האמת על פי הויברגר
רמי הויברגר פותח פה גדול על נתניהו ומירי רגב, מסביר מה הוא חושב על ההתבטאות השנויה במחלוקת של רוני דניאל, ומספר למה טוב לו בתיאטרון חיפה הרחק מהבימה ומהקאמרי
כשרמי הויברגר מקבל עצבים על כל מה שקורה מסביב במדינה, הוא נרגע בעזרת הבן הקטן שלו, אדם בן התשעה חודשים. "בהתחלה פחדתי להיות שוב אבא בגיל 52", הוא אומר. "לא ידעתי אם אני לא מבוגר מדי ואם יש לי סבלנות לזה. היו לי חרדות. אבל זה עבר כשהוא הגיח לעולם. כשאדם הגיע — התנצלתי בפניו שחששתי. אמרתי לו, אם הייתי יודע שזה אתה, לא הייתי כל כך פוחד. הוא כל כך מקסים".
רק הוא כדור ההרגעה שלך?
"לא, פשוט נרגעתי. זה תהליך. כמו שאתה לא מפסיק לעשן סיגריות בבת־אחת. פעם אמרו עליי — 'הוא מוכשר, אבל', והתכוונו לפתיל הקצר שלי. נמאס לי מה'אבל' הזה. חלאס, כמה אפשר לתחזק את הדימוי הזה. נמאס לי להתעצבן כל הזמן ולהרים ידיים. התחלתי לפרגן לעצמי. אמרתי, יבינו אותי גם ככה, ועבדתי על עצמי".
בטח גם לאישה החדשה בחייך, דנה יהלומי, יש חלק בזה.
"היא יפה ומוכשרת ואמנית נהדרת. אני מאוהב בה חבל על הזמן. התאהבתי קודם בעצמי, ורק אחרי זה התאהבתי בה. הכרתי אותה ביום שאמרתי, 'אני לא צריך יותר אף אחד. סוף־סוף טוב לי עם עצמי ואשאר לבד'. באותו יום פגשתי אותה. חבר גרר אותי לפאב, ראיתי אותה, ואמרתי, 'עם האישה הזאת אני הולך להיות כל החיים שלי'".
בוחר בחיים
הויברגר אולי עדיין מקבל תגובות ברחוב בגלל החמישייה הקאמרית, אבל הוא מתחזק קריירה עשירה ומצליחה, כמעט ללא נפילות, כבר 30 שנה. גם כיום הויברגר שחקן מבוקש מאוד. לא מזמן ירדה הסדרה "להרוג את סבתא" בכיכובו ובסוף השבוע הוא עולה בתיאטרון חיפה עם הצגה חדשה: "גלנגרי גלן רוס — מכונת הכסף". סיפורם של חמישה מתווכי נדל"ן שנזרקים לתחרות אכזרית שבה עליהם להצליח למכור קרקעות בפרויקט כושל או למצוא את עצמם מפוטרים.
התפקיד החדש זורק את הויברגר היישר אל לוע המציאות הישראלית, זו שיוצרת תופעות כמו ענבל אור. "רוב העולם מחפש את הגרוש כדי לשרוד, לא רק אנחנו", הוא אומר. "אבל אנחנו עם של פחדנים. כשמפחידים אותנו בפצצות, אנחנו מוכנים להסתפק במועט, העיקר שנישאר בחיים. אנחנו מוכנים לאכול את כל החרא ולוותר על איכות החיים בשביל הביטחון. אומרים לנו, 'אתם בסכנת קיום', ומנחיתים עלינו גזירות ואנחנו שותקים. זה מה שעושה ראש ממשלתנו ובזכות זה הוא נבחר אינסופית, כי אנשים אומרים לעצמם — עדיף לחיות. אם הבחירה היא בין חיים ומוות — אני בוחר בחיים".
מה חשבת על הדברים שנשא סגן הרמטכ"ל בערב יום השואה ועל השערורייה שהתחוללה בעקבותיהם?
"אני מסכים איתו שאנחנו מאבדים ערכים כמו מוסר וצלם אנוש. אתמול שמעתי שילדים זורקים בל"ג בעומר חיות למדורה, ועד עכשיו אני מתקשה להירגע. ביבי רוצה להמשיך ולמשול ומוכן לעשות הכל בשביל זה. אני מדבר על בנאדם חסר אינטליגנציה רגשית לחלוטין, שבשביל למשול מוכן לשקר ולרמות, ומחכה שנאמין לו. ביבי הוא הרי גיבור גדול. הוא אמר לא לפחד שבוגי הלך כי הוא מבין בביטחון. אמנם ליברמן הוא שר הביטחון, אבל הוא לא קובע, אלא ביבי. הוא מבקש שנבין את זה כי הוא גם שר החוץ וגם שר התקשורת. מותר לו הכל".
אתה יודע, היו בחירות בישראל, העם בחר ממשלה ימנית.
"המדינה בהחלט הולכת ומתיימנת, אבל פעם הייתה מדורת שבט אחת. היום יש אלף, ומסביב לכל מדורה מסתובב קומץ קיצוניים, לא משנה מאיזה צד של המפה. הרי הרגו ערבים וטבחו בהם משחר ההיסטוריה של מדינת ישראל, הרבה לפני שהחייל בחברון ירה במחבל הפצוע ולפני ששוטרים הרביצו לערבי בסופר בתל־אביב. עכשיו פשוט יש מצלמות שמתעדות את זה ואי־אפשר להתעלם. אין כאן נוהלי פתיחה באש. מכסחים כל מי שנראה כמו ערבי או שהוא ערבי, בלי סיבה". בניגוד לשחקנים רבים אחרים, הויברגר לא מסתיר את דיעותיו הפוליטיות. והוא גם לא מסתיר מה הוא חושב על אלו שלא נוהגים כמוהו ושותקים. "לא צריך היום צנזורה לתיאטרון כי האמנים היום מצנזרים את עצמם. למה? כי הם מפחדים על הפרנסה, כי הם רוצים למצוא חן, כי הם רוצים לחיות בשקט".
היה לחץ לפטר את מנשה נוי מהפרסומת לטרה בגלל דעותיו השמאלניות. גם אתה נתקלת במקרים כאלה?
"לא דחו אותי אף פעם בגלל דעותיי. אני גם יכול לדבר כמה שאני רוצה כי אין לי פרסומת. אני גם לא מסוגל להתאפק. תן לי פרסומת — ואז נראה אם אגיד כל מה שאני רוצה".
היחס של מירי רגב לאמנים, במיוחד הטענה שהם לא מופיעים בפריפריה, מעוררים בהויברגר תרעומת. "זה מגוחך, כי מירי רגב לא בדקה את הנתונים", הוא אומר. "אנחנו נכנסים לוואן והוא לוקח אותנו לפריפריה — זו העבודה שלנו. מירי רגב מייצגת את האליטות החדשות שביבי דיבר עליהן בזמנו — להזיז את כל הפרופסורים ולהביא אנשים חדשים במקומם. אבל הוא שפך את התינוק עם המים ומירי רגב עוזרת לו. זה שיש אליטות חדשות לא אומר שצריך להביא לתפקיד אנשים שאין להם את המיומנות להיות שרי תרבות".
בגלל שהם ימנים?
"ממש לא. יכולים להיות שר תרבות ימני ומנהל משרד תרבות ימני, אבל כאלה שמכבדים את חופש הביטוי. וגם היו כאלה. הבעיה של האמנים היא לא עם הימניות של מירי רגב, אלא זה שהיא בעצם צוחקת עליהם שהם תרבותיים, וזה מה שמכאיב. היא כאילו אומרת להם, 'מה אתם מתנשאים?' וזה מה שמכעיס. אם אני יודע לעשות משהו טוב אני צריך להתבייש בו? למה לא לקרוא צ'כוב? אני לא אומר שצריך לקרוא את צ'כוב, אבל אם קוראים את צ'כוב, לא צריך להתבייש בזה. אם רגב הייתה לומדת על צ'כוב ויודעת איזה יתרונות היו לו כבנאדם וכאמן, היא לא הייתה ממהרת להוציא את דיבתו רעה".
למה אין היום כמעט מחזות פוליטיים וסאטירות נשכניות?
"מעלים מחזות פוליטיים, אבל זה פשוט לא מזיז לאף אחד. 'ארץ נהדרת' זו סאטירה נהדרת, גם 'גב האומה', אבל היא לא מרגיזה אף אחד. אל תשכח שבתחילת היישוב היה לאמנים הרבה יותר כוח. אלתרמן היה אחד האנשים הכי חשובים במדינה, והוא פאקינג כתב שירים. אנשים חיכו לטור השבועי שלו בקוצר רוח. רובינא סחבה את התרבות על הכתפיים שלה. היום אין איש תרבות חשוב. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, וזה לא יעשה כלום. היום אייל גולן הוא איש התרבות אולי הכי פופולרי בישראל, אין דבר שהוא יגיד היום ויפיל אותנו מהכיסא. אין חשיבות היום לאינטלקטואלים, לאקדמאים. יש חשיבות רק לכסף ולכוח".
די לבכות כבר
במהלך הראיון מוזכרת ההתבטאות החריפה של רוני דניאל לפיה הוא לא יתאבל אם ילדיו יירדו מהארץ. "אני לא חושב שזה פתרון", אומר הויברגר. "אני הציוני האחרון. אני אשאר פה ואשמור על המדינה. אני מחובר לאדמה, לריח, לעונות השנה, לים, לפירות, לירקות, לעשבי תיבול, לצעקות ברחוב, לערבוב האתני, למפגשים, לכדורגל, לשפה ולתקווה שאיננה עכשיו. אני מחובר לתקווה שביבי הצליח לגמור לנו".
והילדים שלך?
"הילדים הגדולים שלי — אורי וטל — הם כמוני. גם להם קשה עם מה שקורה כאן, אבל הם מחוברים למדינה הזאת בכל הנימים ואני מאמין שהם יישארו כאן. זה שאנחנו כשמאלנים נרקע ברגליים ונגיד שזה לא בסדר ושלקחו לנו את המדינה וכל השטויות האלה — לא יעזור. כי אנחנו לא מביאים חלופה שאומרת — גם אנחנו רוצים למשול ויש לנו פתרונות, ואנחנו הולכים עליהם ביג טיים. אף אחד מהשמאל והמרכז לא מוכן להגיד, אנחנו עושים הסכם שלום, אנחנו מוסיפים לקצבאות הביטוח הלאומי, אנחנו לוקחים מהעשירים ונותנים לעניים. למה? כי הם פוחדים לא להיבחר.
"השמאל־מרכז לא רוצים להחזיר שטחים ולא רוצים מדינה פלסטינית. באיזשהו מקום הם כן זורמים עם הזרם הימני, כן חושבים שאנחנו צריכים את השטחים כנכס ביטחוני ושאי־אפשר להאמין לערבים ולתת להם מדינה. אין כאן שמאל. שמאל זה תנועה חברתית כלכלית שדואגת לשוויון".
ומרצ?
"אפילו מרצ מאכזבת ותומכת בביבי בצוק איתן ובשעת לחימה. אם אתם שמאל — דווקא בשעת לחימה תזעקו ותגידו לנצור את הנשק. כל המפלגות כיום בכנסת, כולל הרשימה הערבית המשותפת, הם רק אינטרסנטים".
אז מה הפתרון שלך?
"אין מה לעשות, רק להמתין. אני מאמין שכל הכוחנות הזאת, שהיא תופעה עולמית, תחלוף מתישהו. יש גבול כמה חוסר הצדק וחוסר המוסר יכולים לשלוט. רוב העולם המערבי ימני, לא רק אנחנו. קראתי שתוחלת החיים בארץ גבוהה, אבל לא מדד איכות החיים. אם היה כאן מדד איכות החיים, היינו במקום האחרון בעולם. מאריכים את החיים, אבל לא נותנים לך אוכל וכסף כדי לחיות בכבוד. אתה נדרש לסגל לעצמך כל מיני תכונות גלותיות שבזכותן שרדנו בשואה כדי לשרוד — לגנוב, לרמות, להעלים מסים, לעבוד בשלוש עבודות".
אני אינסטלטור להשכרה
"גלנגרי גלן רוס — מכונת הכסף" תעלה בשבת בתיאטרון חיפה. לצד הויברגר מככבים שמות כמו דביר בנדק, דבל'ה גליקמן, ישי גולן ומוריס כהן. את המחזה המפורסם של דיוויד מאמט מביים משה נאור. הרומן בין הויברגר לתיאטרון חיפה יימשך כנראה גם למחזות נוספים. "טוב לי כרגע בחיפה", הוא אומר. "זה מקום קטן, משפחתי. בפריפריה — באר־שבע, חיפה וירושלים — יש הזדמנות לעשות דברים יותר מאתגרים מאשר במרכז. במרכז אתה תלוי בקהל, לא יכול להרשות לעצמך לעשות משהו אמנותי, אלא פעם אחת בשנה. הגדולים חייבים להכניס טונות של כסף, וכסף לא מגיע מאמנות. הוא מגיע מג'ורה, ממחזות זמר, מקומדיות זולות".
אתה לא מתגעגע לתיאטראות הגדולים?
"לא כל כך משנה לי איפה אני משחק, העיקר לשחק. אני אינסטלטור להשכיר. איפה שרוצים אותי אני שם. אינסטלטור טוב, אני מקווה. אני מחליף כל צינור. אני לא שייך ללהקה מסוימת או לתיאטרון מסוים. הייתי עכשיו בבית ליסין עם 'לחנך את ריטה' ונהניתי. כיוצר וכאמן, חופש אמנותי הוא דבר הכרחי. ברגע שאתה כבול לתיאטרון אחד, זה פוגע בחופש היצירתי שלך. אני משתדל ליהנות מכל מה שאני עושה, ואני מאוד אוהב לשחק. אם אני לא נהנה מהמשחק, אני נהיה עצוב". •
"גלנגרי גלן רוס", שבת ב־21:00, תיאטרון חיפה
לפנייה לכתב/ת 
