רוני דניאל, מחמד ליבי, כפרה עליך. לפני הכל חשוב לי להגיד שאני אוהב אותך. אתה אח על מלא, כמו שאומרים. אהבתי אותך כשהשמאל הקיצוני טען שאתה דובר צה"ל במבצע "צוק איתן"; ואהבתי אותך כשהימין הקיצוני טען שאתה נגד החיילים בפרשת החייל היורה. אהבתי אותך, כי אתה אותנטי וניכר שהלב שלך גדול, וכי באופן כללי הנטייה שיש במחוזותינו להיכנס לפאניקה מכל דבר שמישהו אומר — במקום לקיים דיון בוגר — עלתה לי מזמן על העצבים. מסיבה זו הדברים שאני כותב אליך לא יהיו קרקסיים, ולא בסגנון השחיטה המקובל.
צפו: רוני דניאל באולפן שישי
וזה לא שקשה ללכת לשם, או־קיי? בוא נגיד בזהירות שמה שהלך ב"אולפן שישי" בשבוע שעבר, שעה שאמרת כי המצב כה רע שלא יכאיב לך אם ילדיך יעזבו את הארץ, כלל גם חומרים גרוטסקיים. בין יתר רגעי השיא ניתן לציין את אברמוביץ', שמנסה להרגיע אותך בשיר ערש ("אל תדאג, רוני, יש ביבי טורס, ביבי ילך מתישהו, רק אל תעזוב"), ואת רינה מצליח שבתגובה לדפנה ליאל, שציינה כי ממשלת ימין מייצגת את רצון הרוב, הסבירה ש"הרוב לא תמיד צודק" (סבבה, זה נכון, רק למה אנחנו טורחים והולכים לקלפי בעצם? אולי תגידו לנו מראש מי צודק וזהו?).
אבל השיח הזה קצת מיצה את עצמו. זה קל מדי, ואם להיות כן, אני בדעה שגם אברמוביץ', גם מצליח וגם אתה, רוני, ישראלים לא פחות פטריוטים ממני, והמדינה חשובה לכם לא פחות מלאלה שמבקרים אתכם מימין. וכשאני מסתכל עליך ועל הדאגה שלך ממה שקורה פה, חשוב לי להקשיב לה. להתמודד איתה. כי גם אני הייתי מדוכא מפרישת יעלון, מדוכא באמת, וגם לי יש ביקורת על נתניהו בתחומים רבים, אבל אני, רוני, לא מוכן להישבר. ואני גם לא מוכן שאתה תישבר.
בוא נחזור לרגע להתנתקות. היה פעם אירוע כזה. היה זה רגע משבר לציונות הדתית, רגע של קריסה גורפת למפעל ההתנחלויות. לא משנה כרגע מה אתה חושב על ההתנתקות היום ומה חשבת עליה אז, בוא נביט, רוני, רק על השבר של האנשים שחלומם הגדול היה מפעל ההתיישבות, והחלום הזה קרס מול עיניהם. קרס באמת. הרי אי־אפשר להגזים בעומק המשבר שחוו המתנחלים בהתנתקות. אי־אפשר להפריז בכאבם של כ־10,000 ישראלים שקיבלו בשורה, שעבורם הייתה בשורת איוב. אלה אנשים שאיבדו את הווייתם, שהפסידו במערכה החשובה להם ביותר. נוצחו בקרב חייהם. ואיך הם הגיבו? האם הם פתחו באש, כפי שהיה מי שהזהיר שהם יעשו? האם היכו חיילים? בהתנתקות כולה, רוני, הייתה פחות אלימות מאשר הפגנה ממוצעת של עובדי מפעל מפוטרים. אתה פרשן צבאי, רוני — האם היה פה גל ענקי של סירובי פקודה? הצבא, שיש מי שטוען שעובר הדתה, סבל מגל פרישות אדיר? האם הישראלים הללו, שאחיהם החליטו להחריב את עולמם, שביתם ומקום פרנסתם אבדו, קראו לירידה מהארץ? האם מנהיגי הציבור הדתי־לאומי עסקו בהטרפת ההמון, או בהרגעת הרוחות?
ההתנתקות עברה בשקט, רוני, תוך מחאה אצילית של ישראלים שספגו תבוסה בלתי נתפסת. שלומה של מלכות היה חשוב להם ברגע הקשה בתולדות חייהם הלאומיים, יותר מהגשמת אמונתם היוקדת. אז אתה, רוני, רוצה שילדיך יירדו מהארץ? למה? בגלל זאב אלקין, שאותו הגדרת רספוטין? מה עשה לך אלקין, אגב? זה המבטא הרוסי או האידיאולוגיה הימנית, שגרמו לך להשוות אותו לאדם ששיטוט קל בויקיפידיה יספיק כדי להבין עד לאן עפת. ולמה חיברת שם בין מירי רגב לבנצי גופשטיין? מה מסייעות לשיח ההכללות הללו? כל מי שחושב אחרת ממך הוא גופשטיין? אני חושב שגם אתה מבין שלא.
סיפרת, רוני, על עבודת האדמה שלך. על התקופה שבה חרשת בשדה. אני בדיוק קורא את מכתביו של משה דיין לרות, בספר חדש ונפלא שיצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים" ("מכתבי אהבה — משה דיין"). באחד המכתבים מספר דיין איך במשך לילה גשום וארוך עזר לבדואי לחלץ פרה מהבוץ. במכתבים אחרים הוא מספר על הירי שהיישובים חוטפים כל הזמן ועל הפעולות שהוא עושה בנהלל ובסביבה כדי להגן על התושבים. תקופה קשה זו הייתה, ואפילו לא היה איזה כיבוש להאשים בו את המצב (מדובר בשנות ה־30). אני מזכיר את דיין, כי לאיש היו הרבה סיבות להישבר. הרבה מחלוקות קשות היו לו עם גורמים שחשבו שאפשר להרוג בריטים כנקמה, עם גורמים ישראליים שהשאירו אותו, והוא בן 24 בלבד, במשך כמעט שנתיים (שנתיים!) בכלא הבריטי בעוון מופרך של אחזקת נשק, מבלי להסדיר את שחרורו. וגם כשהוא מרגיש נטוש ונעזב, בשום שלב הוא לא מאבד תקווה, דיין הצעיר. בשום שלב במכתביו הוא לא מעלה על דעתו לעזוב את החלום הציוני שלו, להקים מקלט בטוח.
וזו לא תקופה שהיה מסובך בה לוותר, רוני. דיין היה אחראי על הכנת תוכנית חירום שבה היהודים יתכנסו בצפון ותהיה רשת אלחוטית שתחבר ביניהם. האפשרות שהמפעל הציוני יקרוס הייתה ממשית. אבל למרות הקשיים, שכללו גם מלחמות פנימיות עזות, אתה יודע מה אין בכל המכתבים של דיין, שנפצע פעמיים וחי בחוסר כל בתקופה מסוימת? ייאוש. כי דיין הצעיר, בשנות ה־20 המוקדמות לחייו, שמר על קור רוח גם ברגעים הקשים. אז אתה נשבר לי עכשיו, רוני? למה, בגלל תככים פוליטיים, דוחים ככל שיהיו? דיין לא ויתר גם כשהיו כל כך הרבה סיבות לעשות זאת, ואפילו ההומור היה שם כל הזמן: מה שלום השרציה, כך הוא שואל כשהוא רוצה לדעת מה שלום הילדים; וכשהוא מתאר לאשתו את רפאל הלפרין שפגש בחו"ל, האיש שלדבריו "המציא תחרות ומינה עצמו למר ישראל", הו, איזה סרקזם משעשע נוטף ממנו. כמה הומור וממזריות היו לו, גם בתקופות שבהן חטף מכל עבר. גם כששהה במועצת הביטחון כדי לסייע לאבא אבן וקיבל על הראש מכל עבר, זכר במכתביו, אחרי שהסביר כמה נורא המצב, לתאר את הנעליים המוקיוניות של השגריר האנגלי, ואת קצב דיברו של הנציג הרוסי, שמנמנם בין מילה למילה.
משה דיין לא נשבר ומפוני גוש קטיף לא קראו לאיש לרדת מהארץ וגם הילדים שלך, רוני, יישארו לחיות כאן, במדינה שאבא שלהם חרש בה ולחם בה בגבורה, מדינה שהוא אוהב בכל ליבו, אהבה עזה ולעיתים כואבת. מדינה שקיומה הוא אחד הניסים הפלאיים של המאה האחרונה. מדינה שעליה חלמנו, מדינה שהרוב בה טוב, ובכל השאר נטפל. שבת שלום.
