yed300250
הכי מטוקבקות
    ברי סחרוף
    7 לילות • 24.05.2016
    בפוקוס: ברי סחרוף
    עינב שיף

     

     

     

    בניגוד, למשל, לשמות מבצעים של צה"ל, כותרות אלבומיו של ברי סחרוף נוטות לשקף במדויק את מה שבתוכם. ב'סימנים של חולשה' הוא היה הגבר שהלך לאיבוד. ב'נגיעות' הוא המציא את נוסחת המזרח־מערב שהכניסה אותו סופית למיינסטרים. ב'האחר' הוא היה הזר שמחפש סדר במציאות כאוטית. 'אתה נמצא כאן' היה מבט אוהב אך ביקורתי על המקום והזמן שבו סחרוף ומאזיניו חיים. גם 'ליקוטים', אלבומו החדש, לא משקר: הוא אכן יותר אוסף שירים אקלקטי וקצר יחסית (30 דקות) מאשר יצירה בעלת נפח סחרופי קלאסי. אין זה אומר שמדובר בחלטורה. להפך. האפיון נעדר היומרה של 'ליקוטים' מאפשר להתייחס אליו כמו מה שהוא: מעין אלבום מעבר, שבו סחרוף משתעשע בג'אמים אינסטרומנטליים ובשירי משוררים כדי לשבור את הקריז של המעריצים. גם במצב רוח הזה, הוא יודע את העבודה. ל'ירח' של אלתרמן הוא מעניק וייב אפל אחרי אינספור ביצועים עם נימה נוסטלגית מיופייפת; ב'אלי למה עזבתני' הוא מצטרף לרנסנס שחווה יצירתו של ר' דוד בוזגלו (וגם לא שוכח להזכיר בחוברת האלבום כי הטקסט הוא "קינה על מצבו העגום של עם ישראל ועל חורבן הבית"); ב'שיר בנאלי' של אברהם חלפי הוא משחזר את הפּאנק המזרחי שהפך את 'זמן של מספרים' לקלאסיקה עכשווית; והביצועים ל'נשקיני' – במקור של Foreign Affair – ו'רחובות סגולים' של אודי שרבני מעניקים לאלבום פתיחה וסיום הולמים. מצד אחד אין ב'ליקוטים' בשורה מהדהדת כפי שהורגלנו על ידי סחרוף. מצד שני, זוהי הפעם הראשונה שזה קורה אחרי כ־25 שנה. הפוגה בודדת אחרי רבע מאה? נשמע כמו עניין הגיוני לחלוטין. בוודאי כשברור לכל שהיא זמנית בלבד.

     


    פרסום ראשון: 24.05.16 , 12:24
    yed660100