קוראים לזה שגעת
באר שבע לא נרגעת • אחרי יומיים של אופוריה, התייצבו אתמול רבבות לחגוג את האליפות עם זמרים, זיקוקים וכמובן, אלפי סלולריים מונפים באוויר • בכל זאת, יש כאן היסטוריה לתעד
מי שלא ראה את חגיגות האליפות בצומת הרחובות הענקית בואכה עיריית באר־שבע, לא ראה עיר מחייכת מימיו. ההמון האדום בא הנה במטרה אחת: לשמוח, וכמה שיותר. משפחות בהרכב מלא פלוס, קשישים והמוני תינוקות בעגלות מילאו אתמול בהתלהבות את חובתם האזרחית, זו שלה חיכו ארבעים שנה.
חוגגים אליפות בבאר-שבע
לא רחוק משם, התקיים לפני החגיגות בבניין העירייה טקס חגיגי בנוכחות ראש העיר רוביק דנילוביץ', חברי המועצה וכל מכובד שהצליח להניח יד על אישור כניסה ולחדור פנימה לאולם הטקסים הקטן. על האירוע הופקד איש החדשות בן המקום דני קושמרו, שמתקשה להסתיר את ההתרגשות ומגיש כאן הערב את מהדורת חייו, בסיפור הפרברים גרסת "הפועל". חברי הקבוצה בקושי מצליחים לעלות מהצפיפות והתשישות אחרי חגיגות שנמשכות כבר שתי יממות ברציפות. מאחורי גרם המדרגות, יושב הקפטן אליניב ברדה ומתעמק בסלולרי שלו באין מפריע. הוא יודע היטב שאלו דקות השקט האחרונות לפני הבום הגדול. מבחוץ נשמעת היטב המולת הרבבות הנאספים, מהדהדת בכל העיר. אם יש מישהו שמתמחה בריכוז גבוה תחת לחץ, זה האיש.
סמוך לשולחן הכבוד בעירייה, יושבים גיבורי היום: אלונה ברקת והמאמן, ברק בכר. לידם יושב יעקב טרנר, האיש והאיצטדיון, שזוכה להרבה כבוד בנאומו של ראש העיר רוביק דנילוביץ. כמובן, אף אחד לא פוסח על שלב הצילומים עם צלחת האליפות, שמזכירה את קערת הסדר — "רק בלי מרור ועם הרבה חרוסת" כמו שאומר קושמרו.
אחרי הטקס בעירייה, כשהמכובדים יוצאים לחגיגות בחוץ, שמונים אלף איש כבר בשלים לגמרי ומוכנים לרגע השיא של הערב. נראה שאם הייתה פה קלפי הלילה, אלונה ברקת הייתה נבחרת לראשות הממשלה בלי תחרות. כשמטח הזיקוקים מאיר את שמי הנגב, מרגישים את הבריזה הקרירה — גם היא תופעת טבע נדירה שמתרחשת פעם בארבעים שנה.
עומר אדם ומשה פרץ היו הדובדבנים בקצפת ושמה אושר, שכולם מלקקים כאן בכל פה. בין לבין, האוהד המושבע צביקה הדר מתחזק על הבמה המרכזית את האקסטזה ושומר על הקהל במתח גבוה עד שיגיעו השחקנים. "אליניב" הוא זועק בקול מתגלגל, "אליניב, אליניב, אליניב באאאאארדה". אם הדר הוא הרעם, הקהל הוא הברק. אלפי סלולרים מונפים אל־על, יש כאן היסטוריה לתעד.
בחוץ מתנפח הכתם האדום לממדי ענק, והרחובות המובילים לבמה המרכזית מתמלאים במהירות בדיצה, גילה, חדווה ורינה. כל ז'אנר אפשרי של שמחה בא לידי ביטוי ברדיוס של קילומטר לכל כיוון. שמשון בונקר, אוהד ותיק שהיה חייל באליפות הקודמת, לא מוצא מילים לתאר את האושר. "זה סיפור סינדרלה, זה ניצחון של הפריפריה. ניצחנו את העשירים, ואת העושקים ואת הזללנים, אלה שלא אכפת להם מאף אחד. כאן אכפת לאנשים אחד מהשני".
מורן הגיעה עם הבעל ושלושת הילדים, הקטן חובש כובע אדום, יושב בעגלה ומאזין בקשה כשהיא מספרת בהתרגשות ש"מה שמיוחד בניצחון הזה, שהוא שייך לכל העיר. זה הרבה מעבר לספורט, הרבה מעבר לכדורגל. זה תרבות, זו משפחה, זו אחווה". בונקר מתעקש מהצד שלא צריך להגזים ומזכיר ש"אחרי שבוע של חגיגות ואופוריה ושל שיכרון הניצחון, נחזור לבעיות האמיתיות שלנו — אבטלה, דיור, תרבות וחינוך, אנשים שמרוויחים מינימום". אבל הלילה, שמחה גדולה הלילה.
לפנייה לכתב/ת 
