מוזיאון כזה עוד לא ראיתם

מדי שנה, ב־18 במאי, מציין העולם את "יום המוזיאון הבינלאומי", וכולם מנצלים את ההזדמנות כדי לעורר מודעות לחשיבות קיומם של המוזיאונים בהתפתחות התרבות האנושית. ואם המילה "מוזיאון" מעלה מיד בדמיון תמונות של מסדרונות וחללים גדולים עם קירות עמוסים ביצירות שקיבלו מהציבור חותמת של "תרבות אליטות נפוחה" — תשמחו אולי לשמוע שלא כולם כאלה. מאות ואלפי מוזיאונים ברחבי העולם מוקדשים לנושאים ספציפיים מאוד, ונולדים במוחו של משוגע לדבר זה או אחר, כמו למשל "מוזיאון כפתורים" בדרום קרוליינה, "מוזיאון אלביס פרסלי" בגרייסלנד, מוזיאון "קופסאות ארוחת צהריים" בטייוואן, ו"מוזיאון הפאלוס" באיסלנד. לכבוד יום המוזיאון הבינלאומי הבאנו לכם מקבץ קטן ולא מייצג של כמה מהמוזיאונים המוזרים ביותר בעולם.

כולנו מבקרים בשירותים כמה פעמים ביום, גם אם אף אחד לא מעוניין להרחיב את הדיבור על החוויה. אבל במוזיאון האסלות שנפתח בדלהי ב־1992 מדברים על כל מה שקשור בפעילות הגופנית הטבעית כל כך לכל היצורים החיים. אסלות וכלי סניטציה מ־50 מדינות מחולקים במוזיאון לשלוש קטגוריות: הזמן העתיק, ימי הביניים והעידן המודרני. הפריט העתיק ביותר הוא משנת 3,000 לפנה"ס.

כאן תוכלו ללמוד על פיתוח הטכנולוגיות הקשורות לחדרי השירותים, היסטוריה, הרגלים, כללי התנהגות ונימוסים בחברות השונות ברחבי העולם, ואפילו קטעי שירה שנכתבו על הנושא. בין המוצגים המעניינים ביותר אפשר למצוא רפרודוקציה של האסלה של המלך לואי ה־14, אסלה שהתחפשה לארון ספרים, אוסף של קומיקס ובדיחות כתובות על אריחי חרסינה, וסירי לילה עשויים כסף וזהב ששימשו את קיסרי רומי העתיקה.

לפרטים: http://goo.gl/H8s0j

העיר אוואנוס, השוכנת באזור קפדוקיה שבטורקיה, ידועה במסורת בת מאות שנים של עבודות קרמיקה וקדרות, אבל כבר כמה עשרות שנים שמה שמעניין את הבאים בשעריה זה לאו דווקא מלאכת האמנות המקומית. במקום זה הם שואלים איפה שוכן "מוזיאון השיער".

האגדה המקומית מספרת שהכל התחיל ב־1979, כשהקדר צ'ז גאליפ נפרד מחברה טובה, וביקש ממנה תלתל משערה למזכרת. הוא תלה את התלתל בתוך מערה ששימשה כסדנת קדרות, וסיפר את הסיפור לתיירים ולקוחות שהגיעו אליו. מהר מאוד התחילו נשים נוספות לתת לו קווצות שיער משלהן לאוסף, וכיום מלאים קירות המערה ביותר מ־16,000 דגימות שיער, שלכל אחת מצורפים פרטי התורם/תורמת. כדי להמריץ אנשים לתרום לאוסף, הכריז גאליפ על הגרלה פעמיים בשנה, שבה 10 קווצות השיער שעולות בגורל מזכות את הבעלים שלהן בהזמנה להשתתף בסדנת קדרות במערה ובאירוח של לילה חינם באכסניה הסמוכה.

לפרטים: http://goo.gl/hP703s

המטרה המוצהרת של מנהלי "המוזיאון לאמנות גרועה" (MOBA) היא "להעלות על נס את עמלם של אותם אמנים שהעבודות שלהם לא יוכלו להיות מוצגות ומוערכות בשום מקום אחר". ומתברר שיש הרבה כאלה.

המוזיאון, שנפתח לראשונה ב־1994 בדדהאם, מסצ'וסטס, כבר גידל סניפים בסאמרוויל, ברוקליין וסאות'־ויימאות' שבמסצ'וסטס, תוך שהוא מאיים להתרחב אל מחוץ לגבולות המדינה הצפונית של ארה"ב. את הרעיון הגה סוחר עתיקות בשם סקוט וילסון, שהציג לחבריו ציור שמצא בפח האשפה, ואלה הציעו לו להתחיל אוסף. בתוך שנה הצטברו ציורים רבים כל כך, עד שווילסון מצא עצמו מחפש מקום מרווח יותר להציג אותם, והעביר את הכל ממרתף ביתו לאולם התיאטרון בדדהאם. "לכל עיר בעולם יש לפחות מוזיאון אחד שמוקדש ליצירות האמנות הטובות ביותר. MOBA הוא המוזיאון היחיד שמוקדש לאיסוף ותצוגה של האמנות הגרועה ביותר", הסביר.

כדי להיכלל באוסף של MOBA, היצירה צריכה להיות מקורית, וההתכוונות האמנותית שמאחוריה צריכה להיות רצינית. קשקושים ובדיחות לא יתקבלו, והיא צריכה להיות ממש גרועה, עם טעויות אמנותיות בולטות, ובלי להיות משעממת או קיטשית.

לפרטים: http://goo.gl/pM7g

הכלב כבר מזמן זכה למוניטין כידידו הטוב ביותר של האדם, ועוד יותר מזה — של הבריטי. ולכן אין פלא שדווקא בבריטניה נפתח מוזיאון שמציג קולרי כלבים בראי ההיסטוריה, ומושך אליו כחצי מיליון מבקרים מדי שנה.

הקולרים המוצגים במוזיאון, הפועל במתחם השייך לטירת לידס שבקנט, ממש לא דומים לטבעות העור והפלסטיק הצבעוני שאתם רגילים לראות בחנויות האקססוריז למחמדים. זהו אוסף מרשים של יותר ממאה קולרים, שהמוקדמים שבהם הם בני יותר מ־600 שנה. חלקם נראים לעיתים כמו מכשירי עינויים מפחידים, עשויים מתכת ומעוטרים בדוקרנים. הקולרים המאיימים האלה נועדו להגן על כלבי הציד מפני טורפים שניסו לתקוף אותם במהלך מסעי הציד של האצילים. רק במאה ה־18 התחילו להתייחס לקולרים כאל אביזר אופנתי ולטפח את הפן האסתטי שלהם באמצעות עור וקטיפה, ולהוסיף להם לעיתים את החותם של בית האצולה שאליו השתייכו.

לפרטים: http://goo.gl/CSLKnO

מערכת הביוב המסועפת של פריז היא מקור גאווה לתושבי הבירה כבר מהמאה ה־13, כשהמלך פיליפ אוגוסט הורה לבנות את תעלות הניקוז. נפוליאון הורה להעביר את מערכת הניקוז הזאת אל מתחת לפני הקרקע, וכך החלה ב־1850 בנייה של מערכת שמגיעה כיום ליותר מ־2,100 ק"מ של תעלות ביוב.

עד שנות ה־70 של המאה הקודמת היוותה המערכת מוקד משיכה לתיירים ששוטטו בתוכה באמצעות כרכרות ואחר כך בסירות. עכשיו מסתפקים התיירים בביקור ב"מוזיאון הביוב", הממוקם מתחת לקי־ד'אורסיי על הגדה השמאלית של נהר הסן.

בסיור, שנמשך שעה, תוכלו לראות תצוגה של ציוד שפותח במהלך השנים לאחזקה ותפעול של צינורות הביוב, כדורי עץ ענקיים ששימשו לניקוי המנהרות שמתחת לנהר, מפות המראות את הפיתוח של מערכת הביוב שנבנתה על ידי המהנדס יוג'ין בלגראן, בובות לבושות במדים של עובדי הסניטציה מתקופות שונות, ושיטות של טיפול בהעברה וטיהור של מים.

לפרטים: http://goo.gl/PHGGv1

קנקון, השוכנת בחצי האי יוקטן שבמקסיקו, הייתה מאז ומתמיד מוקד משיכה לצוללנים. המים הצלולים, שוניות האלמוגים המרהיבות והדגים הססגוניים משכו המוני תיירים. אבל הם גם גרמו נזק עצום לאלמוגים, וכשאלה החלו להיהרס, מצאו פרנסי קנקון דרך חדשה להביא את התיירים ולספק להם סיבה טובה לצלול בלי להתקרב לשוניות הזקוקות לשיקום — מוזיאון תת־ימי.

עד כה שוקעו מתחת למים 475 פסלים, שחלקם דמויות אנושיות של תושבי הסביבה ששימשו כדוגמנים, וכל הכבודה העצומה הזאת עוצבה לתצוגה מרהיבה שמבטיחה לגדול עוד יותר בעתיד. המבקרים מוזמנים לסיור מודרך, שכולל צלילה ושנורקל של 45 דקות בין מוצגי המוזיאון, המוצבים באזור השונית של מנצ'ונס, בערך באמצע הדרך בין קנקון לאיסלה מוחרס.

בין הפסלים אפשר למצוא את "צלב המפרץ", "אדם עולה באש", "אספן החלומות", "החיפושית הכחולה" ו"ההבטחה". אבל גם אם ראיתם את כל מאות הפסלים, זאת לא סיבה שלא לבוא ולצלול שם שוב. שינויים במזג האוויר ובצלילות הים משנים את התצוגות כל הזמן, והאצות והאלמוגים שחיים במים כבר קבעו את ביתם על חלק מהפסלים, והופכים את המוזיאון לשונית האלמוגים המלאכותית הגדולה בעולם.

לפרטים: http://goo.gl/Xpx3Ae

אם חלמתם אי פעם להיכנס לנעליו של ג'יימס בונד, להסתובב במעבדה של Q, או סתם להציל את העולם — זה המקום בשבילכם. המוזיאון, שנפתח ב־2002, מציג את האוסף הגדול ביותר בעולם של פריטי ריגול בינלאומיים. בתצוגות אינטראקטיביות ואפקטים ויזואליים מרהיבים, הוא עוקב אחרי התפתחות הריגול, טכנולוגיות העיקוב, התחכום והדמיון העצומים הכרוכים בהישרדות בעולם הצללים הזה.

במהלך הביקור האורחים מקבלים זהות חדשה, מתבקשים לפצח צפנים, לזהות מרגלים המסתתרים בסביבה, לאתר מצלמות ומיקרופונים חבויים, ולהיות בעצמם נושא למעקבים.

עוד בתצוגות הקבועות: בית ספר למרגלים, ובו הסברים על הכישורים והכלים החיוניים לכל מרגל מתחיל, המוטיבציות שמביאות אותו לבחור במקצוע הזה, ואיך מגייסים כוח אדם חדש.

חלק גדול מהתצוגות מעוגנות באירועים היסטוריים, עוקבות אחרי ההיסטוריה של הריגול מתקופת התנ"ך ועד המאה ה־20, ומציגות את האתגרים שמציבה המאה ה־21 בפני העוסקים במקצוע הכמעט הכי עתיק בעולם.

לפרטים: http://goo.gl/bZbyz

לאכזריות האנושית יש שמות, כמו "שובר ברכיים", "עלמת הברזל", "חנק קטלני" ו"המדף". את כל אלה תוכלו למצוא ב"מוזיאון מכשירי העינויים של ימי הביניים", ששוכן במרכז פראג, ממש ליד גשר קארל.

שלוש הקומות של המוזיאון מלאות בפריטים ואביזרים מקבריים, שלא תמיד ברור ממבט ראשון מה בדיוק תפקידם במערכת. ואולי זה דווקא מה שטוב במוזיאון הזה — הרוע לא מכה ישר במבט ראשון. כדי להבין את עוצמת הכאב שמספק כל אחד ממכשירי העינויים, צריך לקרוא את ההסברים המצורפים אליו (בשמונה שפות, שכ־ו־ל־ם יוכלו ליהנות).

"עלמת הברזל", או בשמה הנוסף "הבתולה מנירנברג", נראית כסתם סרקופג עשוי מתכת, עד שרואים את המסמרים הממוקמים בתוכו בנקודות אסטרטגיות. המסכן שננעל במלכודת המוות הזאת מרגיש את המסמרים משתפדים בגופו, בלי לפגוע באיברים חיוניים, והתוצאה היא סבל עצום ומתמשך, שגורם למוות להיראות כמו ברירת מחדל מבורכת.

"הדגדוג הספרדי" נשמע כמו משהו חביב, עד שמסתבר שמדובר במזלג ענק שחופר וכותש את הבשר, ו"החנק הקטלני" יכול להוציא את נשמת אפו האחרונה של המעונה בתהליך איטי, הדרגתי ואכזרי במיוחד.

על פי ההסברים במקום, המוות הנורא ביותר היה תלייה הפוכה עם הראש למטה וחיתוך של הגוף לחצי.

לפרטים: http://goo.gl/rqZDBF

איטריות האינסטנט הראשונות בעולם מגיעות מאוסקה שביפן, ומאז חדרו לכל תחום של התרבות האנושית, והן מהוות פתרון קולינרי מושלם לנשנוש בין ארוחות, ארוחת צהריים זריזה לבטלנים, ארוחת חירום בשטח, ואפילו טעימה־של־בית לאסטרונאוטים בחלל.

המוזיאון שמוקדש לפלא הבצקי הזה נפתח ב־1999, כדי לחשוף את העולם להיסטוריה של הנודלס, לכלים ששימשו לפיתוח המוצר, ולחשיבות הרבה של ההמצאה של מומופוקו אנדו, האיש שכולנו צריכים להודות לו בכל פעם שאנחנו פותחים גביע "מנה חמה". אנדו, שניסה למצוא דרך לייבש אטריות טריות תוך כדי הוספת טעמים לבצק, ראה את אשתו ערב אחד מכינה טמפורה, והבין שטיגון האטריות בשמן עמוק יספק לו את התשובה לשתי הבעיות. משם ועד ל"אינסטנט־ראמן" הדרך הייתה קצרה.

כלי העבודה של אנדו מוצגים במוזיאון, שמוביל את המבקרים במסדרון ארוך ואינטראקטיבי הכולל המחשות וחידונים. עוד במוזיאון סדנת בישול שבה יכולים האורחים להכין נודלס בעצמם, עם מרק ומרכיבים נוספים על פי בחירתם, בתנאי שמזמינים מקום מראש.

לפרטים: http://goo.gl/H8s0j

בגרמניה יש כיום ארבעה מוזיאונים שמתמקדים בלחם ובמקום המרכזי שלו בקיום המין האנושי. המוזיאון הראשון בעולם שהעלה על נס את מרכיב המזון הבסיסי הזה נמצא בעיר אולם (ULM).

המוזיאון הוא פרי יוזמה של וילי אייסלן ובנו הרמן, שעסקו בייצור ומכירה של חומרי אפייה. שני היזמים המקוריים פתחו את המוזיאון שלהם ב־1955, וכיום הוא משתרע על חמש קומות שפורשות 6,000 שנות היסטוריה.

בקומה הראשונה של המוזיאון יש תצוגה של מטבחים ומאפיות כפי שנראו לאורך ההיסטוריה, באירופה של ימי הביניים, במצרים העתיקה וברומי, ובקומות הנוספות מוצגים סרטונים, ציורים וכיתובים שמסבירים את חשיבות הלחם בחברה ובתרבות האנושית, ציורים של סצנות משפחתיות חמות, כמו גם תיאורים איך סטלין והיטלר השתמשו בלחם ככלי יעיל למניפולציה של ההמונים.

כן, תאמינו או לא, זה גם משהו שעשו עם לחם.

מה שלא תמצאו בכל קומות המוזיאון זה — לחם. האייסלנים התייחסו אליו לא כמוצג, אלא כאוכל שיש לצרוך כשהוא טרי.

לפרטים: http://goo.gl/64Qch7