בגיל 34, אחרי חיים של זוגיות סדרתית, נועה רבן חוותה לראשונה רווקות. היא לא הבינה למה היא נכנסת. בפייסבוק, למשל, היא חיפשה מישהו לראות איתו טלוויזיה. "הייתי באמת מאוד תמימה", היא נבוכה. "אני עוד זוכרת את השלב שגיליתי שפייסבוק זה מקום שכל מיני גברים מחפשים להתחיל עם בנות או סקס".
סקופ!
(צוחקת) "ממש! בהתחלה בגלל שלא הבנתי את זה אמרתי, וואו, מישהו פונה אליי. מישהו שלח לי הודעה. ואז עוד מישהו. איזה כיף, רוצים להכיר אותי! רק הרבה אחר כך הבנתי שעושים את זה לכולן. את החבר הקודם שלי הכרתי בפייסבוק, ומתישהו גיליתי שככה הוא מחפש בנות כל הזמן. סדרתית. גם תוך כדי הזוגיות איתי".
איך גילית?
"הרגשתי שהוא ישן עם הטלפון צמוד אליו. הוא היה לוקח את הטלפון לשירותים. הרגשתי שיש לו מה להסתיר. סיפרתי לחברה והיא אמרה, הוא לוקח את הטלפון לשירותים? תזרקי אותו. התעמתתי איתו והתשובה שלו הייתה שזה בסך הכל פלירטים והוא לא יעשה כלום. והיינו יחד שנה וחצי. מצד אחד הייתה שם אהבה מאוד גדולה, והוא נתן לי תחושה של ביטחון והיה מכיל ומחזק ואלפא מייל כזה. אבל התחלתי לחשוב, משהו לא בסדר בי? ולאט־לאט הבנתי שזה לא כמו שזה נראה".
רבן פנתה לאפיק אחר. "אחרי שנפרדתי ממנו, חברה המליצה לי להירשם לאתר הכרויות, והלכתי על זה עד הסוף. עם תמונה. הכל. וכך התחיל הניסוי. פגשתי חולי נפש וסוטים וחארות. היה למשל מישהו שהיה בינינו חיבור מאוד טוב. יום אחד הוא אמר שהוא יוצא עם חברים לבר. ואז קרה משהו, הייתי במצוקה, צילצלתי אליו ואמרתי לו, איפה אתה בדיוק? אני חייבת חיבוק. הוא אמר, לא, לא, אל תבואי, החברים פה לא בקטע שבנות יבואו. ואני לא הבנתי, אמרתי לו, אז תצא החוצה רגע. ובשנייה נפל לי האסימון".
ומה לגבי סטוצים?
"לא מסוגלת. אני די פוריטנית. חיפשתי אהבה. אולי בגלל זה בסוף כשמצאתי אהבה, זה נורא הפתיע אותי ולא פיתחתי ציפיות. חזרתי הביתה ואמא שלי, שהייתה בייביסיטר, שאלה, איך היה? אמרתי לה, סתם. כאילו, עוד אחד. אחר כך היא אמרה לי, 'ידעתי שזה זה, מאיך שהעיניים שלך נצצו'".
* * *
חצי שנה אחר כך רבן, 38, מאורסת לאיש ההיי־טק מהדייט הסתמי ההוא. זה כולל טבעת עדינה, נסיכית, שהיא מסובבת כעת על האצבע בלי להרגיש, אולי מתרגלת לתחושה מחדש. בחיים עצמם היא נועה רבן, אבל בתעודת הזהות היא עדיין קנולר, ירושה מבעלה לשעבר. זה רק כי היה תור מטורף במשרד הפנים, היא צוחקת.
רבן ואוהד קנולר היו מהזוגות המוזהבים של עולם הבמה המקומי. צעירים יפים ומוכשרים. הוא שחקן מצליח, היא במאית תיאטרון מעוטרת שמדי פעם עוברת צד ומשחקת ('מדוזות', 'בובות', 'האלופה'). ב־2009 נוספה לצמד הילה חלוצית. רבן קיבלה הצעה להקים תיאטרון בדימונה, והשניים ירדו דרומה יחד עם בנם הפעוט, משדרים לתקשורת שמצאו את עצמם מקצועית וגיאוגרפית. הפקות התיאטרון שרק נולד זכו לביקורות חיוביות, כולל המחמאה הכי מענגת: הוא הוזמן להעלות הצגות בתל־אביב.
אך בעוד המיזם הולך ומתפתח, הזוגיות החלה לחרוק. ב־2010 קנולר ורבן נפרדים. שניהם נשארים בדימונה וממשיכים לעבוד יחד. עד היום הם מקרה נדיר של אקסים שנשארו חברים, כולל יחסים טובים באופן חשוד עם בני הזוג החדשים. "בגדול אני יודעת היום שאני ואוהד לא מתאימים, אבל אני לא רוצה להתעסק בו", חותמת רבן.
לפעמים מכריחים אותך. למשל אחרי הראיון שבו הכריז על חיבתו לאורגיות.
"ואז ציטטו אותי אומרת שאני עושה אורגיות עם העבודה, מה שניסיתי להגיד זה שיעשה מה שהוא רוצה. אני יודעת שאוהד היה מאוד נאמן בקשר שלנו. כשהתגרשנו הוא רצה לטעום את העולם. לא קינאתי, בואי נגיד ככה. הדבר היחידי שאולי הפריע זה שיש לנו ילד ואולי יום אחד הוא יקרא את זה בעיתון, אבל גם זאת צביעות".
פורסם שהוא יוצא עם אלין לוי. זה עשה לך משהו?
"זה מצחיק, כי התמונה צולמה בשדה תעופה לקאן עוד לפני שקרה בינהם משהו. ובקאן באמת היה משהו. הם חזרו ונפגשו רק פעם אחת נוספת וכבר עשו מזה אייטם. זה מפריע למשהו אמיתי להתפתח. כל הפרסומים הצהובים האלה לא נותנים להם לבדוק רגע מה קרה כאן. אבל בכל מקרה אני הכי מפרגנת! ומאחלת להם שזה יצליח. שני מקסימים".
הזוגיות האחרת, עם דימונה, נמשכה עד השנה שעברה. בשלב ראשון רבן חזרה לגור במרכז. חודשים ספורים אחר כך הודיעה על פרישתה מתפקידה בתיאטרון. "כשאתה בפוזיציה של מנהל תיאטרון זה חד־משמעית על חשבון חיים אישיים, ואני מיציתי את הטוטאליות הזאת", היא מסבירה. "לא בא לי להתאבד יותר".
יש מי שיגידו שזה נשמע מפונק. בכל זאת היה חזון. קצת קשה, אז נשברים?
"לא באתי בתור חלוצה או מושיעה של העיר דימונה, ולא ממקום של ציונות או פטרונות. באתי לעשות את העבודה שלי והתרגשתי מעצם החיבור ומזה שתיאטרון הופך להיות משמעותי וחברתי ומשפיע. מגיע שלב מסוים שאתה מפסיק להיות מועיל אם אתה לא באמת שם במאה אחוז. זה לא שקצת קשה אז נשברים. לא נשברים. יש תיאטרון שממשיך לעבוד. עזבתי את המקום מבוסס".
אבל את כל הרעיונות היפים השארת מאחור.
"בסדר, החיים דינמיים. תחשבי איזה כיף להם שהם נשארו במדבר. אף פעם לא הייתי בדימונה לפני כן, ודי מהר התאהבתי במקום. אתה נושם אחרת במדבר. אתה מיד מרגיש שזה מקום שפוי. חוץ מהפערים והתנאים ואיכות החיים".
תפרטי.
"זה נורא מכעיס ואתה מבין את זה רק כשאתה גר שם: יש מקומות במדינת ישראל שהפער הוא מטורף ברמה שאנשים לא יכולים להבין בכלל! תביני, אמא של חבר שלנו הרגישה לא טוב. צריך להזמין רופא. ואין. אין ביקור רופא, אין בית חולים! אתה חסר אונים. אפשר רק לקחת לבאר־שבע למיון בסורוקה. אז הקימו בדימונה איזה מיון שנתרם על ידי פילנתרופית, אבל למה המדינה לא חושבת שלאנשים האלה מגיע משהו? בין אם רפואה בין אם תרבות. זה עולם אחר. אז יש שם מתנ"ס. יופי. ויש היכל תרבות שמביא שש הצגות - הכי מסחריות - בשנה. לא זה מה שיעשה שינוי".
ההצגה הראשונה שרבן העלתה בדימונה הייתה 'צירי דגים', על זוג צעיר לפני חתונה שגר בתל־אביב, "וזה הערב שבו הם מזמינים את ההורים להיפגש אצלם בבית, אז מגיעות המשפחות מקריית־גת ומדימונה. והמפגש הזה של ההורים עם התרבות התל־אביבית ומה שנהיה מהזוג הזה מול ההורים, כשהם רוצים לבעוט בפריפריה שהם באו ממנה, זה עובד. מאוד אהבו את ההצגה. מאוד צחקו. הופתעתי, כי מאוד חששתי לעשות הצגה עם חומרים 'מקומיים'.
"ומשם התחלתי. נפגשתי עם מקומיים. הם הכניסו אותי לבית שלהם. לא נתנו לי להרגיש זרה. בדימונה אין דבר כזה שלא תאכל ארוחת שישי. ואתה מקשיב לסיפורים של האנשים, והם חווים את החיים באופן שכדאי לשמוע. כל התרבות של אנשי מפעלים. בבוקר אוטובוסים לוקחים את כולם לעבודה בים המלח, בערב חוזרים, עובדים מאוד קשה. ואני לא חושבת שיש שם מסכנוּּת. זו מציאות אחרת, מכילה ומחבקת. לא הכרתי את זה לפני כן".
אבל היו כאלה שהאשימו את רבן ושותפיה בהתנשאות. טוקבק לדוגמה: "'צירי דגים' - הצגה על דירת שותפים - מי גר עם שותפים בדימונה?! - שהאזכור היחידי לעיר בהצגה הוא האם מדימונה שלא מגיעה, ואכן דימונה לא הגיעה להצגה שלה (...) גם הצגה על הומואים לא קשורה לחיים שלנו". "זה ממש לא הזיז לי", אומרת רבן. "קיבלתי כאלה חיבוקים אחרי זה. כן, היו כמה אנשים קולניים מאוד, אבל הם לא שווים בכלל התייחסות. וכן עלה מדי פעם העניין של התרבות התל־אביבית שבאה ומנסה להשתלט. לימים, אני יכולה להבין את התסכול הזה, שפותחים תיאטרון בדימונה ולא משתמשים באוכלוסייה המקומית".
ולמה לא משתמשים בה?
"זה לוקח זמן. לאט־לאט התיאטרון קיבל מקומיים: אחד הפך להיות נגן קבוע בהצגות, אחר כתב מוזיקה, מישהו שהוא צייר מבריק עזר לי בתפאורה. אלה אנשים מבריקים שאתה מגלה במקרה שמבחינתם, ללמוד אמנות בכלל לא היה אופציה".
* * *
את החוויות מהשנים בדימונה רבן רוצה להפוך לסדרה, שאותה היא כותבת בימים אלה. היא עושה את זה לצד פרויקטים נוספים: תפקיד קטן בסדרה עתידית של יס, ניהול של רדליין, מעבדה לאמנות בבאר־שבע, וניצוח על ההפקה החדשה של 'ליל העשרים', שעלתה ממש עכשיו בתיאטרון חיפה.
'ליל העשרים' שכתב יהושע סובול בתחילת שנות ה־70 הוא אבן דרך במחזאות המקומית. סובול פורש שם את סיפורה של קבוצת צעירים בני העלייה השלישית רגע לפני העלייה לקרקע, על לבטיהם האידיאולוגיים, הרומנטיים והחברתיים. רבן קיבלה צ'אנס כבמאית וכמעבדת של המחזה.
"אני זוכרת שקיבלתי את התפקיד ואמרתי וואו, איזה אתגר". היא אומרת. "ואז קראתי את הטקסט ונורא נלחצתי. בראש שלי זה היה מאוד חי, ועל הנייר זה הרגיש כמו טקסט מת. לך תתמודד עם השפה הארכאית. ואז את קוראת את זה עוד פעם ועוד פעם, ואת מתחילה להבין שהעניין שם, מעבר לאידיאולוגיה, הוא ניסוי אנושי מדהים".
הגרסה של רבן למחזה עוסקת במה שמסתתר מתחת ללהט האידיאולוגי. באהבות וקנאות, בהשפלה חברתית והומוסקסואליות. "הקצנתי דברים בכוונה", היא מודה.
למשל?
"יש שם סצנה שמישהי עושה ביד למישהו, וכולם מסתכלים. זו לא פרובוקציה לשם פרובוקציה. זה מה שקורה לאנשים שחיו יחד תקופה. הם מדברים על אהבה חופשית, אז עושים אהבה חופשית. הולכים על זה עד הסוף".
כמעט עד הסוף. השחקנים מסתובבים על הבמה בתחתונים וחזייה, "ואם הייתי יכולה, אז הייתי הולכת על עירום מלא. זה מתבקש בעיניי. תחשבי מה זה שבעה אנשים צעירים. זה הרי יגיע לשם מעצמו. (נאנחת) אבל עירום היום זו דרישה יותר בעייתית. פעם הגבול היחידי בתיאטרון היה רק אם זה יותר מדי פרובוקטיבי בשביל הקהל. עכשיו את חושבת פעמיים אם זה לגיטימי בכלל לבקש מהשחקנים שיתפשטו. כל דבר מריח כמו הטרדה מינית".
מה קרה מאחורי הקלעים כשעלה עניין העירום?
"השחקנים העלו טיעונים מוצדקים, למשל שהם לא רוצים שתלמידי תיכון שמגיעים להצגות יצלמו אותם באייפונים. אז הפשרה הייתה תחתונים וחזיות, ואני יכולה להבין למה אנשים שומרים על עצמם".
תיאטרון חיפה, שם עולה ההצגה, ספג ביקורת על איך שטיפל בפרשת איבגי.
"אני לא יודעת מה היה שם, אז זה יהיה ממש לא אחראי מצידי להגיב. ואיבגי ספציפית הוא אדם שאני מכירה כל כך אחרת. הוא עזר לי מקצועית, בא לחזרות בדימונה בשביל לעזור. אנשים הם לא שחור ולבן. אני מכירה אותו שנים וביימתי אותו וכל השנים לא שמעתי ממנו חצי רמיזה. אני לא יכולה לדמיין את זה אפילו. הוא נדיב ועוזר ורגיש.
"אני כן יכולה לומר מה העמדה שלי בעניין באופן כללי. בעולם התרבות החולשה מול בעלי השליטה והכוח היא עצומה ולכן צריך להתייחס ברצינות לכל תלונה כדי להפסיק את התופעה הבלתי נסבלת הזו. כמו בכל תחום, גם בתיאטרון יש אנשים איומים ויש סוטים שמרשים לעצמם דברים מתוך עמדה של כוח. לי זה קרה בתחילת הדרך. עמדתי לסיים את ניסן נתיב. נפגשתי עם במאי, כולי ברצון להרשים, ואז בסוף הפגישה הוא פשוט נישק אותי".
נישק־נישק?
"כן. הדפתי אותו. ידעתי לעצור את זה. שם היה גבול שנחצה. אחר כך ראיתי שהוא לקח לתפקיד המתנשקת מישהי אחרת. בסדר, לכל אחד יש את העניין שלו. הייתי לגמרי שלמה עם איך שהתנהגתי (צוחקת), גם אם לא קיבלתי את התפקיד".
עושים אהבה. עם שחקני 'ליל העשרים'
