פלד. "בלי טבע, בלי שמש, בלי אוויר".

     

    זה קשה?

     

    "כואב. גם קשה. לא נעים".

     

    "מי שלא מכיר את איל עלול לחשוב שרק מאז האירוע הוא מדבר בשפה מינימליסטית", מעיר שוסטר, "אבל מאז ומתמיד הוא אלוף באמנות הצמצום. במקום להכביר מילים ולהציף במידע הוא מדייק. אני משווה את הדיבור שלו, בעבר ובהווה, לשירת הייקו יפנית. בכל כך מעט מילים אומרים כל כך הרבה".

     

    "לא צריך לדבר הרבה", פלד מתערב, "צריך לטייל".

     

    "אתה זוכר מה קרה באוטובוס?" מאתגר אותו שוסטר ושניהם פורצים בצחוק מתגלגל. "בסוף שנות ה־80, כשפתחנו את סין כיעד תיירות, לקחנו את איל כמדריך והרבה אנשים הרימו גבה", הוא מספר. "הרי איל מומחה לאפריקה, מה הוא יעשה בסין? אבל לאיל יש זיכרון פנומנלי. לפני הטיול הראשון שהוא הדריך, ישבתי איתו ותיארתי לו את המסלול – כאן מקדש, שם הר – והוא עמד באוטובוס ושלף. אני ישבתי בספסל האחורי, כשעברנו ליד גן שבו הסינים נפגשים לריקוד בוקר. עשיתי לאיל תנועות של ריקוד ובלי למצמץ הוא התחיל לתאר מה נראה שם בבוקר המחרת. כל חברי הקבוצה היו בטוחים שזה הטיול העשירי שלו שם".

     

    "שוסטר מלך!" פלד קורא.

     

     

    פלד עם צ'יף מקומי
    פלד עם צ'יף מקומי

    "כשהחברה הגיאוגרפית התחילה להתכונן לחגיגות ה־40, חיפשתי דרך משמעותית לציון הדרך הזה", אומר שוסטר. "עוד מסיבה יחצנית, זה נראה לי תפל. הצעתי לקחת את איל, שהוא מאבני היסוד של החברה, לטיול ראשון בחו"ל, להחזיר אותו לחופש ולטבע של אפריקה שהוא כל כך אוהב".

     

    היה קל לשכנע אותו ואת הוריו?

     

    "כשצץ בי הרעיון צילצלתי אליו. על פי ההיגיון הבריא הייתי אמור לצלצל קודם לאמא שלו ולשאול אם הוא כשיר מבחינה בריאותית, נכון? אבל מהיכרותי את איל התרשמתי שלמרות הצורך שלו במשפחה חמה ועוטפת, הוא זקוק גם לעצמאות. שאלתי אותו, 'אני יכול לבוא אליך?' והוא הזמין אותי למסעדה החביבה עליו. כשהגעתי, הוא כבר ישב ליד הבר. ניגשתי לעצם העניין, בלי הקדמות. שאלתי, 'אתה רוצה לבוא לאפריקה?' והוא, על המקום..."

     

    "כן!" פלד קוטע אותו. "אמרתי 'כן'!"

     

    "אחרי שדיברתי עם הוריו", שוסטר ממשיך, "הושבתי את איל לעוד שיחה בארבע עיניים. שאלתי אותו, 'אכפת לך שנצרף את התקשורת לטיול שלנו? ועל המקום הוא..."

     

    "לא!" פלד שוב מתפרץ. "אמרתי 'לא'".

     

    איל, בשנים הראשונות אחרי האירוע עשית הכל כדי לחמוק מהתקשורת, הפכת לסרבן ראיונות, סירבת להצטלם, ופתאום נתת לשוסטר יד חופשית?

     

    "כן!"

     

    למה?

     

    "למה", הוא חוזר ועל פניו הבעה של חיפוש עיקש אחר המילים. "הרגל לא עובדת, היד גם לא, הראש ככה־ככה, אבל אני לא מסכן".

     

    אין כמו אמא

    יעד הנסיעה הוא שמורת הסרנגטי, הנחשבת לעשירה ביותר בבעלי חיים. במהלך הטיסה פלד פותח ביד אחת את הרוכסן של התיק התלוי על חגורת מכנסיו, ואומר בקול "קרנף!" לצד שטרות הכסף מונח פנקס צהוב, קטן. הוא מראה לי את רשימת בעלי החיים שהוא חייב לראות. אני מבקשת רשות לעלעל בפנקס והוא מושיט לי אותו בגאווה. אותיות עגולות. בשנים האחרונות הוא למד לכתוב ביד שמאל במהירות שבה נהג לכתוב ביד ימין, אבל לדעתו הכתב נראה קצת שונה. הפנקס מכיל מידע על טנזניה וכמה מילים בסוואהילית.

     

    פלד במסע ועם חיים שוסטר, משנה למנכ"ל החברה הגיאוגרפית, באחד מטיוליהם באפריקה בעבר. החברה חוגגת 40 שנה של מסעות
    פלד במסע ועם חיים שוסטר, משנה למנכ"ל החברה הגיאוגרפית, באחד מטיוליהם באפריקה בעבר. החברה חוגגת 40 שנה של מסעות
     

    מדריך נשאר מדריך?

     

    "קרנף נשאר קרנף", הוא מתחכם.

     

    פקיד ההגירה בנמל התעופה הבינלאומי בארושה שבצפון טנזניה מתרגש מאוד מהדרכון הישראלי, שנפתח מימין לשמאל, ומתעלם מהעובדה שנפל בחלקו הכבוד להטביע את החותמת הראשונה בדרכון החדש, שפלד הוציא לפני שנתיים, אחרי שהדרכון הקודם שלו עלה על גדותיו מרוב חותמות. "לאט!" מורה לו פלד, בעברית.

     

    הוא לא מבין אותך, אני מתערבת, ופתאום קולטת שממש מול עיניי פלד מתחיל לביים את הסרט של מסעו הראשון מעבר לים. הוא מחווה קידה ומחווה בזרועו השמאלית תנועת גלגול.

     

    זה הרולר? כותרות הסיום של הסרט?

     

    "לא. זה ההתחלה".

     

    השוק של יום ראשון בעיר הומה אנשים. אין שם דוכנים ותושבי ארושה עוברים בין המגבות הפרושות על הקרקע שעליהן מונחת הסחורה המקומית – מתנובת הגינה ועד פריטי לבוש. קצת לפני שהחושך יורד מגיעים לשם זמר בחולצה מעומלנת ואמרגנו החמוש בבום בוקס ובתיק עם דיסקים. הזמר מתחיל לשיר ולהתנועע – והקהל שמתגודד סביבו מחקה בקפידה את התנועות והמילים. פלד מבחין בהתקהלות ומחליט להישאר ברכב. מה שבטוח.

     

    "עדיף", אומר שוסטר, "מישהו עלול לדחוף אותך. יש לי אחריות עליך. הבטחתי לאמא שלך להחזיר אותך בשלום".

     

    "אמא", פלד מחייך. "אין כמו אמא".

     

    אחרי חצי שעה בשוק, מול הזמר המחשמל את מעריציו, שוסטר נשבר והולך להביא את פלד. כשפלד מדדה בין הירקות המפוזרים על האדמה, הזמר קולט אותו מיד ומסמן לקהל לפנות לו דרך. נשים וגברים סדוקי שיניים מוחאים לו כפיים ופלד זוקף את צווארו ומתחיל לחלק הוראות בימוי לצלם: "לסגור, מימין, עדשה רחבה".

     

    אתה מתגעגע לטלוויזיה?

     

    "גם. מתגעגע לדבר. לחיות. לא להיות", הוא מבהיר, "לעשות חיים".

     

    עיני נץ

    שמונה ימים בספארי זה מסע לא פשוט, בלשון עדינה, גם לאדם בריא. הנסיעות ארוכות ומעייפות, החמסין בלתי מנוצח, היתושים מוצצים את הדם, אבל פלד מתגלה כחניך מצטיין. הוא הראשון שמתייצב לארוחת בוקר (לינה מזמינה השכמה שעה וחצי לפניו כדי ששניהם יספיקו להתכונן), הוא גוער במי שמוציא את הידיים מחלונות הג'יפ, הוא לא מקטר על טיסת הפנים המתבצעת בקליפת אגוז עם כנפיים, שבה הטייס הוא גם סבל וגם דיילת, הוא לא נבהל (כמוני) ממגורים בלודג' מפואר המורכב מאוהלים. ליד המיטה מונחים פנס, משרוקית והוראה חד־משמעית: מי שרוצה להגיע לאוהל של חדר האוכל באישון לילה חייב לשרוק ולהבהב והשומר התורן יבוא לקחת אותו. היציאה מהאוהל ללא ליווי אסורה מפני ש"יש חיות בסביבה".

     

    בג'יפ פלד יושב ליד הנהג ומרים את ידו השמאלית בכל פעם שהוא מזהה תנועה באופק. הוא הראשון ששולף את המשקפת כדי להבחין בין עיט לנשר. "עיני נץ", קורא לו שוסטר ופלד מתמוגג. "סטופ!" הוא מורה לנהג ונעמד על הכיסא כדי להשחיל את ראשו מבעד לגג הג'יפ ולצלם. "טוב לי", אמר בתחילת המסע בשמורה, ומיום ליום אוצר הסופרלטיבים שלו מתרחב. "ג'ירפה – אני מאושר, זברה – אני מרוצה, אבל אני צריך קרנף וצ'יטה ונמר. וגם אריה".

     

    הוא גם מתלהב, יותר מכולם, מהשקיעות של טנזניה, שבעונה זו של השנה מרהיבות במיוחד בזכות הגשם שמגיח לשעה קלה ונעלם, מותיר את האוויר צלול ונקי ושותל ברקיע קשת. בשקיעה השמיים נצבעים בכתום־שחור ואלף צורות מצטיירות בהם. פלד מתרווח בכיסא הנוח, ה"אני מאושר" מתחלף ב"אני מוקסם", מילה שלא עלתה על שפתיו כבר שנים. אחרי כמה דקות האמירה הזו מוחלפת ב"אני מוקסם לאללה", ולפתע הוא מצביע ומכריז: "סוס טרויאני!"

     

    מה? כולם עטים עליו.

     

    "סוס טרויאני", הוא חוזר בגאווה.

     

    מאיפה הוצאת את המילה הזאת?

     

    "לא יודע. יצאה".

     

    איך?

     

    "זה אפאזיה", הוא מסביר. "הכל בראש".

     

    בראש יש בעיה?

     

    "לא. הכל נמצא בראש, כל מה שאני יודע, אבל זה לא יוצא מהפה".

     

    שוסטר מספר שאת ההוכחה לכך ראה בכבישי הארץ. שנה וקצת אחרי האירוע עבר פלד מבחן נהיגה ומאז הוא חורש את הארץ במכונית שהותאמה למגבלותיו. הוא נוהג מדי יום, "בלי ווייז ובלי ג'י־פי־אס, לא תועה ולא מתבלבל".

     

    "לאט־לאט", פלד אומר לי ובעצם, לעצמו. "תעלומה".

     

    "יש בתוכו מיליוני מילים שמדי פעם אחת מהן יוצאת לחופשי", שוסטר מעיד, "ובמקרים כאלה אני תוהה איך זה ייתכן. איל כלוא בתוך הפה שלא משחרר את מה שמגיע מהראש, אבל הוא גם האסיר וגם הסוהר".

     

    תמונה אחת ביום

     

    צילום ביום
    צילום ביום

     

    עדר ענקי של גנואים וזברות חוצה את הדרך. זוהי עונת הנדידה, והלהקה מתנהלת בהרמוניה מושלמת. הזברות מלחכות את החלק הגבוה של העשב והגנו את הנמוך. אין מריבות ואין תחרות. "למה בני אדם לא ככה?" שואל פלד ומצלם ללא הפסקה, אך אוסר על שוסטר לשלוח צילומים להוריו ולשלוש אחיותיו. "אחת ביום", הוא נעתר, עומד על זכותו לבחור את הצילום היומי ודורש למחוק צילומים שנאספו בווטסאפ הקבוצתי ושלא צולמו על ידו.

     

    למה רק צילום אחד ביום?

     

    "אני רוצה לדבר. לספר".

     

    למה דווקא טנזניה?

     

    "אף פעם לא הייתי. לא יצא".

     

    לשוסטר יש תשובה אחרת. "כששאלו אותי למה אני לא לוקח את איל ללונדון או לניו־יורק, הסברתי שבציוויליזציה המגבלות שלו יהיו יותר בולטות. ההליכה האיטית שלו תיראה חריגה. אבל בטבע הוא יכול לזרום בקצב שלו".

     

    "אירלנד", אומר פלד.

     

    אתה רוצה להגיע לאירלנד?

     

    "לא להגיע. לחזור. אוהב את אירלנד. הרבה נופים, שותים טוב".

     

    באחת העצירות צץ משום מקום שולחן המכוסה מפה ססגונית ועליה בקבוקי יין וגביעים. שפית מדרום־אפריקה עמלה על האש. פלד מלקק את השפתיים. מניף את יד שמאל, קורא לשפית, וכשהיא מתקרבת הוא לוקח את כף ידה הימנית ומנשק אותה באבירות. סביב השולחן משיקים כוסות לחיים ומתענגים על הארוחה המשובחת, אבל לפלד אצה הדרך. "קדימה! צריך קרנף!" הוא פוקד על הנהג המקומי "ואמוס!" ופיו נפער בתדהמה כשהנהג משיב: "חבל על הזמן".

     

    אתה אוהב לאכול?

     

    "אוהב אוכל טוב".

     

    היית סמל הנהנתנות.

     

    הוא מהנהן. מתרכז בלחמנייה הטרייה. באצבעות יד שמאל חופר בה חור ושוסטר מבין את הרמז ומורח בתוכה חמאה. שניהם מתקשרים זה עם זה גם ללא מילים. פתאום פלד צועק לי, "לא! לא! אני לא!"

     

    מה לא?

     

    "נהנתן שומר הכל לעצמו. אני – משתף".

     

     

    לקראת סוף המסע הוא משתחרר ונפתח ואפילו מעז לרקוד
    לקראת סוף המסע הוא משתחרר ונפתח ואפילו מעז לרקוד
      

     

    יכולת להנחות תוכנית בישול?

     

    "לא".

     

    יכולת להנחות תוכנית מוזיקה?

     

    "לא".

     

    אז למה דווקא תוכנית טיולים?

     

    "לקחתי את ההובי. הוא מקצוע. אני מבסוט".

     

    יש בעולם מקום שלא אהבת?

     

    "לא", הוא פוסק.

     

    אהבה, כרגע אין לו. "לא רציתי רווק", הוא אומר. "חיפשתי. לא מצאתי. ונותרתי לבד". עד לפני שנתיים הייתה לו בת זוג, במשך שנתיים. "יפה", פלד אומר. "לב טוב".

     

    למה נפרדתם?

     

    "לא הלך. אבל עד היום בקשר. אני רוצה אהבה".

     

    בת זוגך, אולי אשתך לעתיד, חייבת לאהוב טיולים?

     

    "לא. לאהוב אותי. ככה. עם כל הדברים שאני לא יודע לעשות".

     

    "אתה עוד תדע", שוסטר מחבק אותו, "רוצה לשיר?" ושניהם פוצחים ב"אני ואתה נשנה את העולם", שמוביל ל"אקונה מטטה". הקול של שוסטר נמוך וחלש. הגרון של פלד מפיק בריטון עז ובעיניו זורחים כוכבים. מיום ליום מתעצם ביטחונו העצמי והוא משתחרר ונפתח. בפעם הראשונה שהוקף על ידי רקדנים מקומיים הוא היה עצור, אבל בהמשך, כשראש השבט מכפר נידח יצא אלינו בתלבושת מסורתית – נוצות יען לראשו, על זרועותיו צמידים מעצמות בעלי חיים ולרגליו שאריות ברזל חלודות המרעישות במהלך הריקוד – פלד היסס, התלבט ולבסוף הצטרף למעגל.

     

    פעם אמרת שלא תחזור לטייל בעולם והנה, אתה מטייל.

     

    במקום תשובה הוא מצביע על השמיים.

     

    אלוהים?

     

    "גם. גורל".

     

    תחזור להדריך?

     

    "אני לא אומר 'לא'. אינשאללה".

     

    מה החלום שלך?

     

    "אהבה ומילים, מילים, מילים".

     

    בלי מילים אין אהבה?

     

    "יש. תהיה. אבל עם מילים זה עוזר". •

     

    ssidi@bezeqint.net

     

     


    פרסום ראשון: 18.05.16 , 15:33