הדברים הללו נכתבים בעצב. הימין השולט בישראל הוא אסון. לא בגלל הסיבות שהשמאל מדביק לו. הימין הוא אסון בגלל שהוא מגשים, לאט אבל בטוח, את חזון השמאל הקיצוני. מדינה אחת גדולה, שלא תהיה דמוקרטית, לא יהודית, לא דו־לאומית ולא מדינת כל אזרחיה. זו תהיה מדינה ערבית. זה יהיה סוף החזון הציוני.
זה לא שטענות הימין על הפלסטינים, על המצב האזורי, על סכנות הג'יהאד או כוונות האיסלאם הפוליטי, אינן נכונות. להפך. הימין צודק בטענות. הוא שוגה במסקנות. העובדה שאין פרטנר פלסטיני והחשש מהשתלטות החמאס על יהודה ושומרון, לא מובילים למסקנה שצריך להקים מדינה אחת גדולה.
אבל במקום לחבוט בימין, השמאל חובט במדינה. והשבוע הגענו לשיאים חדשים. זה כבר לא השמאל הקיצוני. זו מפלגת העבודה שהובילה השבוע את התבהמות השמאל. מי שאומר שוב ושוב "פאשיזם", ויוצר את הרושם שמדובר ב"מדינה פושעת", מחזק את הימין. משום שישראל היא לא פושעת ולא פאשיסטית. ישראל מתמודדת עם איומים אמיתיים. לפי כל מדד אובייקטיבי – הדמוקרטיה תוססת ופורחת. ובהתייחס לאיומים שעימם ישראל מתמודדת – זה לא מובן מאליו.
העובדות הללו לא מבלבלות חלק מהשמאל, שכבר עשרות שנים זועק "פאשיזם". פרופסור זאב שטרנהל מדקלם את המנטרה הזאת כבר 40 שנה. מאז הוא לא הפסיק. ופאשיזם לא בא. חופש הביטוי הפך לרחב יותר ולא לקטן יותר. זכויות המיעוטים התרחבו ולא נפגעו. בית המשפט העליון הפך לחזק הרבה יותר (והוויכוח על ההתחזקות הוא חלק מהשיח הדמוקרטי). התקשורת, גם הציבורית, הפכה לנשכנית הרבה יותר. חלקים באקדמיה מחקו כל גבול בין תוכן אקדמי לתעמולה אנטי־ישראלית, ושערה משערות ראשו של איש אקדמיה שמטיף לחרם נגד ישראל לא נפגעה. זה פאשיזם? אבל למרות ששטרנהל טעה, והוא ממשיך להטעות, הניצחון שלו. משום שהוא הצליח לצרף עוד רבים ללהקה שלו. השבוע גם מפלגת העבודה הצטרפה להסתה. בגדול.
*
כאשר שטרנהל התחיל עם קמפיין הפאשיזם, בעקבות עליית הליכוד לשלטון, הוא הסביר שמצד אחד יש ישראל "ליברלית, מתונה ופתוחה", שאופייה הוא "אשכנזי, מערבי מאוד". לעומת הצד החשוך, שאותו מייצגות "השכונות ושכבות המצוקה". יצחק בן־אהרון טען שהרוב מתאפיין "בבורות, נחשלות וקנאות בלתי שפויה". ויורם קניוק הביע תקווה ש"המרד האשכנזי" יסלק את "השלטון הזר".
מי שאומר היום פאשיזם נגרר לרטוריקה של השמאל הקיצוני. זו חזרה ל"אנחנו" ו"הם". זו תעמולה שמחזקת רק, ואך ורק, את הימין ואת נתניהו. אהוד ברק סימן את הכיוון עם נאום הפאשיזם שלו. והוא בכלל הימין של תנועת העבודה. בוז'י הצטרף לקמפיין ביום שני בנאום בכנסת: "יש לנו מדינה החולה בלאומנות... נגועה בניצני פאשיזם". זה כבר לא רק נתניהו. זו המדינה. ובמסגרת התחרות על ההתבהמות, ח"כ אראל מרגלית נשא ביום שני בערב נאום כיכרות עם ההתבטאות ששברה את כל השיאים: "ממשלת שריפת המשפחות". החמאס לא היה אומר את זה טוב יותר. אלוף (מיל') עמירם לוין, התומך החדש במרגלית, היה לצידו, והוסיף ש"ישראל פאשיסטית". זו מפלגת העבודה או בל"ד?
*
עם יריבים כאלה, נתניהו יכול להיות רגוע. הוא לא צריך תעמולת בחירות. הוא לא צריך להתרגש מדו"ח המבקר. זה לא שהוא מוצלח. אבל כאשר מאשימים אותו בפאשיזם ובשריפת משפחות – זה רק עניין של זמן עד שיאשימו אותו בשימוש בדם ילדים פלסטינים לאפיית מצות. ובין הרטוריקה האנטישמית הזו לבין נתניהו – נתניהו עדיף. זה לא שמרגלית אנטישמי. הוא רק משל עצוב לתהומות ההזויים שאליהם נגרר חלק מהשמאל הציוני. זו ההתבהמות במלוא עליבותה. בוז'י הרצוג דיבר על שמאל קיצוני בתוך מפלגתו, וגם הוא מאמץ את הרטוריקה של השמאל הקיצוני.
אסור לטעות. יש בישראל תופעות פאשיסטיות. הדברים של ח"כ בצלאל סמוטריץ' על הפרדה בין יולדות הם דוגמה מובהקת. יש קריאות מתועבות "מוות לערבים". יש חוליגנים. יש "תג מחיר" עם טרור יהודי. יש רשתות חברתיות עם ביטויי שטנה ונאצה נגד כל מי שאיננו ימין קיצוני. צריך להיאבק בתופעות הללו. לא במדינה. תופעות כאלה, וחמורות יותר, יש בכל מדינה דמוקרטית. הן לא הופכות את ישראל לפאשיסטית. משום שנאצות לא פוגעות בתופעות. הן מגדילות את הניכור. הן מצטרפות למאבק נגד המדינה. ממשלה שיוזמת השקעה של מיליארדים במגזר הערבי לצורך צמצום פערים, מדינה שיש בה ויכוח סוער על כל משפט בספר אזרחות חדש – היא לא פאשיסטית ולא בדרך לפאשיזם. השמאל אף פעם לא התרשם מעובדות. עכשיו זו גם מפלגת העבודה.
מילות המפתח הן זהות וסולידריות. אין סתירה בין הזהות היהודית לזהות הדמוקרטית והליברלית. אלא שחלק מהשמאל יוצר סתירה. זה דוחף מצביעים לימין. או תופעת "ארגוני הזכויות", שמספקים חומרי תעמולה לכל שונאי ישראל, ומטפחים את הרעיון שישראל היא מדינה פאשיסטית. זו לא דאגה לישראל ולא לזכויות אדם. זה לא אומץ. זו לא חזרה להטפות נוסח נביאי ישראל. להפך. זו סולידריות. עם האויב. השמאל הציוני, שהיה צריך להתנער מהתופעות הללו, מספק להן הגנה.
*
כל זה קורה דווקא כאשר נתניהו, יותר ויותר, ממאיס את עצמו. הציניות שלו מרקיעה שחקים. כמעט כל ראש גוף ביטחוני לשעבר, מוסד, שב"כ וצה"ל, חושב שנתניהו הוא בעיה. כמעט כל בכיר מהימין שטיפס למעלה נמלט בבעתה. בקרב הציבור יש רוב שמתנגד למדינה אחת גדולה. גם בבחירות האחרונות, כדאי לשים לב, הימין לא התחזק. שליש ממצביעי הליכוד וחלק גדול יותר ממצביעי "כולנו" של כחלון מחזיקים בדעות של המרכז הציוני.
אבל השמאל, עכשיו גם מפלגת העבודה, עם ה"פאשיזם" והחבטות במדינה, עם התמיכה הפבלובית בהשוואות אוויליות לגרמניה, עם ההזדהות הקולקטיבית עם "שוברים שתיקה", מבריח את מצביעי המרכז. הם החשובים ביותר וגם החושבים ביותר. תנודה קטנה בקרבם יכולה לשנות את תוצאות הבחירות. אבל כשהם רואים את מפלגת העבודה הם רואים את שוברים שתיקה. הם רואים התבהמות. והם בורחים.
*
השמאל הציוני, בתהליך של התאבדות עצמית, טישטש את הגבול בינו לבין השמאל הפחות ציוני. רבים בשמאל הציוני, כמו ח"כ איציק שמולי, מבינים שיש בעיה. אבל ידם של מטשטשי הגבול על העליונה. היחיד שמצליח לצאת מהביצה העכורה הזאת הוא יאיר לפיד. הוא מנסה לחלץ את השיח מהדיכוטומיה של "שמאל" ו"ימין". השמאל חובט בו. הימין חובט בו. זה מעיד על שניהם. גוש המרכז, שאמור לכלול את המחנה היוני־ציוני, יכול וצריך להציג אלטרנטיבה ריאלית. במקום הצגת אלטרנטיבה עסוק השמאל בגידופים ובנאצות ממחלקת ה"פאשיזם". זה לא נכון. זה לא משכנע. זו הרטוריקה של השמאל האנטי־ציוני. אלא שזה בדיוק מה שעושה היום גם צמרת מפלגת העבודה. כך לא מורידים את נתניהו ואת הימין מהשלטון. כך מנציחים אותם שם. ¿
