בשקט ובמחשכים מנסים בימים אלה גורמים רבי־עוצמה לקבור את אחד הדו"חות הקשים שנכתבו על מערכת שלטון החוק. נציבות הביקורת על הפרקליטות בדקה בשנה האחרונה את הקשרים בין המכון הלאומי לרפואה משפטית לבין הפרקליטות בתקופה שבה נוהל בידי יהודה היס. גורם פוליטי בכיר שקרא את טיוטת הדו"ח הגדיר אותו כ"רעידת אדמה". אלא שהפרקליטות פועלת בעוצמה כדי למנוע את פרסומו.

מדוע זה חשוב? כי המכון הוא הגוף שסיפק חוות דעת מומחה לאלפי משפטים פליליים חמורים, ועל פי עדויות רופאיו נשלחו אנשים לתקופות מאסר ארוכות. מערכת של "תן וקח" עם הפרקליטות, עדויות על נתיחות שביצעו אחרים, שינוי עדויות לכאורה לפי צורכי הפרקליטות כדי להשיג הרשעה — כל אלה עלולים לשבש באופן חריף את עשיית הצדק.

תחילת הפרשה בדצמבר 2000, אז פורסם ב"ידיעות אחרונות" התחקיר הראשון על המכון, ובעקבותיו עוד עשרות כתבות (חלקן בידי גיא ליברמן המצוין). התחקירים חשפו שורה של מעשים חמורים, ובראשם גניבה וסחר באלפי איברים למטרות מחקר תמורת כסף וקרדיט אקדמי. בנוסף, התגלה כי רופאים במכון, ובמרכזם היס, העידו בבתי משפט על נתיחות שכלל לא ביצעו, חוות דעת השתנו לפי שינויי הגרסאות שנמסרו מפי החשודים למשטרה בחקירה, ובמקרים רבים הגיש המכון חוות דעת שהייתה נוחה לפרקליטות וחפפה את כתב האישום. מקור פנימי בעל מצפון מתוך המכון עזר לסנגורים במשפטים פליליים להפריך חוות דעת שגרמו לעיוות דין חמור.

לאחר פרסום התחקיר התייצבה הנהלת משרד הבריאות לצידו של היס, שסיבך את ראשי המשרד במסירת שורה של תגובות שקריות. ועדת חקירה בראשות השופט אריה סגלסון אישרה בדו"ח מפורט את ממצאי התחקיר והוסיפה עליהם עוד גילויים חמורים רבים.

אבל במשרד הבריאות ובפרקליטות זה לא הזיז לאיש. הזהרנו ממעשים מתמשכים של שיבוש הליכי משפט וחקירה המבוצעים במכון בעת שהפרקליטות לא מורה על חקירת משטרה. וגם כשזו החלה, היא נערכה בעצלנות וברשלנות. למרות זאת, המשטרה המליצה להעמיד לדין את היס. והפרקליטות? היא סגרה את התיק. היו שם מי שחששו כי נקיטת צעדים משפטיים נגד המכון תביא לבקשות רבות למשפטים חוזרים. "השמיים ייפלו לנו על הראש", אמר לי אחד מראשי המשטרה באותה תקופה.

בסופו של דבר נאלץ היס לסיים את תפקידו. נציבת התלונות, השופטת הילה גרסטל, החליטה לחקור את הנושא. אנשיה עמלו, אספו מסמכים וראיינו עדים רבים (גילוי נאות: אני אחד מהם). התוצאה, כאמור, לפחות על פי מי שקרא את הדו"ח, קשה ביותר.

אבל יש פרקליטים שמרגישים שהם חסינים מפרסום ביקורת. כאשר טיוטת הדו"ח הופצה להם, עתרו 11 מהם, שמותיהם חסויים, לבג"ץ בדרישה חסרת תקדים למנוע את הפרסום, ובינתיים להטיל על הכל צווי חיסיון גורפים. כמובן שהפרקליטים "אינם מתנגדים, עקרונית, לעריכת ביקורת כלפי עבודתם, ואין להם דבר להסתיר", אבל באופן ספציפי, ולאחר שהתברר כי הביקורת אודותיהם חמורה ביותר, הם מתנגדים גם מתנגדים.

וכך, כשהם עושים שימוש בכל טיעון פורמלי וטכני, מנסים הפרקליטים לשכנע את השופטים כי בניגוד לשאר עובדי המדינה הם נמצאים מעל הביקורת ואסור שהדברים יפורסמו כל עוד מזהים את המקרים שבהם טיפלו או מנתחים תיקים משפטיים מסוימים. על מה הם מצפים שתתבסס מלאכת הביקורת, אם לא על מקרים קונקרטיים המבוססים על עובדות?

קשה להניח שהפרקליטים פעלו על דעת עצמם. פרקליט המדינה שי ניצן כתב ליועץ המשפטי לממשלה מכתב הזהה בתוכנו לטענות שהעלו הפרקליטים בבג"ץ. הפרקליטות גם התעקשה להיות זו שתייצג את המדינה בבג"ץ, כלומר שאנשיה, שדעתם נגד הדו"ח ברורה, ייצגו את שני הצדדים לעתירה.

גרסטל הבינה כנראה שלא תיתכן ביקורת אמיתית על הפרקליטות, והתפטרה. אבל מה יהיה על הציבור שצריך להיות בטוח כי אותו אזור רגיש — היחסים בין הפרקליטות למכון לרפואה משפטית — טהור וחף משחיתות או לכל הפחות חף מיתר אמביציה? כיצד ייתכן שאחרי כל מה שנחשף על המכון עדיין מבקשים פרקליטים להסתיר עובדות ולקבור את האמת, תרתי משמע, עמוק באדמה? √