אורי ובן שפלן הגיעו ל'המירוץ למיליון' בדרך הכי טובה: במקרה. זה לא ה"מקרה" של מלכות יופי שבכלל לא רצו ופשוט אמא רשמה אותן, אלא באמת עניין של תזמון, מיקום ותעופה עצמית: "הלכנו למסעדה והיו שם מלהקות של התוכנית", משחזר בן, האח הגדול. "היה מצחיק איתן. אנחנו היינו מצחיקים".
אורי: "זה התחיל בתור דאחקה! אחת מהן אמרה לי, 'יש לך חברים חתיכים?' אמרתי, 'הנה, זה כאן' והצבעתי על בן. היא קלטה את הדינמיקה ואמרה 'אתם'".
בן: "אז אמרנו למה לא. ובלי לשים לב מצאנו את עצמנו בפנים".
והיה למה לא?
אורי: "ברור. חשבנו שאנחנו לא ממש זוג שיכול ללכת לתוכנית כזאת. אנחנו הכי לא הטייפקאסט".
תפרט.
אורי: "אנחנו לא תחרותיים. חסרי אמביציה. בספורט אנחנו על הפנים. אני מחשיב את עצמי כאדם עצל שמנסה להיאבק בזה יום־יום. הדבר היחיד שאני לא מתעצל בו זה מוזיקה".
בן: "אנחנו ממש לא ספורטיביים. בתחרויות בבית ספר הייתי יושב בצד".
אורי: "ואני גם נורא מפחד מגבהים. אני גם לא מעריץ מושבע של הסדרה".
בינינו? זה גם לא ממש רוקנ'רול ללכת ל'המירוץ למיליון'. זה לא מגניב.
אורי: "דווקא הבנו שזה כן רוקנ'רול. כי זה הפוך על הפוך".
בן: "הווייב היה שאנחנו כל כך לא מתאימים וחתרניים, שאנחנו נביא את הבשורה".
אורי: "זה לנצח את המערכת מבפנים, מהשיא של המיינסטרים בפריים־טיים. בואי נגיד שזה גרם לנו להבין שכשאתה יוצא מאזור הנוחות זה מפתח אותך ברמות שאתה לא מאמין. זה הרוקנ'רול האמיתי".
אוקיי.
"ואומר לך את זה האיש הכי רוקנ'רול ולא מיינסטרים".
אוקיי.
"כאילו, אני לא חי לפי הגדרות או ז'אנר. אני נמצא איפה שטוב ומגניב לי. צ'יל - מילה שאנחנו אומרים הרבה - זו אחלה דרך לתאר את זה. אם כולם יגידו לעצמם צ'יל בעולם - שהוא נורא קטן, סבבה? - אז יהיה סבבה בעולם. זו לפחות הגישה שלנו לחיים. סבבה?"
* * *
סבבה, אבל רוב הזמן השהות ליד האחים שפלן גורמת לך להרגיש זקן, עני ונוירוטי. זה משהו בהתנהלות העצלה של השניים. הם צעירים ושאננים. זה לא ליהוק ריאליטי של חתולי רחוב מהפריפריה שבאים בשביל לצאת מהשכונה. הם רכים ומבסוטים. לאורי, 22, יש אפרו אשכנזי עצום ומחזיק מפתחות בצורת קקי מחייך. בן, המבוגר האחראי בהיעדר מועמדים אחרים, ניחן בטון דיבור מנומנם ובחיבה לא מרוסנת לג'אד אפאטו. שניהם מאוד גבוהים ומצחיקים. לא פוליטיקלי־קורקט ולא רון שחר. אנשים מאוד מודעים לעצמם, אבל עדיין מסוגלים להגיד באגביות על מישהו "זה לא שהוא לא מפגר או משהו כזה, הוא סתם עמך". אנשים שהסטייה הקולינרית שלהם היא קרם־שניט, או לחלופין, כמו שאומר אורי, "קחי לחם שלם, שימי בתוכו גבינה צהובה וצ'יטוס, יחד עם מיונז. את יודעת איזה טעים זה בתור טוסט? אפשר לדבר על זה שעות".
לראיון בשעת צהריים הם מדשדשים במצב צבירה שנע בין פיהוק להאנגאובר. בהמשך מתברר שזה הלוק הטבעי שלהם. בן, 25, הוא סטודנט לתואר ראשון בספרות וקדם רפואה באוניברסיטת ניו־יורק. אורי 22, הוא מוזיקאי "שלא מתפרנס ממוזיקה". כלומר, אחד שגר אצל ההורים. 'המירוץ למיליון' תפס אותם בפוזיציה טבעית: על הספה. בן בדיוק היה בחופשת סמסטר בישראל. אורי היה באזור. "עכשיו אפשר לספר שזו לגמרי הייתה גחמה של בן", אורי ממתיק סוד. "הוא יזם כי אני חששתי נורא. אני מפחד מגבהים ולא מחפש לטפס או להיתלות על דברים".
וממה בן מפחד?
"מאוכל מגעיל. בעונה הקודמת הם אכלו שימורים של דגים מסריחים. זה הפחיד אותי. ואני באמת אדם די מטונף. אוכל טונה עם חול. אבל באמת פחדתי לאכול ג'וקים. זה לא אני".
השפלנים גדלו בסביון, לאם רחל ולד"ר מיכאל שפלן, מנתח פלסטי עם מוניטין בינ"ל. מלבדם, המשפחה מונה גם שתי אחיות וחצי אח מנישואיו הקודמים של אביהם - המוזיקאי אדם שפלן. הדיאלוגים ביניהם נשמעים קצת כאילו נשלפו מסרט קולג'ים אמריקאי: "הרגעים הכי מצחיקים במירוץ היו כשנגמר היום והולכים לחדרים", משחזר בן. "אני עושה אמבטיה, אורי נכנס. מישהו עושה קקי ומישהו אחר מתפרץ פנימה. (עוצר לרגע. מתחרט) בעצם אני לא יודע אם זה מצחיק או מגעיל".
זה מגעיל. וקצת מצחיק.
אורי: "אבל זה כיף עם דלת פתוחה! אתה יודע מה קורה בבית?"
בן: (מהרהר) "אבל לפעמים באים ויושבים איתך וזה לא מתאים".
אורי: "לי אין בעיה עם זה. ועם דלת פתוחה בכלל לא, גם כשכולם בבית".
משפחה פתוחה.
יחד: "מאוד".
בן: "הכל הולך".
אורי: "זריקות בתחת בסלון".
בן: "צ'יל".
בן היה מתבגר סולידי. אורי פחות. בגיל 14 הרים גיטרה והקים להקת פאנק־רוק בשם ביט 69. אז גם הודבק לו הכינוי ברי, רמז למידותיו הטובות.
"ימים טובים", הוא נאנח. "אפשר להגיד ששיא הקריירה שלי בינתיים היה בגיל 16. אולי אני סוג של ילד פלא שדעך. אבל היה מדהים".
קרחנה?
אורי: "בואי נגיד שנחשפתי להרבה דברים בגיל מאוד צעיר. היינו בהופעה בבארבי של להקות פאנק־רוק, כולם שיכורים ברמות. אני זוכר שאלף איש ירקו יחד על הסולן של יוסלס איי־דיי, לבקשתו. וזה היה מדהים".
גם אתה השתכרת? בגיל 14?
אורי: "כן. שתיתי יותר מדי וודקה. חזרתי הביתה וחשבתי שאני הולך למות. הייתה לי בחילה מטורפת. חששתי להעיר את אבא שלי אז הערתי את אחותי הגדולה. היא ישר העירה את אבא שלי. הוא, בצ'יל, נתן לי לשתות חלמון ביצה. שתיתי וזה עזר לי ברמות. קמתי בבוקר ואז הודיעו לי שאני מקורקע".
בן: "אני התחלתי לשתות קצת אחריו. לפני זה הייתי ילד שמור כזה. סחי בקטע צדקני כזה של מה אתם צריכים את זה, אתם בורחים מהמציאות! אחר כך החבר'ה התחילו לשתות. אני זוכר ששתיתי כמעט לבד בקבוק של קגלביץ' לימון. ואז שברתי כיסא ונכנסתי בדלת הזזה, כי היא שקופה! (צוחק) חברים שלי אמרו לי שהם מצאו אותי בחוץ מחבק עץ. היה די קשוח".
אורי, גם עם סקס התחלת בגיל כל כך צעיר?
"הייתי נפגש הרבה עם בנות בזכות הלהקה".
בן: "זה רק מראה שהכל מתחיל ונגמר בראש. הבנאדם יוצא מהבית עם הראש למעלה והוא מצחיק את כולם. ותביני שהוא היה אז הכי שמן בעולם!"
גם היום הוא לא קטן.
בן: "לא. הוא היה עצום".
אורי: "130 קילו. אנחנו פחמימנים".
* * *
אבל גם לשפלנים היו תקופות קודרות. לפני כ־13 שנה המשפחה התמודדה עם פרשייה עגומה כשחיידק התנחל בג'קוזי בביתם בסביון ובהמשך התגלה שד"ר שפלן נשא אותו מבלי דעת והדביק מטופלות שניתח. בדיוק מסוג הדברים שהעיתונות אוהבת וילדים קצת פחות.
"זה היה מקרה שלא היה כמותו בעולם הרפואה", אומר בן. "זה היה בז'ורנלים. שוק גדול. בנאדם שמאתיים אחוז מההוויה שלו היא במקצוע שלו, והוא כל כך אוהב וטוב בזה, עושה יותר מכל אחד אחר בשביל הפציינטים שלו, ומבחינת סניטציה עובד לפי התקנים הכי מחמירים ופתאום מתחילים זיהומים ולא יודעים מאיפה זה. זה מפחיד. הוא היה נורא לחוץ. אם היו סוגרים את הקליניקה אז הוא לא היה עובד במשך תקופה".
אורי: "אני רק ידעתי שיש בעיות בבית. אבא שלנו איש כזה שישר מושיב לשיחה ומסביר. בתור ילד קטן מאוד כיף לדעת שלא יסתירו ממני דברים, זה גרם לי להבין שיהיה בסדר. אבא שלנו הוא איש מדהים בכל מובן אפשרי. מהגדולים. הוא הרוק־סטאר של הפלסטיקה".
אגב, נכנסתם לג'קוזי מאז?
"לא, לא. הג'קוזי היה מושבת איזה שנתיים. אני חושב שצריך להעיף אותו מהבית".
אורי שירת בלהקה צבאית. בן היה חובש ביחידת כלבנים. יחד עם ההערצה לאביו, זה הוביל אותו ללימודי רפואה. "זה נראה לי מגניב להיות רופא כי אבא רופא", הוא מסביר. "היה לי ברור שאם כבר רפואה - אז בארה"ב. נכנסתי לפרה־מד וחוץ מהקורסים שקשורים לרפואה למדתי מוזיקה ופילוסופיה והתאהבתי בספרות".
ואתה מגיע לקורסים ברפואה ומרגיש...
בן: "מת מבפנים. לגמרי. היה לי קשה. בספרות כולם חברים, ברפואה אין דבר כזה. זו תחרות ולאנשים סביבך יש אינטרס שתיכשל. אם אתה צריך משהו, יו אר פאקד.
"לקח לי זמן לרכוש חברים ובארץ אף פעם לא הייתה לי בעיה כזאת. שם אנשים ישר חושבים שאתה רוצה מהם משהו. אתה נהיה הווירדו".
אורי: "בן עבר לניו־יורק רזה. חצי שנה אחרי, וואלה, 30 קילו יותר. אנחנו מאוד־מאוד אוהבים אוכל".
בסוף עזבת את לימודי הרפואה. מתי סיפרת לאבא? כמה פחדת?
בן: "שמעי, שלחו אותי ללמוד רפואה. לזה הם ציפו. נהיה קטע שכולם סביבי כבר קראו לי ד"ר. ברור שפחדתי לאכזב אותם ואני בטוח שהייתה אכזבה מסוימת. אני זוכר שאבא לקח אותי לארוחת ערב אחרי תקופה שהתחמקתי מלדבר על זה, ואז הוא שאל אותי מה קורה עם הלימודים? ולא הצלחתי לדבר. אז הוא אמר פשוט תגיד את זה, בן. ואז זה יצא, 'אבא אני לא רוצה להיות רופא סליחה, סליחה, סליחה! ואני יודע שאני רוצה ליצור דברים, לא יודע בדיוק מה'".
אורי: "יש לנו דיבור קטן לכתוב סדרת טלוויזיה. על אנשים צעירים שמחפשים את עצמם. אולי הם אחים".
הציקו לכם לאורך השנים כי אתם נראים כמו שני אחים אשכנזים מסביון עם חיים מאוד נוחים ונטולי דאגות?
בן: "הרבה מאוד. אנחנו לא אשכנזים, אנחנו חצי טריפוליטאים והצד הטריפוליטאי יותר חזק אצלנו. אמא שלי התבגרה ברמת־גן בדירת חדר עם שישה ילדים שאחד מהם אשכרה ישן בארון".
אורי: "אנחנו מודעים לזה אבל לא נעים לנו שיגדירו אותנו ככה. יש מי שאומרים, 'אה, הם מסביון, הכל קל אצלם'. וואלה, ההורים עבדו ממש ממש קשה כדי להגיע לכאן. מצד שני אנחנו רוצים גם לעשות דברים משלנו".
כשלא למד או הלך למסיבות בברוקלין, בן עסק בדייטינג. אחרי כמה אירועים ביזאריים ("בחורה עם קעקוע ענק של סטאר טראק על החזה. היה נורא") הכיר את חברה שלו, אלכס. זה פינה לו זמן להשתפשף בעבודות מזדמנות. "למשל 'סבון של פעם', הייתי המוכר הכי טוב שם בוודאות", הוא משוויץ. "עפתי על זה. ואז נהייתי מאני (כמו נאני, רק בגבר). נהייתי שם דבר. פרצתי את גבולות הקהילה הישראלית".
מה למדת על הטיפוסים האלה, ילדים?
בן: "יש אנשים רעים, אין ילד רע".
אורי: "יש ילדים רעים".
בן: "היו ילדים שמשקרים להורים שלהם כי רצו להעיף אותי קיבינימט בגלל געגועים למטפל קודם. הסוד הוא לא להיות מניאק איתם, אבל שיבינו מיד איפה הגבולות".
גם אסור להראות להם פחד. הם מריחים פחד.
"חד־משמעית. עם ילדים אתה צריך לא להתעסק בזוטות ולא להעליב אותם. וזה כסף סבבה. 15־20 דולר לשעה".
אורי: "כשהייתי בניו־יורק בן סידר לי כמה גיגים והיה סבבה".
ולילדים היה סבבה עם זה?
"ברור. כאילו, למה לא?"
כי אתה קצת לא קונבנציונלי.
"אין, בנאדם צריך לחיות קצת בסרט בשביל שהוא יחיה בסרט שהוא רוצה לחיות. מבינה מה אני אומר?"
