כמו זמר לפני הופעה, כמו כדורגלן לפני השריקה

שבוע מותח / "תביאו קצת נרקוטיקה", ביקש מישהו כדי להירדם אי שם בפאתי הארץ ליד רוני דניאל וכל מי שחש שאכל אותה מהמהלכים האחרונים של המלכים ואדוני הארץ. ואילו אני רק ביקשתי את נפשי לשיר. והפועל באר־שבע רק ביקשה לזכות באליפות הליגה. ומה שקרה זה שההופעה שלי יצאה בדיוק במשחק הגורלי שלהם בשבת האחרונה.

אני לא יוצא עיר הנגב, כמו צביקה, יודית רביץ, דיקלה וקושמרו – גאוות העיר, שהופיעו השבוע תחת כל עץ רענן כדי להזכיר את זה. אני סתם אחד מרמת־גן שהגיע לבאר־שבע אחרי ש־40 שנה חיכתה לאליפות, וחשתי גאווה כי למרות המשחק הצלחתי להביא 6,000 אנשים להופעה שלנו.

ואני יודע שהדבר היחיד שדומה בין שחקני כדורגל לזמרים הוא שיש להם אגו ושהם מכורים לאדרנלין ולקהל. נו, אז ברור שבאר־שבע עברה לפני שבוע את השבוע הכי מותח בתולדותיה, כמו שאני אישית ספרתי את הימים לפני ההופעה.

וכך, ככל שהתקרב משחק ההכרעה, שמעתי כמה אוהדי כדורגל שרופים שנכנסו להתנגשות ערכית, מפני שקנו כרטיסים להופעה שלי מראש ולא ידעו שתיווצר הקבלה בין ההופעה למשחק. אז התחלתי לחוש נקיפות אשם מולם, כי לערים גדולות כמו באר־שבע, שמפרגנות לי כל כך, אני מפרגן חזרה.

ניסיתי, ניסיתי מאוד / והאמת שניסיתי, ניסיתי מאוד לדחות את ההופעה. וזה למרות שהייתה זו עבורנו ההופעה הראשונה בסיבוב הקיץ שלנו, שבדרך כלל מרגשת במיוחד את אנשיי, שהכינו במה חדשה, תאורה חדשה, ובעיקר – כי בחרנו דווקא להתחיל ת'סיבוב שלנו בבאר־שבע.

אלא שכאן התערבה עיריית באר־שבע, שנתנה חסות למופע שלנו יחד עם רוביק דנילוביץ', ראש העיר הנמרץ, רק שלא מצאנו תאריך חלופי.

זה היה באמצע השבוע. ביבי סיים לפרפר את בוז'י ויעלון ולתפור חליפת ביטחון לליברמן, קולדפליי הוציאה שיר חדש ("למעלה ולמעלה") עם קליפ שביימו שני צעירים ישראלים, שינייד אוקונור נעלמה וההורים שלה היו מודאגים שהלכה להתאבד, וקובי פרץ קיבל מהשופטת מרגולין שנתיים על העלמות מס.

ואילו אנחנו התלבטנו ולבסוף הוחלט בחצות, שההופעה תתקיים כפי שנקבע מראש. וקיווינו שהסוף יהיה טוב לכל הצדדים. כלומר להפועל באר־שבע, לנו, לקהל המעריצים, לאוהדים ולמכבי תל־אביב. כי אם הפועל הייתה מפסידה לסכנין ומכבי תל־אביב מנצחת את מכבי חיפה, מכבי תל־אביב הייתה זוכה באליפות. ואני אוהד מכבי, בעוונותיי.

ההוא מ"ארץ נהדרת" / ממש באותן שעות, כשפועלי הבמה והריגרים עבדו כבר יומיים במרץ על הקמת הריג (המבנה שעליו תולים את הרמקולים והתאורה) בבאר־שבע, הבנו שהמהפך של ביבי הושלם ותיק הביטחון נחתך מבוגי יעלון לאיווט ליברמן. ויותר משליברמן שמח על הביטחון שניתן לו, אני מכיר אנשים סביבי שדווקא איבדו ביטחון. כי בחיים לא חשבו שהביטחון האישי שלהם יהיה נתון לפתע בידי ליברמן האמיתי. כלומר, לא ההוא מ"ארץ נהדרת", אלא זה שהחבר'ה בליכוד ליכלכו עליו שהכדור היחידי ששרק לו ליד האוזן היה כדור טניס.

ליברמן הזריק לעצמו קצת אגו, כי ביבי זחל אליו, והחבר'ה סביבי – לאו דווקא שמאלנים בני סמולנים, אלא סתם אזרחי ישראל החרדים לגורלם ולגורל ילדיהם, קיבלו שקשוקה ביצים. גם כי הם הצליחו לחבב לאחרונה את בוגי (להלן – הערכי). וכשבדיוק ירדה מהמסך התוכנית האזוטרית "זמן מיסטיקה", היה ברור שעכשיו כבר לא נדע מה צופן לנו העתיד.

להתרחק מלחץ / אבל בואו נחזור למשחק ולהופעה. כי בזמן שהפועל באר־שבע התכוננה למשחק, אני התכוננתי להופעה. כשהם התאמנו על קרנות, אופסיידים ופנדלים, ניסיתי להחליט באיזה שיר נפתח. וכשהקבוצה יצאה לבית מלון באשדוד כדי להירגע ולהתרחק מלחץ האוהדים, יצאתי אני מאותה סיבה אל המרפסת הרחבה ושטופת הירח של הבת שלי כדי להירגע.

ועל מה דיברנו, אתם רוצים לדעת? על חבר כיתה שלי שמת פתאום ונקרע לי הלב מזה. על קורס לימודים שאני ובתי הולכים אליו מדי שבוע, ובעיקר על הבן הגדול של בתי, שקיבל זימון לקורס טיס וילך לצבא עם שר הביטחון החדש. והבת שלי, שגם ככה דואגת לילדיה כמו כל אמא אווזה, נראתה חיוורת ומודאגת. כי על בוגי סמכנו – ועל ליברמן מהטניס? נו, באמת.

מטוסו הפרטי של ברוס / כשכל זמר מכובד מחוץ לארץ (נניח ברוס ספרינגסטין) יוצא לסיבוב הופעות, הוא טס במטוסו הפרטי, כי הוא מופיע כל יום בארץ אחרת. ואילו זמר ישראלי חי בארץ קטנה בגודל זרת. אז הדבר היחיד שמחבר את ברוס ואותי זה ששנינו מקיימים הופעות מתמשכות של שלוש שעות. וחוץ מזה, אולי רק שאחרי הופעות גם הוא תשוש כמוני כמו גבינה צהובה והרגליים מכווצות כמו אחרי משחק כדורגל כפול, בן 180 דקות.

ואשר למטוס? אז המטוס הפרטי שלי כולו רק בסימולציה למטוסים שיש לי במחשב. כי אצלנו, הישראלים, נודדים הזמרים בוואן מעיר לעיר כמו שקדי מרק ששטים במרק, באיטיות של הפקקים המעצבנים.

יזהר הצייר / תכף אני מגיע למה שקרה במוצ"ש, אבל בינתיים הרשו לי מילה על יזהר. יזהר כהן הוא חבר שלי לטור הזה. כלומר, הוא הקורא הראשון שלי אחרי שהטור נכתב והוא זה שמגיב לי עליו לא במילים, אלא בציור. הבנתם? כי אם לא, תסתכלו על האותיות הקטנות בצד שמאל למעלה.

ולמה אני מזכיר אותו לפתע? כי ביום שלישי הבא יפתח יזהר תערוכה של ציוריו הנפלאים.

אני אמנם לא אוהב לבוא לפתיחות חגיגיות של תערוכות, אבל זה לא גורע בשקל מהאושר, מהגאווה ומהתמיכה שלי ביזהרנו. כי קודם כל, הוא אחד המוכשרים בעיר (כולל בפירנצה, שבה הוא חי) ושנית, הוא בן אדם. ואת זה למדתי לדעת מתוך הערות קטנות, שהוא כותב לי לפעמים במייל כשטור מסוים (נניח זה מלפני שבועיים על אמי ומנגלה) נוגע בנימי נפשו.

גם אני ציירתי פעם. רק אסור שיזהר יראה את הציורים שלי, כי הוא בטח היה מקבל מהם חררה. בהצלחה, יזהר יקירי.

כמו כלבים שחוזרים / ערב ההופעה, ביום שישי לפני שבוע, נסענו לבאר־שבע כדי לראות את הבמה שלנו בהקמה. העיר הייתה מכונסת בעצמה, והיה קר.

"קנו עוד עשרה כרטיסים", בישר האחראי על המכירות בשמחה. כלומר, לא מבטלים. להפך, קונים.

בדרך הביתה נזכרתי בסיפור על חמישה כלבים ששוחררו על ידי חבורת שוחרי צער בעלי חיים ממלונה סגורה באיזה כפר. למחרת שבו הכלבים למלונה בכוחות עצמם, כי ההרגל למצוא את העצמות במקום הרגיל גבר על החופש.

ככה זמרים. הם תמיד יחזרו למקום שבו יש להם קהל כדי לשיר.

אחר כך חשבתי על בוגי יעלון, שיותר ממה שהוא הפסיד אותנו, אנחנו הפסדנו אותו. 

מוצ"ש 11 / במוצ"ש ב־11 בלילה רעדה באר־שבע מהתרגשות, וכשנודע לנו באמצע ההופעה על הזכייה, שרנו עם הקהל הבאר־שבעי שלנו את "ווי אר דה צ'מפיונס" של קווין.

אחר כך עזבנו את העיר הנגבית ובתוך תוכי חשתי שמחה בשביל באר־שבע ובכי ונהי בשבילנו, למרות שביבי אמר להפסיק עם זה.

"מילא נהי, אבל מה זה בכי???" שאל אותי מישהו בסרקזם. "כשהדמעות יורדות משמחה, עצב, התרגשות וייאוש", עניתי ברצינות.