yed300250
הכי מטוקבקות
    יהלי סובול. צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 24.05.2016
    "אנשים מ'השמאל המזרחי' שאומרים, 'אין לך מה לדבר איתנו כי אתה לבן', הם חרא בעיניי. כל 'האג'נדה המזרחית' שלהם היא רק רצון לתפוס מקום".
    השמאל מיליטריסטי וקפיטליסטי, השיח המזרחי מלא במחפשי כיבודים והרוקנ'רול מזדקן. בדרך לאלבום סולו חדש, יהלי סובול מרסס בתוך הנגמ"ש
    יהודה נוריאל, צילום: גבריאל בהרליה

    "האם אתה מגדיר את עצמך כציוני? האם יש לך קשרים עם לא־יהודים? האם השתתפת בפעילות מחאה כלשהי בשנה האחרונה?" רב פקד איציק לוי, האחראי על "חקירות למניעת חתרנות ופגיעה בערכי המדינה וסמליה", לא מרחם על החשודים שלו. כל זה קורה כאן, ב"תל־אביב שאחרי המלחמה הבאה": מדינת ישראל עברה לשליטת המעו"ז, "המטה העליון הזמני", מין חונטה צבאית דורסנית, כאשר זרוע מיוחדת של המשטרה מטפלת בכל מיני אמנים סמולנים, כמו הפסנתרן יואב קירש.

     

    'אצבעות של פסנתרן' הוא שם ספרו האחרון של קירש, כלומר יהלי סובול. תמונת עולם די קרובה ומאוד מדכאת של החיים בעיר העברית הראשונה, תחת מגף מיליטריסטי ומשטר של נאמנות היסטרית וסתימת פיות, מבעד לעיניו של אמן שנמעך. אלא שנכון לשנת 2016, סובול עצמו מסרב להימעך. "ולצערי הרב, הספר עדיין לא זכה להחרמה שתכניס אותי לרשימת רבי המכר", הוא צוחק.

     

    באופן אישי אתה מרגיש מאוים? חוקי נאמנות בתרבות, עונש המוות חוזר, כל מי שזז טיפה מהימין העמוק למרכז - כולל הנשיא ושר הביטחון לשעבר - הופך לבוגד, הרבה אלימות ברשת, ברחוב.

     

    "הכל נכון, רק שאני לא רוצה להוסיף לשיח האלים שיש כאן במדינה. תשמע, עם הגיל הבנתי את חשיבות ההבנה העמוקה בדברים שאתה כותב עליהם. אבל יש פה נוהג שכולם מומחים לכל. ומאסתי, גם בגלל פייסבוק, בזה שכולם מביעים את דעתם באופן אוטומטי, כאילו כל אחד פרש ממשרד הביטחון והוא מביע דעה על יורשו. אז מגעיל אותי השיח האלים, שהוא ממילא שיח של חירשים. אף אחד לא משכנע אף אחד, כל אחד נעול בעמדה שלו. אני לא מוכן לתרום לזה".

     

    הצלקות הגלידו. מוניקה סקס, גרסת 1995
    הצלקות הגלידו. מוניקה סקס, גרסת 1995

     

    לא פחדת אף פעם. מה הבעיה עכשיו?

     

    "אין בעיה - פשוט ראוי יותר שאתייחס ל'מחנה שלי', השמאל. אני מזהה בו שתי מגמות - ושתיהן לא מוצאות חן בעיניי. האחת, הדרך האלימה: מדברים על סתם פוליטיקאים לאומנים מהימין, בהשוואות חריפות נורא לתקופות בהיסטוריה וכו'. והשנייה: בכי ונהי, 'גנבו לנו את המדינה ושתו לנו' - וזה לא עושה שום דבר, אז למה זה טוב? אני שומע את זה באירועי תרבות, מאנשים שאני מעריך - מספידים את המדינה. ככה תחזירו את ההמונים?

     

    "לשמאל יש המון בעיות והמרכזית שבהן: הוא אף פעם לא היה שמאל. השמאל הישראלי לוקה במיליטריזם ובקפיטליזם - אז מה נשאר בו? למה הוא 'שמאל', בגלל הנכונות לפרגמטיות? בארץ יש מחנה לאומני, מול סו־קולד מחנה ליברלי. ולכן יש לי יותר תלונות לקבוצה שלי. ולפני שאני בא בטענות לקבוצה השנייה, שהיא משחקת לא הוגן - זו הקבוצה שלי וחצי מהשחקנים נשכבים על הדשא ובוכים והחצי השני צועקים מהיציע".

     

    300 מטר מאיפה שאנחנו יושבים, בכיכר מלכי ישראל על שם רבין, התקיימה עצרת התמיכה באלאור אזריה. ומושיק עפיה שר "אני ואתה נשנה את העולם".

     

    אנטי דתי. יהושע סובול
    אנטי דתי. יהושע סובול

     

    "תשמע, זה באמת פוסט מודרניזם! (צוחק). בוא נגיד את האמת: הלהט המהפכני נמצא בימין. והימין תמיד אהב לנכס אייקונים של השמאל, כמו השיר הזה או למשל מפלגת התחיה, ששמה על דגלה את הדיוקן של יענקל'ה שבתאי. ובצדק! כי אלה לא ערכים שונים מערכי הסו־קולד־שמאל. אלאור אזריה? מה, במלחמת השחרור לא הרגו שבויים? במבצע סיני לא ירו במאות שבויים בדם קר על החולות? ירו בהם.

     

    "במלחמות ישראל, כשהשמאל שלט כאן ביד רמה, ירו בשבויים, הרגו אותם, וטייחו, והגנו וקידמו את הבכירים שעשו את זה וחוגגים את המורשת שלהם. אז בגלל שהוא מהימין צריך להוקיע אותו? זה המשך ישיר של דברים שקרו עוד בתקופת הפלמ"ח, רק שעכשיו זה בפייסבוק. אז בואו לא נהיה צבועים".

     

    כן, אני נזכר בשיר הנהדר של חיים חפר, בעקבות פעולת התגמול של הפלמ"ח, שסירס אנס ערבי. "סירסנוך יא מוחמד".

     

    "וואו. לא הכרתי, תודה! או שותפו של חפר, עמוס קינן. השתתפתי בשישי בערב הוקרה לקינן שהיה גם סופר גדול. 'בדרך לעין חרוד' הוא מהספרים מהגדולים שנכתבו כאן. קינן נחשב כאן שמאל קיצוני. והוא השתתף בטבח דיר יאסין! אז מה כי נלין על אלאור אזריה? ולא שאני חלילה משווה בין קינן לאזריה - פשוט צריך להסתכל על השורשים העמוקים של הקיום שלנו בארץ".

     

    סוד הזוגיות? למצוא את האישה הכי טובה בתל־אביב. סובול וגילת
    סוד הזוגיות? למצוא את האישה הכי טובה בתל־אביב. סובול וגילת

     

    רק שבינתיים כמעט כל הקולגות שלך, משני הצדדים הפוליטיים, שותקים.

     

    "מה שכדאי לאנשים להבין הוא שאחד הדברים שגורמים למדינה הזו לשרוד ולהיות חזקה, למרות כל המיליטריזם - הוא העובדה שהיה כאן חופש ביטוי. ובתור אדם שאוהב את המקום ורוצה שילדיו יחיו כאן בכיף, ולא איבדתי תקווה ולא שום דבר - חופש הביטוי הוא מה שמחזיק אותנו בחיים וגורם לנו לשגשג. 'חופש ביטוי' מתחיל בדעה פוליטית, אבל המשכו הוא חופש של המחשבה. ואם תגביל מחשבה במקום אחד, המדע לא יהיה מדע, ותעשיית הנשק לא תהיה תעשיית נשק, ולא תהיה לך, למשל כיפת ברזל. וזה מה שאנשים לא מבינים, את העוצמה של חופש ביטוי לחברה. אותי זה מפחיד. חוסר ההבנה".

     

    מצד שני, הוא אומר, "אין לי בעיה להגיב כשדורכים לי על הזנב". למשל כאשר הותקף, יחד עם אביו, המחזאי יהושע סובול, בשל מה שהם - אמנים תל־אביבים שמאלנים ובעיקר "אשכנזים פריבילגיים", וזאת על רקע קמפיין "שתולים בתרבות" שהניח את הראש של סובול סניור על הכוונת. "אין לי בעיה עם השיח המזרחי כשהוא ענייני", אומר ג'וניור, "למשל אדם כמו אלמוג בהר. אני לא מבין מספיק לעומק והוא הזמין אותי לירושלים, נתן לי הרצאה מרתקת, באהבה ובחיבה והבנתי הרבה דברים שלא ראיתי בכלל.

     

    "מצד שני, מגיעה סערת 'שתולים בתרבות', ואבא שלי אחד משלושת האנשים על הפוסטר, זה כאב לי מאוד. ובאותו יום, אנשים שהם כאילו מ'השמאל המזרחי' אומרים, 'הגזען הזה, מגיע לו'. אז אלה אנשים שאין לי זין בשבילם! הם חרא בעיניי. אין לי שיח איתם. אנשים שאומרים לי, לך אין מה לדבר איתנו, חוץ מלהיות שטיח על הרצפה, כי אתה לבן פריבילגי - אין לי שיח איתם!

     

    "ובסופו של דבר, כל 'האג'נדה המזרחית' שלהם היא רק רצון לתפוס מקום. פונקציונרים חדשים שרוצים להחליף את הישנים, 'מהפכה' שתיגמר במיץ פז ובורקס, ליד שולחנה של שרת התרבות או ועדה כזו או אחרת. שיבושם להם. אני מימיי לא קיבלתי שקל משום ועדה, את כל דרכי עשיתי עצמאי - והמהפכנים האלה נראים כמו פונקציונרים שרק רוצים להחליף את הישנים. תפאדל, באמת החראים הישנים יושבים יותר מדי זמן, תחליפו אותם בכיף - זה רק לא מעניין אותי".

     

    אגב העניין המזרחי, מי שבמידה רבה אחראי לעיוות שנעשה בין "מנשקי הקמעות" של גרבוז ל"מנשקי המזוזות" הוא אביך, כשיצא להגן עליו. הוא הצטער על זה?

     

    "ממש לא. אגב, גרבוז בכלל לא חבר שלו. פשוט, אבא שלי לא אוהב לראות לינצ'ים במרכז העיר. מעבר לכך, ואני אגיד את זה בצורה הכי מפורשת: אבא שלי הוא אדם אנטי־דתי. הוא חושב שדת היא גורם שלילי, דת מביאה לצער ולאלימות. הוא מעולם לא היה מי שהתבייש להביע את דעתו והוא בטח לא יתחיל עכשיו".

     

    ואתה? לא מעט מחבריך לסצנה התקרבו לדת בשנים האחרונות. אסף אמדורסקי, למשל, שעובד איתך על האלבום החדש.

     

    "יש לי יחס אמביוולנטי לדבר הזה. מצד אחד, אני מאוד אוהב את התנ"ך. בתור בחור צעיר, מגיל 18 ובמשך עשור בערך, הייתי לומד בקביעות אצל חבר של אבא שלי, קבליסט. והחיבור שלי לטקסטים האלה די משמעותי. מצד שני, בכל מה שקשור לאורח חיים דתי, זה לא ממש מדבר אליי. אני יכול לכבד מי שמוצא שם ערכים שחשובים לו, כי הערכים החילוניים הם לא באופן גורף ומוחלט מוצלחים יותר. אבל בהרבה תחומים משמעותיים יש לי הרבה בעיות עם ממסד דתי, כמו זכויות נשים או חופש מיני. אני יכול להבין את הדת כמקום שמשלים חוסר. במיוחד כאשר החילוניות הקצינה למקום חומרני. הדת והאמונה כנוגדן לחומרנות זה משהו שאני יכול להבין".

     

    הוא, כאמור, מסרב להיתקע במשבצת המרירות והעלבון. "כי אני באמת אוהב המון דברים כאן. התרבות, המוזיקה, הספרות. החום של האנשים, האוכל, האקלים, השפה. אני לא גר כאן כברירת מחדל. וזו עוד אחת מהמחלות של המחנה הליברלי - לא השמאל, שעדיין לא קם פה. אני באמת לא יכול לסבול את הבכי הבלתי פוסק, ויש פה המון דברים שאני אוהב ונהנה מהם - ואני לא מתכוון להתנצל על זה. ומצד שני, נמאס לי להיות אחד משלושת האמנים היחידים פה שפותחים את הפה. די, נמאס! למה לא תבואו לדבר איתי על שערוריות רוק, או משהו כזה?" (צוחק).

     

    היו לך בכלל?

     

    "איכשהו הצלחתי לחמוק בין הטיפות. ובעניין הזה אני מכה על חטא".

     

     

    * * *

     

    חמישי שעבר, מועדון הבארבי בתל־אביב, מוניקה סקס מקבלת סופסוף אלבום זהב על 'יחסים פתוחים', אלבומה השני מ־2001. סולד־אאוט, הופעה נהדרת. החבורה מבצעת את כל האלבום בשלמותו, מאמץ חד־פעמי. עם חלק גדול מהשירים איבדו קשר עד לאחרונה, מאז הוקלטו. "שבעה סינגלים היו לנו באלבום הזה. סביר להניח שאתם לא מכירים את רובם", צוחק סובול עם הקהל, "וכשנגיע לאלבום פלטינה, סביר להניח שכבר נהיה מתים".

     

    הם הצליחו מאוד, כ־40 אלף עותקים עם אלבום הבכורה 'פצעים ונשיקות' ב־1995. רגע לפני פסטיבל ערד ההוא, בואכה רצח רבין ועידן ערוץ 2 וסופשבוע רגוע בגלגלצ. מוניקה: סובול, פיטר רוט ושחר אבן צור (והבסיסט שנטש מאז, יוסי חממי), סימנו את הסוף של מה שנקרא "דור רוקסן", והתיישבו יופי על המשבצת העירונית האינטליגנטית, מתוק־חמוץ, בפנים־בחוץ, עם 'פצעים ונשיקות', 'כל החבר'ה' ו'מכה אפורה', שהפך אותם לאייקון הנעורים שחולפים ליד, ועל הדרך גם מסרו את שכונת פלורנטין ליזמי נדל"ן.

     

    ומכיוון שהם מה שהם, מיד ברחו מההצלחה לטובת אפיזודה ניו־יורקית כואבת. גרים יחד בסיר לחץ, עם בנות הזוג, מקרטעים בין הופעות, מחלקים פלאיירים ברחוב, ובעיקר רבים על כל דבר שזז. "צלקות שהגלידו", הוא אומר היום. זה קרה רק לאחר שחזרו ארצה, פגועים ובנפרד, והתאחדו בתחילת המילניום סביב האלבום השני. "'יחסים פתוחים' הוא לא רק שם האלבום. זו באמת הדרך שאנחנו עובדים, כל אחד יכול לצאת לנשום אוויר, חייב לצאת לנשום אוויר, כדי שיוכל לחזור למוניקה", הוא אומר. מאז הוציאו יחד עוד שלושה אלבומים, האחרון והמצוין מ־2014, כשכל אחד מהם מוצא זמן למרחב אישי־אמנותי משלו.

     

    כולם חברים באמת טובים, "וכל אחד נוטל גזרה אחרת", הוא מגלה. "פיטר, מוזיקאי בחסד, איש טוב וחרוץ, המבוגר האחראי, זה שאומר, 'חבר'ה, היום בואו לא נדבר הרבה בין השירים'. שחר, בזכותו כל הדבר הזה קורה. שמחת חיים, הוא זה שיביא רעיון חדש, 'תשמעו, למה שלא נעשה אלבום באמריקה עם סטיב אלביני? בדקתי, זה לא עולה הרבה, אנחנו יכולים לנסוע ולעשות בשבוע!'" הוא צוחק. "וספי (אפרתי), שהפך לחבר לכל דבר. לפעמים דווקא 'החדש' הוא זה שייתן לך מבט מדויק על הדברים".

     

    וזה מבט מפוכח. "הרוקנ'רול הגיע לשלב האחרון בחייו. השלב הפרוע שלו די נגמר. קצת עצוב לומר, הוא נהיה מוזיקה תרבותית כזו", אומר סובול. "הלהקה הכי קורעת היא טיים אימפלה, אז מה נגיד ומה נאמר? אנשים נחמדים שמנגנים יפה. הם לא בהמות רוקנ'רול שמספקים שערוריות. וגם לפניהם, MGMT וכאלה, זה אותו מקום".

     

    וכמובן רדיוהד, שבדיוק הוציאו אלבום חדש. עדיין לא סובל אותם?

     

    "עם השנים התרככתי גם פה. זה כבר לא בלתי נסבל. פשוט, הקול של תום יורק לא בא לי טוב מאז ומעולם. וגם המלודיות, אף פעם לא ממש. נו, אז בסדר, 'להקה חשובה'".

     

    יש תזה שאומרת שהרוקנ'רול הוא הג'ז של תקופתנו. מוזיקה מובחנת לאנשים בגיל מסוים, שחלף ולא ישוב עוד.

     

    "ואני די מסכים עם זה. לא נעים לי מהרוקנ'רול, אבל אני חושב ככה כבר כמה שנים: הרוק די נהיה ג'ז, עוד רגע הוא במוזיאון. אז יכול להיות שאני סתם זקן שמדבר ככה ואני באמת רואה המון דברים מגניבים, והכי קל להגיד ש'פעם היה יותר טוב'. אבל יש מהלך טבעי גם לז'אנר מוזיקלי: לידה, נעורים, בגרות - ועכשיו זקנה. והקלישאה, 'רוקנ'רול וויל נוור דיי' - זה נורא נחמד, כי הרוקנ'רול תמיד התגאה בטמטום שלו. ואין דבר יותר מטומטם מהאמירה הזו".

     

    למה מוניקה ממשיכה להתקיים? כי זו משפחה שחייבת להמשיך?

     

    "כי יש למוניקה ערך אמנותי. אנחנו מצליחים לעשות משהו טוב ביחד. שתיים, כיף לנו ביחד. ושלוש, פרנסה. אז זה עובד ואנחנו ממשיכים. אתה יודע, בתחילת הדרך קראו לנו 'להקה צעירה', קהל צעיר. ואז באזור גיל 30 התחלתי להתלונן, מה זה, אני כותב שירים רציניים, כאילו אני איזה אינטלקטואל או משהו - וילדים בני 18 עדיין באו! אז איפה מי שקנו את האלבומים הראשונים שלנו? מה זה, למה הם לא באים? בסביבות 'מנגינה' (האלבום הרביעי שיצא ב־2011, י.נ) הקהל המבוגר התחיל לחזור. ואז כמובן התלוננתי, מה, איפה הצעירים? היום סוף־סוף יש איזון ואני נורא מבסוט. כי יש במוניקה משהו שנשאר קצת צעיר. לא מאוד. אבל עדיין קצת מגוחך כזה".

     

    ראית אותך מבצע בהדרן את 'מכה אפורה', בפעם המיליון מן הסתם. זה כמו להסתכל על תמונת ילדות שלך מהתקופה שלא היה אינסטגרם ולהציג לעולם. איך ההרגשה?

     

    "איך ש'מכה אפורה' מתחיל, יש לי שנייה שאני מתרה בעצמי: אל תשיר על ניוטרל! כי קל מאוד לשיר על ניוטרל. 'היא אמרה לי תראה' - יהלי, אל תשיר על ניוטרל! ולא לתת לקהל לשיר במקומי. 'מכה אפורה' נעשה עבורי כמו עוגן, איך אני משתנה. הוא מראה לי איך השתניתי מול השיר. וזה לא משעמם. חזרה היא לא תמיד דבר משעמם".

     

    אבל זה כמו לחזור ולשיר על האקסית, בזמן שהחיים הם לשכוח ולהתקדם, לא?

     

    (מחייך במבוכה) "הבחורה הזו קיימת במציאות, ויש אפילו קשר רופף, שיחה פה ושם. אבל למזלי יש את השורה, 'מה את אומרת עכשיו?' ואני נאחז בשורה הזו, חותר אליה, ומגיע לשם - אז ב'מה את אומרת עכשיו?' אני נזכר בשיחה האחרונה שלנו. גם אם הייתה לפני חודש או שנה".

     

    ואיך זה להופיע עם השירים האלה באירועים מגה־בורגניים כמו פסטיבל של רשת בתי מלון או חתונות?

     

    "אני אוהב את כל סוגי ההופעות. גם להשמיע לאנשים את הלהיטים שהם אוהבים. אם ג'ון לי הוקר אמר את זה, מי אני שלא אשמיע את 'מכה אפורה'? וחתונות? שיהיו כמה שיותר. בעיניי אין דבר יותר מחמיא לזמר מלהיות מוזמן לחתונה. זה רגע משמעותי בחייהם של הזוג ועליך הם שמים את הכסף - זה הדבר הכי מחמיא שיש, ולצערי זה לא קורה מספיק, אולי בגלל שיריי העצובים, או העדה שאליה אני משתייך. אבל הנה, ביום שהכתבה תתפרסם, אני מוזמן לחתונה לבצע את 'מספיק בן אדם', שכבר נהיה מין שיר חופה כזה. אז אייל גולן, מאחוריך! אבל רחוק־רחוק מאחוריך".

     

    הכנס כאן את השאלה, "אז מה באמת קרה לדור להקות רוקסן"?

     

    "אין לי משהו חדש להציע. כבר מדברים על זה בערכים היסטוריים, כאילו היינו 'להקות הקצב מרמלה'. אז יש לנו קטע כזה, בוואן בדרך להופעה, שאנחנו עושים מין דוקומנטרי בצחוק, בסגנון בי־בי־סי ודיוויד אטנבורו: 'דה שינקין רוק ווז אסטבלישד ביי פיו באנדס, אין א ליטל סטריט, אין דה סנטר אוף תל־אביב'. זהו".

     

     

    * * *

     

    ועכשיו לאלבום הסולו השלישי של סובול בן ה־43. 'ריצות ארוכות' יהיה שמו, ולטובתו פתח בקמפיין מימון המונים עצמאי בהדסטארט. לטובת מי שמתעצל (וחבל) לראות את הסרטון החינני והמושקע: "היי חברים. תנו לי לספר איך מימנו את האלבומים שלנו עד היום", הוא מספר, "הנה קיצור תולדות הזמן שלי בתעשיית המוזיקה. אלבום ראשון, 'פצעים ונשיקות'. מכרנו יותר מפלטינה, ראינו פחות משקל. אבל זה היה בסדר, באמת, זה היה הדיל אז עם חברת התקליטים. אלבום סולו ראשון, 'סוס'. המילה 'לייבל' נכנסה לאופנה. אז חתמתי בלייבל. הלייבל חתם בחברה. החברה נמכרה לטייקון. הבנתם? אלבום שני למוניקה. הקאמבק. יכולנו לקבל מה שרצינו. וכיוון שהבנו שאי־אפשר להרוויח מאלבומים, החלטנו ללכת על האופציה השנייה, ולבזבז את הכסף של חברת התקליטים.

     

    "'חיות מחמד'. מפיק יזהר אשדות האגדי. הקונספט: עשיתם את האלבום הכי יקר בהיסטוריה של החברה - עכשיו תעשו את הכי זול. 'אלדוראדו', אלבום עם רע מוכיח, גאון מוזיקלי. מאיפה הכסף? ב'אלדוראדו' הכל עשוי מזהב! ארומה השקיעו באלבום החדש של מוניקה, 'מנגינה'. אפשר לקנות סנדוויץ'. 'מקצועות חופשיים', מקליטים בקיבוץ, ההשקעה עלינו. טבע, קומונה, צפרדעים במגבר של הבאס. מאיפה הכסף? ששש. אנחנו בקיבוץ!"

     

    אז כעת הוא פונה אל המאזין ישירות. "עד האלבום האחרון של 'מוניקה', בחיים שלי לא הייתי עצמאי", הוא מוסיף עכשיו, "וזה מגוחך! מה, ללכת ולעבוד ולמסור את המאסטר שלך? ולמישהו שיגיד, כל כסף שנכנס, אתה מחזיר לי? זה חסר היגיון לחלוטין. אז לי יש קהל. וזה אלבום שמיני שלי. אז אני עובד בשיתוף פעולה עם הקהל. ובאמת צריך להיות מפגר כדי לא לעשות את זה".

     

    את האלבום, ההולך ונשלם בימים אלה, הוא מקליט יחד עם נגנים נוספים ותחת ההפקה של אמדורסקי כאמור, שיתוף פעולה שהחל בעבר ונקטע עם הקאמבק של מוניקה. אלבום שיוקלט וינסה לשמור על תחושה טרייה, לייב, כל הערוצים יחד. "כי אני לא מתעניין במחשבים ועריכות", הוא מסביר, "מוצא את עצמי תקוע באולפן כמו דחליל, מוקף באנשים שטובים בזה, יושב שם על הספה ומתייבש. ואני שונא לשבת על ספה ולהסתכל על גלים על מסך מחשב. זה הדבר הכי מכוער בעולם".

     

    אגב מימון המונים, הסערה התורנית של מירי רגב מתמקדת בתמיכה של המדינה בתרבות: תיאטרון, קולנוע, מוזיקה קלאסית, אופרה וכו'. למה בעצם לא לרוקנ'רול?

     

    "כי זה באמת יהיה הסוף שלו. מות נשיקה. ביום שהרוק יתחיל לקבל כסף מהממשלה, אפשר יהיה לתלות אותו במוזיאון. ואני עדיין גאה באתוס של הרוק, שהוא לא מקבל מאף אחד, אלא אם כן נמצא מי שחשב להשקיע בו. מצד שני, אמנים אחרי גיל 65? מבחינתי הם כבר שילמו את חובם לרוקנ'רול והיה ראוי שידאגו להם. ולא שמגיע לאמנים יותר - היה ראוי שהמדינה קצת תדאג יותר לאזרחיה המבוגרים, במיוחד כשהשוק כולו יותר דורסני וקפיטליסטי".

     

    כמו שם האלבום החדש, גם סובול החל לאחרונה לרוץ. זה בא עם ההחלטה שלו להפסיק לעשן. הוא הפסיק כבר כמה פעמים ושוב חזר, אז עכשיו הוא רץ. שלוש פעמים בשבוע, עשרה קילומטר בפארק, בהתחלה שם על עצמו אוזניות, היפ־הופ, מתור הזהב של החוף המזרחי: טאליב קוואלי, מוס דף, דה לה סול. ועכשיו מעדיף את השקט. "זמן בלי סמארטפון", הוא אומר, "ואני אוהב את הקושי הזה של הריצה הארוכה". או כמו שהוא כותב בשיר הנושא, "כשהולכים נגד מרגישים יותר".

     

    הוא חי עם שני ילדיו ואשתו עדי, שחקנית תיאטרון שהוא מעריץ, בלב תל־אביב. "והשנאה ל'מדינת תל־אביב?' זו תופעה עולמית", הוא עונה, "כשגרתי תקופה בלונדון גיליתי שהאנגלים מתעבים את הלונדונרים. ובאמריקה מתעבים את הניו־יורקרים, היהודים האינטלקטואלים השמאלנים האלה. אז מחוץ לעיר מתעבים את בירת התרבות, זו מחמאה לתל־אביב וזה בסדר גמור, ככה זה צריך להיות, ובסוף, כל מי שמרגיש קצת שונה מגיע לתל־אביב".

     

    ברגעי השלווה אחרי שהילדים סוף־סוף נרדמים, הוא מגלה, ההורים פורשים למרפסת, היא עם ג'ין אנד טוניק והוא עם וויסקי. "וכרגיל, מתכננים להשתלט על העולם". עד שזה יקרה הם החלו לשתף פעולה, והגישו עכשיו מחזה לפסטיבל תיאטרון קצר "בהשראת בוקובסקי", לדבריו. "עדי התוותה מה יותר חשוב מבחינה דרמטית, איך לעצב מבחינה סגנונית, אני יותר שייפתי דיאלוגים. מה הסוד לזוגיות ממושכת? פשוט: מצאתי את האישה הכי טובה בתל־אביב".

     

    הקו המוזיקלי בבית די שונה ממה שניתן היה לדמיין. "הבת שלי נורא אוהבת מוזיקה. אז אני שומע רוק של ילדות בנות שמונה: ריהאנה, קייטי פרי, שאקירה, מיטב החומרים. ואני חייב להגיד לך, התעוררתי! יש אנרגיה במוזיקה הזו, שהיא כל כך נעדרת מהרוק הכאילו 'אינטליגנטי'. וזה בא לי ממש טוב. ותשמע, זה לא שגדלתי על אלטרנטיב. אני לא מהילדים שההורים שלהם חינכו אותם על הקלאש ופוגאזי. אני גדלתי על ניק קרשו, הווארד ג'ונס וסמנתה פוקס, רק בהמשך הגעתי לדיוויד בואי, לויד קול, וכו'.

     

    "ועכשיו אני פתאום נזכר מה טוב בפופ הזה. הוא יותר מגניב מרוב האינדי שאני שומע. אני אפילו מכיר דברים שנעשים פה. בן אל תבורי וסטטיק, 'החיים שלנו תותים' - אני מכיר את זה, מהילדים. ויש שם ערכים שאני מאוד אוהב, אנרגיה, שמחה, נכונות לא לקחת את עצמך ברצינות. והפקה לא רעה בעיניי. אז זה עוד לא חילחל לאלבום הזה, אבל באלבום הבא נביא יותר שאקירה".

     

    תצטרך להתחיל לרקוד.

     

    "אם אני אשתה מספיק אני גם ארקוד. היום בהופעות אני קצת רוקד על הבמה, פעם לא היה לי את זה, השתחררתי קצת. וגם בשנות ה־90, אהבתי ללכת לאלנבי 58, לרקוד קצת. בקטנה".

     

    אפרופו אלנבי, איך עברנו את תקופת הכימיקלים?

     

    "אני לא רואה צורך להרחיב בזה".

     

    אבל אתה מודע לדימוי שלך בתור הבחור השקול, המפוכח, משקיף מהצד, מתון רגשית. הוא עושה לך עוול?

     

    "כן, התקבע מין דימוי כזה שלי, קצת stiff. רק שהדימוי נשאר שם ואני הלכתי למקום אחר עם השנים. מי שבא להופעות מגלה את זה. או מי שיוצא לו לשבת ולדבר איתי".

     

    ואולי תדבר גם במקומות אחרים? למשל, ריאליטי מוזיקה?

     

    "אני מקבל המון הצעות. בערך פעם בחצי שנה. ואני דוחה הכל כי אני נורא־נורא לא אוהב את זה. בחיים שלי לא צפיתי בריאליטי מוזיקה ברצינות. והתחושה שלי כשאני צופה, זה כמו כשהיית ילד, מול 'חידושים והמצאות' בטלוויזיה בערבית - והתרגום היה נעלם. ואז אתה ממשיך לשבת מול הטלוויזיה, אבל נורא עצוב מבפנים וקצת משועמם, עד שאתה נכנע ומכבה את הטלוויזיה. אז זו התחושה שלי כשאני צופה בריאליטי. היחיד ששקלתי ברצינות זה 'גולסטאר', בגלל הכדורגל. אפילו הלכתי לפגישה. אבל הבמאי פסל אותי על אפרוריות".

     

    כדורגל אכן נותר אהבה גדולה שלו. ואת הבת הבכורה כבר צירף לאוהדי הפועל תל־אביב. "בטריבונה המנומסת, שער 13 בבלומפילד, שער רדום, ממש משפחות", הוא מספר. "והבת שלי אפילו הצטרפה לאחד השירים, 'בית"ר אנאלפביתים, מכבי חזירים' - רק שהיא לא קלטה אותו כל כך טוב ושרה, 'ביתר הם אלפביתים'. ואני לא מתקן לה".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 24.05.16 , 11:24
    yed660100