ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בני ציפר, מעטיפת הספר
    7 לילות • 24.05.2016
    אוליבר טוויסט מרחוב שוקן
    בעל כורחו הופך בני ציפר בספרו החדש לדמות ספרותית קומית ונוגעת ללב
    יוני ליבנה

    לגן עדן עם החמורים // בני ציפר (אפיק, 187 עמודים)

     

     

     

    באופן מפתיע, נחמד להיפגש שוב עם התופעה הספרותית־ברנז'אית שהיא כתיבתו של בני ציפר. אם כי קשה להמליץ על 'לגן עדן עם החמורים' באופן גורף. קשה לדמיין קוראים שיגיעו לסופו בתחושת דריכות והתעוררות. במיוחד אם מניחים שקוראים שייגשו לספר מכירים מראש את הכותב, את הדימוי הכמעט פופי שגיבש לעצמו בעשור האחרון, את השטיקים שאימץ כבעל טור, כמסאי, כסאטיריקן.

     

    'לגן עדן עם החמורים' מעבד ומצרף חומרים שציפר פירסם בבמות שעומדות לרשותו כעיתונאי וכעורך בעיתון 'הארץ'. ביקורת תרבות, יומן אישי־ספרותי, כתבות צבע חדשותיות. הארגון המחודש של אלה כמסה אישית־סיפורית נבנה בתוספת חומרים אישיים יותר, רגעי התערטלות ווידוי, שמשובצים לצד תיאורים של הכותב מבצע עבודה עיתונאית, יוצא לשטח, מתעד, מסתקרן. אלו מרכיבים יחד דיוקן אישי מלנכולי של כותב שמצהיר שוב ושוב לאורך הספר על עייפות החומר; על שחיקה מקצועית, אידיאולוגית, רוחנית. שוב ושוב הוא מציג את עצמו כנציג של תרבות ועמדה אנושית בסימן הכחדה. הסמארטפונים, הפמיניזם האקטיביסטי, קניונים ובולדוזרים - כל אלה מפוררים מהות, זיכרון או רגש של תמימות נשגבת.

     

    הספר פותח בתיאור דודו של הכותב, שנהרג כחייל במלחמת העצמאות. ציפר מתאר את הזעזוע שעבר עליו למראה חלקת הקברים הצבאית שעברה שיפוץ וולגרי, גורף, מטלטל עצמות. את הספר חותם שחזור של ציפר חוטף התקף לב בלילה מבודד. בין שני הקצוות המורבידיים האלה הוא מצייר את עצמו כמספיד, כנושא קדיש, ומזווג בין גסיסה תרבותית־ישראלית למשבר זהות פרטי. מזגזג בין קנטורים וחרחור קרבות - לבין ביטויים של אובדן דרך אישי, חוסר יכולת למצוא את מקומו כאיש תרבות, כחבר בברנז'ה ליברלית שמאס בקהילה הזאת, כגבר כנראה־ואולי־הומו שנחרד מסגנון החיים שהוא מייחס להומואים.

     

    הספר צובר תנופה כשציפר זונח את הטרחנות, ההטפה, הניסיון המכני להציג עמדות שמרניות כביטוי להעזה ולשבירת מוסכמות - ויוצא לשטח. כשהוא מסור יותר למלאכה מקצועית, מסורתית, כעיתונאי. תיאור הלוויה של חייל דרוזי על גג בית בכפר. סיקור הילולה מסורתית דתית בקבר הנביא מוסא. אז מוצגת בצורה פשוטה ובהירה השיחה בין ציפר - האורח, שליח העיתון, הבורגנות המשכילה - לצורת חיים ודיבור רחוקות מעולמו ומעולמם של קוראיו המדומיינים. משהו בתיאור השקט, הדווחני, ה"אחראי", מקנה אמינות להשוואה הישירה והנרמזת בין ציפר, המשוטט הבורגני, לאנשים שמציעים לו רגעי אינטימיות וזרות, פתיחות ואטימות. ובאופן אחר, תיאור פגישה עם תושב התנחלות, מין צדיק־שוטה שאוסף את ציפר לביתו, למיטתו (בלי סקס, מבהיר הכותב). ברגעים האלו מתממשת הכמיהה המוצהרת לעמדת תמימות וטוהר - שמקבלת ביטוי די פומפוזי בנקודות אחרות לאורך הספר.

     

    דווקא הנקודות שבהן ציפר מבקש לצאת נגד עמדות ליברליות זחוחות, נפוחות, תל־אביביות במונחי הספר - חושפות סוג אחר של נאיביות בכתיבתו. "הפכתי את כתיבתי לרמקול להבעת הדעות שהקהל לא אוהב לשמוע", הוא מעיד־מדקלם על עצמו. אלא שקטעי ההגות והביקורת הישירים רחוקים מהקלילות שהוא מציין כאידיאל ספרותי ואנושי. ההשוואה בין נשים פמיניסטיות לנזירות חמוצות, למשל, היא לא בדיוק הקבלה רעננה ומרדנית.

     

    אבל לפעמים, בתוך הצקצקנות העיוורת לעצמה, במקטעים דמויי נאום וידויי או פנייה ישירה לקוראים, ציפר הופך את עצמו לדמות ספרותית בעלת נפח. דמות קומית, מגוחכת ונוגעת ללב. רוויה רחמים עצמיים; כלואה במצב ליצני ופגיע שגוזרת עליה העמדה של תיעוב ורצון לקרבה, ארסיות וכמיהה לטוהר אבוד. "לעולם לא יאסוף אותי אליו שום מנזר, ולא אקבל מרק חם, ולא איהנה מהביטחון ומהחמימות שזכאים לה רק אלה המוכנים לכלוא את עצמם מאחורי חומות של דוגמות. כמו הטרובדורים של ימי הביניים, אני משוטט ושר ומשמר כך במקצת את שרידי העולם הפגאני והפרימיטיבי והלא־מעודכן, שאולי בעוד מאה שנה ייזכרו בו מחדש". אוליבר טוויסט מרעננה. לעולם לא יזכה במנת מרק.

     

    קוראים שיסכימו להיענות לביטוי הכאב שבוקע מהדיבור הבובתי, השבע, העיוור־המודע לעצמו - יוכלו למצוא עניין בספר. לפעמים גם קריקטורות מגלות עומק אנושי, טראגי, מעורר הזדהות. •

     

    3 רומנים של בני ציפר
    מארש תורכי 1995
    ציפר ובני מינו 1999
    עלייתו השמיימה של העורך הספרותי 2005

     


    פרסום ראשון: 24.05.16 , 13:31