"אמרנו לעצמנו: יובל שלחה מסר לכל ההורים, סוג של סטירת לחי. שישגיחו על הילדים שלהם, כי שום דבר לא מובן מאליו. אנשים מתרוצצים כל החיים אחרי פרנסה והישגים ופתאום דבר כזה עוצר אותם, אומר להם: קיבינימט, הכל הבל הבלים, שום דבר לא באמת חשוב יותר מהילדים"
חודש אחרי שבתם, יובל (17.5), נפלה אל מותה מחלון חדרה שבקומה ה–15, אורלי וסתיו אלימלך, קפטן הפועל באר–שבע בעבר, עוד לא מבינים איך זה קרה להם. "יובל הייתה כל כך מאושרת, בשיא פריחתה. היו לה הרבה תוכניות. איך אפשר בכלל למנוע אסון כזה? איך הכל נקטע באמצע?"
מתוך הרחוב השקט על בתיו מתוני הקומה, מזדקר פתאום בניין עצום, רב־קומות, שוקק חיים והמולה. מימינו חנויות, משמאלו תחנות אוטובוס ולמרגלותיו, ממש באמצע המדרכה, אי קטן, עוכר שלווה, מתוחם נרות נשמה ותמונות של נערה יפה שבערב פסח נפלה אל מותה מחלון הקומה ה־15. עוברים ושבים מוכרחים לעצור, לעקוף, להרים מבט משתאה אל הגובה הבלתי נתפס, להפטיר משפט נחמץ ולהמשיך אל החיים. למעלה, מאחורי החלון הקטן, החיים קפאו.
האסון קרה באמצע ניקיונות החג. יובל אלימלך ז"ל, בתם בת ה־17 וחצי של אורלי וסתיו אלימלך, קפטן הפועל באר־שבע בעבר, הייתה בחדרה וציחצחה את החלון, מספרים ההורים. ככל הנראה, הם משערים, התכופפה, מעדה ונפלה.
"כשהגענו לבית החולים ציפינו לראות אותה חבולה ומדממת", אומרת אורלי. "אבל הבת היפה שלנו הייתה שלמה ונקייה. לא הייתה לה אפילו שריטה על הפנים. כמה מהשכנים הספיקו לראות אותה לפני שהאמבולנס פינה אותה לבית החולים. הם אמרו, הבת שלכם הייתה כל כך שלווה, שכבה עם הראש על היד כאילו הלכה לישון. אני חושבת שכשהיא נפלה, מלאכים עטפו אותה וריככו את המכה. זה מנחם אותי".
היא שקטה, מאופקת. רק עיניה בוערות. וכמוה בעלה. כיפה על הראש, זקן בן שבועיים וחיוך המכסה את הבכי. "כשיובל הייתה בת שנה גרנו בדירה שהכניסה אליה הייתה דרך שתי מדרגות מאוד גבוהות", הוא אומר. "ערב אחד שמרתי עליה. בדיוק הייתי אחרי אימון. ישבתי על הספה וראיתי משחק, וברגע אחד של הסחת דעת יובל הספיקה לזחול אל המדרגות. היא נעצרה בשנייה האחרונה לפני הנפילה למטה. הייתי במרחק של ארבעה מטרים ממנה, זינקתי, נפלתי, אבל תפסתי אותה בזמן. חמישה ימים התאמנתי בלי אצבע כי היא נשברה מהנפילה, אבל עד היום אני זוכר את תחושת ההקלה ואת ההרגשה שקרה לנו נס עם יובל. אמרתי אז, תודה אלוהים, ששמרת לי על הילדה".
עכשיו הוא דומע. גם אשתו. "יש פתגם שאומר, אל תיקח מאליו את המובן מאליו, פן תתרפס שיהיה מובן מאליו", הוא משתנק בבכי. "ואני מעולם לא לקחתי שום דבר בחיים כמובן מאליו. לא את הכדורגל, לא את הקריירה, לא את אורלי והילדים. ותמיד דאגתי. אמרתי לילדים, תיזהרו מאופניים חשמליים ליד הכניסה לבניין כי יש שם שטח מת, לא רואים אתכם וזה מסוכן. כשהיינו הולכים על המדרכה, תמיד הובלתי את הילדים בצד הפנימי ואני מבחוץ, בצד שפונה אל הכביש. ופתאום אסון כזה. איך אפשר בכלל למנוע אותו? מי יכול היה להאמין שהילדה תילקח מאיתנו ככה פתאום, בנפילה מהחלון שלה, מהחדר שלה? איזה הורה מסוגל בכלל לדמיין סיטואציה כזאת?"
יש לכם ספקות לגבי נסיבות המוות?
"ממש לא", נחרצת אורלי. "יובל הייתה כל כך מאושרת, בשיא פריחתה. היו לה הרבה תוכניות עם המשפחה והחברות. בימים האחרונים היינו מחוברים במיוחד. יצאנו לחפש שמלות לבר־המצווה של אחיה הקטן, אופק, קנינו חולצות לבנות לכבוד החג. וכשאמרתי ליובל שצריך לנקות גם את החדר שלה, צחקנו, כי היא הייתה כל כך נקייה ומסודרת. ובכל זאת אמרתי, רק תעשי איזה ויש קטן על החלון. ואני שואלת, זה המחיר על שרצינו לקבל את הפסח בניקיון, בטהרה?"
"היא הייתה פיקדון", אומר לה סתיו. "בבית הכנסת סיפרו לי על רב אחד ששני הבנים הקטנים שלו נפטרו בערב שבת. אשתו לא רצתה לצער אותו בשבת, ואמרה לו שהילדים משחקים בחצר. במוצאי שבת היא שאלה אותו, אם לפני עשר שנים, מישהו הביא לנו זוג פמוטים יקרים בהשאלה ועכשיו הוא מבקש אותם — להחזיר לו? אמר לה בעלה, בוודאי, איזו שאלה. אז היא לקחה אותו לחדר, הרימה את הסדין מעל שני הילדים המתים ואמרה לו, אלוהים נתן לנו פיקדון לפני עשר שנים ועכשיו בא ולקח אותו בחזרה".
וזה מנחם?
"לא, אבל זה עוזר לשרוד את הגלים".
פנים של מלאך
היא מאמנת כושר ומורה לחינוך גופני, הוא מאמן ומנהל את בית הספר לכדורגל של הפועל באר־שבע. שניהם בני 46 והורים לשובל, רקדנית ומדריכת מחול בת 22, ולאופק בן 13. יובל, הבת האמצעית, הייתה אמורה לסיים השנה את בית הספר התיכון. עכשיו היא נוכחת בכל חדרי הבית. על המקרר תמונת יום הולדת גדולה, זר פרחים רענן על הראש וחיוך כובש. גם בסלון יש קיר תמונות מול נרות נשמה ומזכרות שאהבה בחייה. "אנחנו מתאבלים עליה בשלבים", אומרת אורלי בשקט. "בשלושת הימים הראשונים זה היה בכי לא נפסק. לא היינו מסוגלים לעכל בכלל מה קרה. אחר כך נכנסנו לשבועיים של אבל, בגלל החג התאבלנו בבית, וכשיצא החג התחילה השבעה הרשמית וכל הזמן היו אנשים סביבנו. הגיעו המונים, זה נראה כמו אירוע, אז התנתקתי. הכל היה כל כך אינטנסיבי, שלא הספקתי להתאבל על יובל באופן אינטימי. לכן לקחתי לעצמי עוד שבוע כדי להיות איתה לבד, בחדר שלה, עם התמונות שלה".
גם שאר בני המשפחה עצרו את השגרה. "רק הבוקר לקחתי את אופק בפעם הראשונה לבית הספר", אומר סתיו. "והלכתי לראות איך הוא מתמודד. באתי לבית הספר והרגשתי ריקנות. כי יובל לא הייתה שם. כל החברות הטובות שלה היו, והמורות, ורק היא איננה. החברות חיבקו אותי, המורים התעקשו לעצור ולספר לי כמה היא מיוחדת, ואיזו יכולת נתינה אפיינה אותה. המחנכת שלה אמרה, יובל הייתה בין החכמות והמובילות בכיתה, היו לה את כל הסיבות בעולם להיות טווס. אבל היא העדיפה להיות יונה".
מהרגע שנולדה, אומרים הוריה, הייתה יפה להפליא. "שמו לי אותה על הבטן ולא יכולתי להפסיק להסתכל עליה", אומרת אורלי. "היו לה פנים של מלאך. ומהיום הראשון לחייה, כל הזמן חייכה. אנחנו עוברים עכשיו על אלבומי הילדות שלה ולא מוצאים תמונה שבה היא לא מחייכת. היה לה מזג עליז. היא אהבה לצחוק ואהבה להצחיק. זה היה מידבק".
בהיריון השני, אורלי בכלל רצתה בן והציעה לסתיו לבדוק שיטות לבחירת מין העובר, "אבל סתיו אמר, אני רוצה תינוק בריא, לא משנה בן או בת", היא מחייכת בעצב. "וכשהלכנו לעשות אולטרסאונד וראינו שזו בת, אמרנו, עכשיו תהיה לשובל הגדולה חברה ואת הבן נביא מאוחר יותר. בואי נאמר שאם יובל הייתה בן, לא היינו חושבים על ילד שלישי. ככה שכבר בלידתה היא עזרה לנו להרחיב את המשפחה".
גם היא נמשכה לכדורגל?
"לא נתתי לבנות שלי להיות מעורבות בכדורגל וגם לא לקחתי אותן למשחקים של סתיו, כי הן היו מאוד עדינות ואלגנטיות, לא טום בוי. אולי בגלל זה הן למדו על אבא שלהן דרך החברים בבית הספר. כשהיו אומרים ליובל, אבא שלך זה הכדורגלן סתיו אלימלך, היא הייתה חוזרת הביתה ושואלת אותנו למה מתרגשים ממנו ולמה כל החברים קוראים לה אלימלך. עד יום מותה קראו לה ככה".
"לפעמים היו עוצרים אותי ברחוב והיינו מתעכבים", מספר סתיו. "היא הייתה נצמדת אליי ולא מבינה מה רוצים מהחיים שלי. כשהיו כתבות הייתה אומרת לי, אבא, למה רואים אותך בטלוויזיה? ולא התעכבה יותר מדי מול המסך. היא העדיפה להתעסק בדברים אחרים — לתת מעצמה, ללמוד עם החברות, לעזור לאחותה, לקנות מתנות להורים. יובל הייתה נורא קשורה לאחיה אופק. כשהיה מנסה להקניט אותה, היא התפקעה מצחוק, רצה אליו, 'חיים שלי, חיים שלי', דאגה לו ושמרה עליו. כבר היה לה רישיון נהיגה, אז היא אספה אותו מהחוגים. בגלל שהייתה מאוד אחראית ודייקנית, שעה אצלה הייתה שעה. היה לה מוסר זמנים מאוד גבוה".
וחברות?
"לא הייתה חברותית ממנה", משיבה אורלי. "הבית היה מלא בכל שעה. הן היו חבורה של 15 חברות טובות, שזה די נדיר בגיל הזה, והן היו כולן בשביל אחת ואחת בשביל כולן. יובל הייתה הלב של החבורה — עוזרת לכולן בלימודים, אוספת אותן ברכב, מתכננת משחקים וטיולים. הן פשוט עשו הכל יחד. בלילות היו יושבות אצלנו במרפסת, צוחקות ומפטפטות. שמנו לה שם מקרר קטן עם שתייה ותפוזים. בגלל שאנחנו שומרים על אורח חיים בריא, הן היו מקניטות אותה, שבמקום חטיפים היא מגישה להן קינואה. התלמידות שלי שאלו אותי לפעמים אם אני צריכה להגביל את שעות הבילויים של הבנות שלי, ואני לא הבנתי על מה הן מדברות. כי יובל הייתה ילדת בית. אף פעם לא חששתי שתעשה שטויות. היא הייתה צנועה ונאמנה, אצילית ונטולת אינטרסים. מקשיבה ולא שופטת. היא גם הייתה מאוד מוכשרת במשחק ובשירה, והופיעה בכל הארץ עם החברות שלה מהסטודיו שבו למדה. בטקס סיום שנת הלימודים היא הייתה צריכה לשיר סולו. ואף פעם לא התגאתה בכישרונות שלה. תמיד הייתי מקבלת פידבקים עליה מאחרים וכשבאתי וסיפרתי לה, הייתה מנענעת עם הראש בביטול ומחייכת".
היה לה חבר?
"כן. שניר אברג'יל, חייל בן 19. הם הכירו כשעבדו יחד ואחרי כמה שבועות היא הביאה אותו הביתה. היה לה חשוב שנאהב אותו וגם, כהרגלה, שיתפה אותנו בשינויים שמתרחשים בחייה. היא כל הזמן סיפרה, על הלימודים, החברות, הטיולים, התוכניות, וגם החבר. הסיפורים שלה תמיד היו מצחיקים ומעניינים. לפעמים מצאתי את עצמי מתייעצת איתה, כי הייתה כל כך רגישה וחכמה. וכל כך מוכשרת. כשאפינו יחד חלות, אני הכנתי את הבצק, אבל היא השקיעה בקליעה ועיצבה את החלות והלחם בכישרון של אמנית. בכל דבר שנגעה הייתה שלמות".
חלום בלהות
הימים האחרונים לחייה של יובל, מספרים ההורים, היו רגילים בתכלית. "ערב קודם עוד ישבה איתי במרפסת וסיפרה לי על התוכנית שלה ללמוד פיתוח קול", נזכר סתיו. "הבטחתי לה שאעזור בזה. היו לה כל כך הרבה חלומות. לטוס לחו"ל, לחגוג יום הולדת לשתי חברות טובות שלה, לצאת לטיול אוהלים".
יומיים לפני האסון יצאה עם אמה ואחותה ליום קניות בתל־אביב. "אני ושובל לא היינו כל כך במוזה למדידות בגדים", נזכרת אורלי. "אבל יובל מדדה שמלה אחרי שמלה. אני זוכרת שהמוכרות החמיאו לה על הגזרה ויובל התעקשה על שמלה אדומה לאירוע שהיה אמור להתקיים בחודש הבא. החגיגה בוטלה בינתיים, כי אופק אמר שהוא לא רוצה בר־מצווה בלי יובל".
בבוקר יום האסון ישנה יובל בחדרה. "אורלי יצאה לקניות אחרונות לחג", משחזר סתיו, "ואני לקחתי את אופק להסתפר. פתאום התקשר השכן ושאל, איפה אתה? אמרתי, עם הילד, בסידורים. אמר לי, תגיע לבניין מיד, קרה משהו. עשיתי חישוב מהיר בראש: שובל בבית של החבר שלה, הילד איתי, אורלי בקניות, מי נשארה? יובל. מיד נסעתי הביתה. מרחוק ראיתי התקהלות והבנתי שמשהו רע קרה. אנשים אמרו לי, הבת שלך נפלה. שאלתי, מה המצב שלה? אמרו, אנחנו לא יודעים, תיסע לבית החולים. אמרתי, חבר'ה, אל תסבנו אותי. רציתי ולא רציתי לשמוע. נסעתי למיון עם השכן.
"הגענו ולא מצאנו אותה. לפי הפרצופים של הרופאים הבנתי שהמצב גרוע מאוד. אמרו לנו ללכת לחדר טראומה. אלו היו רגעים מאוד מאוד קשים. התפללתי לאלוהים שייתן לי תקווה. אמרו לי, תיכנס, תיפרד, ואני חשבתי, לפחות אצליח להיות איתה ברגעים האחרונים. לקבל ממנה את החיבוק המיוחד שלנו, גם זה משהו. אבל גם לזה לא זכיתי. כשנכנסתי אליה היא כבר הייתה ללא רוח חיים. חיבקתי אותה, נישקתי אותה, בכיתי עליה. היא הייתה עדיין חמה ויפה עם השיער הגולש, המטופח, עדינה כמו מלאך. הרגשתי שהלב שלי נסחט, שאני נופל לתוך תהום ולא מצליח לעצור את הנפילה".
אורלי קיבלה את הידיעה שעה קצרה אחריו. "סתיו התקשר ואמר, תבואי מהר למיון, קרה לנו אסון", היא אומרת. "ביקשתי לדעת מה קרה והוא אמר, זאת יובל, ולא הוסיף. היה ערב חג, פקקים בכל מקום. התנועה כאילו עמדה במקום ולא זזה. מרוב לחץ, עשיתי תאונה בדרך. הגעתי למיון אחרי משהו שנראה כמו נצח. בדרך התחילו טלפונים מהמשפחה המורחבת, אבל לא עניתי. לא ידעתי מה לענות ופחדתי לשמוע דברים שלא רציתי שיאמרו.
"המון סרטים עברו לי בראש, אבל אף אחד מהם לא היה כמו הסרט שבו אני נמצאת היום, שיובל לא תהיה בין החיים. אמרתי, אני מוכנה לכל דבר, רק שתחיה. אבל כשהגעתי לבית החולים ראיתי את סתיו בוכה כמו שבחיים לא ראיתי. אמרתי לו, איבדנו אותה, נכון? והוא הינהן. אני זוכרת שפשוט רציתי להתעורר מחלום הבלהות הזה. הילדה הייתה מוטלת שם לידנו ואנחנו לידה, מסרבים לקבל את הידיעה המרה, לא מאמינים שהיא לא איתנו יותר. שש שעות ישבנו שם ובכינו. בשלב מסוים הוציאו אותנו בכוח".
הכל בווטסאפ
בבוקר ההוא התעוררה שובל, אחותה הבכורה של יובל, לעשרות צלצולי טלפון. "ערב קודם חזרתי מהופעה של אינפקטד משרום והייתי גמורה, אז ישנתי עד מאוחר בצהריים", היא מספרת, "ופתאום קיבלתי סמסים והודעות מהמון אנשים שאני בכלל לא מכירה. הציפו את הפייסבוק בכל מיני פרטים ושמועות מזעזעות. שלחו לי הודעות 'משתתפים בצערך', ואני בכלל לא ידעתי מה קרה.
"חברה טובה לקחה אותי למיון. בדרך הייתי בהיסטריה, אבל עדיין הייתה לי תקווה כי החברה אמרה שיובל נפלה מסולם, שנשברה לה הרגל. לא חשבתי בכלל על הגרוע מכל. אבל בינתיים התחילו לרוץ הפרטים המלאים ברשתות. חברים התקשרו אליי, אנשים עפו על עצמם בווטסאפ, הציעו לי חברות בפייסבוק, ואני אפילו לא נפרדתי מאחותי. אני חושבת שהרשתות החברתיות הופכות אנשים למכוערים. הן משכיחות את העובדה שמאחורי כל טרגדיה יש בני אדם".
החג לא היה חג, השבת לא הייתה שבת, החיים לא היו ולא יהיו כפי שהכירו אותם. "כל הזמן שאלתי את עצמי, למה בערב חג?" אומרת אורלי בכאב. "למה לשתק את כל העיר ולהפסיק לכל כך הרבה אנשים את השמחה? הרי לא היינו מסוגלים לשבת ליד השולחן. ולא רק אנחנו. המוני אנשים בכו במקום לשמוח. אמרתי לעצמי שיובל שלחה מסר לכל ההורים, סוג של סטירת לחי. שישגיחו על הילדים שלהם, שיתייחסו אליהם, כי שום דבר לא מובן מאליו. את יודעת, אנשים מתרוצצים כל החיים אחרי פרנסה והישגים ופתאום דבר כזה, רגע כזה, עוצר אותם. אומר להם, קיבינימט, הכל הבל הבלים, שום דבר לא באמת חשוב יותר מהילדים".
מההלוויה הם לא זוכרים הרבה. רק שבכו וצעקו ובעיקר לא הצליחו לתפוס. "יש בי כעס כלפי אלוהים", אומרת אורלי. "אנחנו אנשים מאמינים, סתיו הניח תפילין כל בוקר, אמרנו 'מודה אני', עשינו קידוש כל שבוע. מה, הוא לא ראה את זה, הוא לא שמע את זה? למה? מאיפה זה בא? איפה הוא היה כשצריך אותו? הרי גידלנו את הילדים שקודם כל תהיה בן אדם ורק אחר כך כל השאר. ופתאום אלוהים לוקח את הטובים. זה לא הוגן. יובל הייתה אישיות. ציפינו ממנה לגדולות. היא כל הזמן אמרה שהיא תהיה קצינה בצבא, זה היה ברור, ושתלמד להיות כימאית או מדענית ותמציא תרופה שתשנה את העולם. איך הכל נקטע באמצע? אנשים אומרים לי, תגידי תודה שקיבלת אותה ל־17 וחצי שנים נפלאות. ואני אומרת, למה אני צריכה להגיד תודה על החמצה כזו? למה לא זכיתי לראות את ההמשכיות שלה?"
יובל נקברה סמוך לקבר סבה, מוריס אלימלך, בבית העלמין החדש של באר־שבע. "שנה אחרי פטירתו יובל כתבה מכתב פרידה לאזכרה שלו", דומע סתיו. "סיפרה כמה היה לה כיף לבוא אליו תמיד ואיך היה שר ורוקד איתה. במכתב ההוא הבטיחה שאחרי שיסתיים העומס של הלימודים היא תבוא אל בית העלמין לבקר אותו לעיתים יותר תכופות. עכשיו היא איתו".
לשבעה, שהתקיימה בבית אלמנתו של הסבא, הגיעו המונים, רבים מהם אוהדי הפועל באר־שבע, הממתינים בימים אלה בציפייה לאליפות היסטורית. "כל כך הרבה אנשים תמכו בנו בשעות הקשות האלה", אומר סתיו. "במיוחד התרגשתי כשבמשחק נגד בית"ר ירושלים בשבוע שעבר, האוהדים והשחקנים נעמדו לדקה דומייה, עם התמונה של יובל מתנוססת מעליהם על מסכי הענק במגרש. יש לנו המון הכרת תודה לראש העיר ולתושבי באר־שבע, לאוהדי הספורט ולאוהדי הפועל באר־שבע, לאלונה ולאלי ברקת (הבעלים של קבוצת הפועל באר־שבע — שמ"ב), שהיו לנו לעזר רב ולכל מי שבא וניחם ולקח טיפה אחת מהכאב הנורא שלנו. העיר בטירוף. כולם מחוברים לאבל על יובל ולציפייה לאליפות. יש חיבור אדיר בין הרצון לשמח אותנו לבין התקווה לניצחון במשחק בשבת. התושבים בעיר אומרים לנו, 'אנחנו רוצים את האליפות בשביל המשפחה שלכם'. השחקנים אומרים לנו, באנו לנצח גם בשביל יובל. זה מדהים. זה גורם לי לבכות.
"אנשים ישבו פה מהבוקר ועד הלילה, ביטלו נסיעות ותוכניות והתמקדו בצער שלנו. וסיפרו לנו כל כך הרבה דברים נפלאים על יובל, שהרגשנו שממש למדנו אותה מחדש. כל הזמן אמרתי, לא ייאמן בכמה אנשים היא הצליחה לגעת, הילדה הזאת, בחוכמתה ובנדיבותה. ולכן חשבנו שמגיע לה הכבוד הזה, לשבת עליה שבעה שבועיים ימים".
חסרה לנו חתיכה
תמה השבעה והחברות עדיין באות והולכות. נכנסות לחדרי הבית, מדברות ובוכות. הן ימשיכו בחייהן. יסיימו את התיכון, יתגייסו, יטיילו, יתחתנו וילדו ילדים. יובל תישאר נערה בתוך תמונה. "אנחנו רק בנות 18, אבל קיבלנו פרופורציה לחיים", אומרת אחת מהן. "פתאום אנחנו נורא חרדות אחת לשנייה. אנחנו מתעוררות בשעות הכי משונות באמצע הלילה, מעבירות הודעות בנייד, מתקשות להירדם. כי היינו קבוצה מלוכדת של 15 בנות ועכשיו חסרה חתיכה. אנחנו אומרות, תמיד נהיה 15, רק שאחת מאיתנו תשמור עלינו למעלה".
גם הילדים חזקים. "אופק ממש הפתיע אותנו", אומרת אורלי. "קשה לו, אבל בכל זאת הוא בא ומעודד אותנו. אומר לנו, 'תהיו חזקים, אנחנו משפחה מגובשת, נעבור את זה יחד. נהיה פה בשבילכם'. הוא תפס עמדה של גבר. גם שובל בתהפוכות נפש. נורא קשה לה, היא כואבת על זה שיובל לא תהיה בחתונה שלה, הן הרי בנו על זה שיובל תהיה השושבינה".
"אנחנו כל הזמן מחפשים אותה", אומר סתיו בשקט. "כשאנחנו יושבים לאכול, כשאנחנו יוצאים מהבית, בארוחות יום שישי. הרי היא זו שתמיד הקפידה שכולם יאכלו יחד, הייתה מזרזת אותנו כדי שאחותה תספיק לצאת לעבודה אחרי הארוחה".
"אנשים פחדו שאני אתפרק. שאאבד את עצמי", אומרת אורלי, "אבל הייתי תמיד בחורה מאוד יציבה, מאוד רציונלית. אז ברור לי שאם עד היום הייתי עם שתי רגליים על הקרקע, עכשיו אני צריכה להיות עם ארבע רגליים על האדמה. עם כל הקושי שהיא לא פה, יש לנו עוד שני ילדים שצריך לדאוג להם ולכאוב איתם. רב אחד אמר לנו שהנשמה של יובל נמצאת איתנו, רק החלק הפיזי בבית העלמין. אני אומרת, הלוואי שזה נכון. אם רק הייתי יודעת שהיא בסדר, שבאמת טוב לה איפה שהיא נמצאת, שהיא רואה אותנו וחיה איתנו, זה היה מקל עליי".
חשבתם על דרכים להנציח אותה?
"כן. חשבנו על תחרות שירה בבאר־שבע ויום ספורט שנתי על שמה, ומתן מלגות למצטייני ספורט. וגם הקמת סטודיו לעיצוב ולחיטוב לזכרה. לפני האסון היה לי תכנון להקים דבר כזה ברמה המשפחתית. יובל ושובל ילמדו מחול ואני עיצוב וחיטוב לצד כל מיני דברים נלווים, כמו תזונה וסדנאות אימון. אולי סטודיו כזה על שמה יהיה דרך נכונה להנציח אותה".
בינתיים היא יושבת אצל יובל בחדר. "קשה לי להיכנס לשם, אבל כשאני כבר יושבת על המיטה שלה, רואה תמונות שלה, קוראת מכתבים שכתבה ומריחה את הריח שלה על המצעים, זה עושה לי טוב. אני מרגישה אותה. אני מדברת איתה. אני צריכה איזו הוכחה שהיא בבית כדי לשמור על שפיותי. אני מתחננת אליה, יובל, תעני איכשהו. תני לנו סימן שלמרות האסון, את עדיין כאן". •
לפנייה לכתב/ת 
