משחק ילדים

בפעם הראשונה שגיל פרנק ראה את בנו נעם על במת התיאטרון לא היה אדם נרגש ממנו. "הוא נכנס לבמה, זלגה לי דמעה, נעשה לי חם בלב, ופשוט רעדתי מהתרגשות", הוא מספר. "הוא שם לבד, ואני לא יכול לחבק אותו, ללטף אותו, ללחוש לו שאני אוהב אותו, לא יודע מה קורה לו", נזכר גיל. "אבל התברר שדאגותיי, כמו רוב דאגותיי בחיים, מוגזמות. הילד לא רואה אף אחד ממטר. כשהוא פתח את הפה, הבנתי שלא צריך לדאוג לו, לא צריך לחבק אותו ולא צריך לתת לו יד. הוא מסתדר נהדר. תן לו קהל — וזהו. כשהוא ירד מהבמה כמובן שחיבקתי אותו. מאז ראיתי את ההצגה — הצגת הילדים הכי קסומה שנעשתה בארץ — הרבה פעמים".

נעם פרנק, אז רק בן 10, נתן את הופעת הבכורה הבימתית שלו בהצגה "מסעות אודיסאוס" בתיאטרון גשר. אולם שנתיים אחרי הדמעות וההתרגשות ההן, האב והבן כבר משתפים פעולה בהצגה "קוריולנוס", שכתב שייקספיר וביים עירד רובינשטיין, ורצה בתיאטרון הבימה בהצלחה גדולה. גם שם הם אב ובן. גיל מגלם גיבור מלחמה, שאינו בקיא במשחק הפוליטי, וגורר את רומא למרחץ דמים נוראי. הביקורות היללו כמובן את משחקו, אבל גם נעם מוכיח בדקות הבמה שלו, ובטח ב"מסעות אודיסאוס", שעתידו, אם רק ירצה, מובטח.

איך זה לשחק יחד על אותה במה?

גיל: "ב'קוריולנוס', אני רואה פרטנר, שחקן מהמניין על הבמה. לא את הבן הקטן שלי. עברה ההתרגשות של 'הנה, הילד שלי על הבמה'. אני לא בייביסיטר שלו. בחזרות הוא ילד עצמאי, תופס מהר, לומד מהר. מעבר לחן ולכישרון יש לו מוסר עבודה. את זה הוא ירש ממני. הוא תמיד פעיל, עם הצעות משלו, קשוב למה שקורה. לי, בניגוד אליו, לא היה קשר למשחק כשהייתי ילד".

"את מוסר העבודה הוא ירש ממני". גיל ונעם פרנק ב"קוריולנוס" | צילום: ג'ראר אלון

נעם: "באחת החזרות רציתי לשאול משהו על אחת הסצנות, אז פניתי לאבא. כל כך נהניתי שאני יכול להגיד 'אבא' גם בחזרות, ועוד להתייעץ איתו. בחזרות בגשר הייתי לבד על הבמה, וכאן אני יכול להתייעץ עם אבא שלי".

פעם ראשונה בהמלט

נעם, בן 12 וחצי, הוא בנם של גיל ובת זוגו, האמנית ענבר היימן. לגיל בן נוסף, גל בן ה־16, מנישואיו לשחקנית מירב גרובר. מאז שנעם זוכר את עצמו, הבמה הייתה החלום הגדול שלו. "תמיד הייתי שחקן", הוא אומר. "בארוחות המשפחתיות עמדתי על הכיסא ועשיתי הצגות. בכיתה ב' החלטתי שאני רוצה לשחק ברצינות. אבא של ילדה שהייתה איתי בגן, ניר ברגמן, עשה את הסדרה 'ילדי ראש הממשלה', ואני והבת שלו שיחקנו אחים תאומים בעונה השנייה של הסדרה. אחר כך ביקשתי מאבא שיפנה אותי לסוכנת שלו. מאז הספקתי גם לעשות פרסומות להוט ולרכבת ישראל, ועכשיו אני בחזרות להצגה 'לבד בברלין' בהבימה. כשאני על הבמה אני מרגיש שאני חי".

איך אבא הגיב כשאמרת לו שאתה רוצה להיות שחקן?

נעם: "אחד הדברים הראשונים שהוא אמר היה שמאוד קשה להיות שחקן, אבל בכל מה שאני ארצה לעשות בחיים, הוא יהיה איתי לאורך כל הדרך".

גיל: "לא ניסיתי לשכנע אותו שלא להיות שחקן. אסור לשכנע ילדים לעשות דברים נגד רצונם. מה לא קשה בחיים? הרוב קשה. אם הילד מאושר, גם ההורים מאושרים. זה לא שדחפנו אותו למשחק, הוא משך אותנו אחריו למשחק".

נעם: "אני שלם עם הרצון להיות שחקן במאה אחוז".

אבל ירצה או לא, התיאטרון היה מאז ומעולם הבית השני של נעם. אין הצגה שבה כיכב אביו, שאותה החמיץ. את רובן ראה הרבה פעמים, שלא לדבר על השהייה הממושכת בחדרי החזרות. "הפעם הראשונה שהוא ראה אותי על הבמה הייתה ב'המלט'", מספר גיל. "הוא היה אז בן שנתיים וחצי. בתחילת ההצגה הייתי רוח רפאים, ואיך שנכנסתי, הוא נבהל ויצא".

"קשה לראות את אבא שלך כרוח רפאים", אומר נעם. "כמעט בכל הצגה של אבא יש קטע שבו אני מצטמרר. קטע מלחיץ. ב'יהוא' יש קטע שבו יהוא, המלך האכזר, תוקע חרב בתחת של מישהו, וגם שם הצטמררתי בהתחלה, בגלל הפתאומיות ובגלל הבוטות. הצגות שאני מצטמרר בהן הן ההצגות הכי טובות, כי הצגות טובות אמורות לגרום לך להצטמרר".

גיל: "מה לעשות, אני מקבל רק תפקידים מפחידים".

נעם: "הוא אף פעם לא משחק אנשים טובים. זה לא שהוא בנאדם רע. ממש לא. הוא פשוט טוב בלשחק את הרעים, ועם השנים זה כבר הפך ל'הנה, גיל פרנק משחק את הרשע'".

גיל: "מזל שיש לי את התיאטרון שנותן לי את האופציה לשחרר את האנרגיות והכעסים שלי. תמיד הייתי ילד טוב. פעם ילד טוב שמתנהג רע, והיום ילד טוב שמתנהג טוב".

באחת הסצנות ב"קוריולנוס" אבא שלך חושף את הישבן שלו.

נועם: "ראיתי את זה רק בטריילר, בחטף, כי כשזה קורה אני לא על הבמה. זה אבא שלי, וכבר ראיתי את התחת שלו מספיק".

גיל: "הוא היחיד באולם שהתחת שלי היה מוכר לו".

סטנדאפ ספונטני

עוד לפני שנעם עלה על במת התיאטרון בפעם הראשונה, אבא גיל פרנק כבר הבין עם מי יש לו עסק. "כשנעם היה בן תשע וחצי, היינו יחד ביריד אמנות", הוא נזכר. "היו שם אלפי אנשים, אבל נעם לקח את המיקרופון, ואמר, 'שלום לכולם, אני נעם פרנק, זה הסטנדאפ הראשון שלי, ואני מקווה שזה יצליח'. הוא עשה להם מופע בדיחות שהוא אסף מהאינטרנט ושל סטנדאפיסטים שהוא אוהב. דבר שאני, בחלומותיי האופטימיים והוורודים, לא רואה את עצמי עושה. לי תמיד היה חוסר ביטחון, אבל לו יש ביטחון עצמי בטונות".

נעם: "כשהאנשים התחילו לצחוק, אמרתי, היי, אני מופיע, איזה כיף. הייתי גאה בעצמי שהיה לי את הביטחון להופיע".

גיל, אתה בטח עובד איתו על התפקידים.

גיל: "על תפקידים הוא דווקא עובד עם אמא שלו. אני סמכות שצריך לסלק אותה מהדרך. אתה מתפתח כשאתה מורד בסמכות. הוא לא צריך להעיף אותי מהבית. זה שהוא עושה את זה לבד, זו העצמאות שלו. כל שאלה שמטרידה אותו, הוא מספיק גדול כדי לשאול אותה. אנחנו, ההורים, כאן כדי לעזור לילדים להגשים את החלומות. אם הוא יצליח ויעוף לגבהים או ייכשל, זו כבר שאלה אחרת".

נעם, מה גיל יותר — אבא או חבר?

נעם: "הוא אבא חברי. שילוב בן השניים".

גיל: "כשרוצים לראיין אותו לבד או לצלם אותו לבד, אני מטיל וטו. רק לידי. כשהוא יהיה בן 18, שיעשה מה שהוא רוצה. אבא לא צריך להיות חבר, אלא תומך ועוזר".

נעם: "יש כמובן את הריבים המטופשים עם ההורים. במיוחד כשאני מתעצבן שהוא מעיר לי".

גיל, אתה מחליט בשבילו באילו תפקידים הוא ישחק?

גיל: "אני אף פעם לא מחליט במקומו, אלא שואל אותו והוא כמובן מסכים. לגבי 'קוריולנוס', פשוט ידעתי שהוא רוצה לשחק במחזה של שייקספיר. הבן שלי משחק עכשיו בשני תיאטראות. מה יכול להיות מענג יותר מזה?"

נעם, איזה סוג תפקידים אתה הכי אוהב?

נעם: "אני הכי אוהב תפקידים קומיים, בכל סוגי הקומדיות, גם של חנוך לוין, שהן קומדיות עגומות, עצובות. גם דרמה זה כיף, אבל קומדיה הרבה יותר. כיף לשמוע את הקהל צוחק ועוד יותר כשאני מצחיק אותו. שלא תחשוב, אבא הוא איש מאוד מצחיק למרות התפקידים המפחידים שהוא עושה".

להפוך סבל לאמנות

המעבר של גיל פרנק מתיאטרון הקאמרי להבימה, לפני כשנתיים, עשה לקריירה שלו רק טוב. "יהוא" הנפלאה, שכתב גלעד עברון וביים אילן רונן, מועמדת בטקס פרסי התיאטרון הישראלי שיתקיים מחר במרכז עינב בתל־אביב, כשפרנק, שכבר זכה בלא מעט פרסים, מועמד לפרס השחקן הראשי. "טוב לי בתיאטרון הבימה", הוא אומר. "תפקידים כמו ב'יהוא' ו'קוריולנוס' לא הייתי מקבל במקומות אחרים, כי בשום מקום אחר לא היה את אילן רונן, המנהל האמנותי שלי, שידאג לי להם. עבדתי עם אילן בעבר פעמיים כבמאי, ואלו היו שתי חוויות מצוינות, אבל כמנהל אמנותי אני מרגיש שהוא עושה דברים בשבילי. זה מאוד מחמיא ומאתגר, לכן חובת ההוכחה היא עליי — להחזיר לו במשחק טוב".

"יהוא", שעוסקת באכזריות ובחוסר התקווה שבמלחמות, אקטואלית בעיניך גם היום, אף על פי שהיא מבוססת על סיפור תנ"כי?

"'היא מאוד אוקטאלית ואמיצה. חובתו של התיאטרון כלפי הציבור וכלפי עצמו להעלות הצגות כאלה. 'יהוא' היא ממש קלאסיקה. מחזה ישראלי ברמה שייקספירית. לצערנו, ולשמחתנו, גם עוד 40 שנה המציאות לא תשתנה. המציאות מצערת אותי, אבל משמח אותי שאני מקבל תפקידים כאלה בגללה. השמחה כאן משולבת בצער. זה לא רק כאן. המצב בכל העולם לא מזהיר. זהו עולם שחצי ממנו מת מרעב, ובחצי השני מציגים תערוכות צילומים על החצי הראשון. צריך עוני ושפל כדי לעשות ממנו אמנות.

"לעומת זאת, כמו שהיופי והאמת הם בעיני המתבונן, גם הפוליטיקה היא בעיני המתבונן. אלו לא הצגות פוליטיות, אלא מעל הכל הצגות על נפש האדם ועל ההיבריס המטורף של האדם. ההיבריס, משחר ימי האנשות, הוביל אותו להצלחות הכי גדולות וגם לאסונות הגדולים ביותר".

הצנזורה הפוליטית שמירי רגב מאיימת לנקוט בה, מפחידה אותך?

"לי מירי רגב ממש לא מפריעה, גם לא לתיאטרון. עובדה שעדיין מעלים כאן מחזות כמו 'יהוא', 'קוריולנוס' ו'לבד בברלין' בתקופת כהונתה. מירי רגב אמרה בעצמה שמשרד הרווחה הוא המטרה שלה, לא משרד התרבות. היא לא עושה דברים כדי להמריץ את האמנות, אבל בסדר, אנחנו לא צריכים את ההמרצות שלה כדי לעשות תפקידים ולהגשים את המטרות שלנו. אנחנו מסתדרים לבד". •

טקס פרסי התיאטרון הישראלי יתקיים מחר, 12:30, במרכז עינב בתל־אביב