בין ליבוביץ לכהנא
"מתוקה מהחיים" הוא הלהיט החדש של ארץ נהדרת. פרודיה מצחיקה על כמה מהשירים המזרחיים שנכתבו בשנתיים האחרונות. בדומה למה שקרה בעבר עם להיטים של הגשש החיוור - לפרודיה חיים משלה והיא מתגלגלת ברשתות החברתיות עם מיליוני צפיות. "השיר כל כך קרוב למציאות, שהוא יהפוך ללהיט חתונות בזכות עצמו", התנבא הפזמונאי יוסי גיספן בראיון בגל"צ. החיים מצחיקים אז צוחקים.
בפוליטיקה הישראלית ההבדל היחיד בין הפרודיה למציאות הוא מידת הרצינות על פני הדוברים. בפרודיה יש שמץ של חיוך על השפתיים ומשהו מוקצן באיפור. בפוליטיקה, למרות האיפור, הדברים הכי אבסורדיים נאמרים באופן טבעי. לפעמים מפתיע שאין עוד כמה פוליטיקאים שעומדים על הדוכן ומתגלגלים מצחוק כמו שקרה לשי פירון בקדנציה הקודמת. הנה השיטה הישראלית על רגל אחת. תמכור הצהרות שאין לך שום כוונה לעמוד בהן. תאיים ותשמיע דברים נחושים. תצייץ בטוויטר שתמחוק את עזה ותחסל את ראשי הטרור. ואז, אחרי שנבחרת או קיבלת תפקיד, תגיד שהדברים לא היו צריכים להיאמר.
רק כך אפשר להתייחס למסיבת העיתונאים של ליברמן ונתניהו. מי שהתייחס רק לטקסט יכול היה לחשוב שמדובר בשני חברים טובים ממחנה השלום עם סכסוך קטן ומיותר. שניהם דיברו על מילים מיותרות שנאמרו ועל הצורך בחתירה לשלום ומשא ומתן. לו אני אחד מאלה שהאמינו להצהרות של השניים בשנה האחרונה, הייתי נעלב.
כל הדגלים נעלמו
בניגוד לליברמן ונתניהו גרסת מאי 2016 (השבוע האחרון), אני לא רואה הסכם שלום באופק, לא משא ומתן וגם לא מישהו שאפשר לדבר איתו.
גם בנושא עונש מוות למחבלים, הדממה שבה נעלם קמפיין הבחירות של ליברמן ושרון גל מפתיעה. בניגוד אליהם יש בישראל אנשים רציניים שבעד עונש מוות למחבלים. אני אחד מהם. בעיניי אין מניעה להרוג מחבלים שהורשעו במשפט אחרי שרצחו נשים וילדים רק בגלל שהם יהודים. מה שנכון לכמה מדינות בארצות־הברית יכול לעמוד בבחינה משפטית גם פה. הרשעת מחבלים בישראל מתבצעת אחרי תהליך ארוך ובסיס ראייתי מוצק. אין לי שום עכבות מוסריות. להפך, זה יכול למנוע פיגועים נוספים של מחבלים שישוחררו בעסקה הבאה. ומה שנכון לרוצחים פלסטינים נוסח משפחת פוגל, נכון גם ליהודים שנוטלים חיים של תינוק חף מפשע או שורפים למוות נער ביער, כמו במקרה של מוחמד אבו חדיר. אין הבדל באכזריות, בשנאה, במרחק מהאנושיות.
אפשר להתנגד לתפיסה שלי, אפשר גם לתפוס טרמפ - כמו היועץ המשפטי לשעבר וינשטיין, שלאור דו"ח ביביטורס ניסה לייעץ ליורשו להתפטר אם החוק ישונה. קשה להבין איך דגל כל כך משמעותי נעלם בבת אחת.
בחוק הצבאי בישראל יש כבר עונש מוות למחבלים. הוא לא מתבצע, כיוון שהתביעה לא דורשת. תהליך דיון בעונש מוות צריך להתקיים אחרי מחקר משפטי רציני ודיון פוליטי. בישראל אין כזה דבר. אין כמעט מכוני מחקר שיעסקו בנושאים "ימניים" ואין דיון פוליטי רגע אחרי שהסיסמה הופרחה לאוויר.
השבועות האחרונים מחייבים את המחנה הלאומי בישראל לחשבון נפש על העקרונות שלו. זה לא רק הכניסה של ישראל ביתנו עם הדרישות שנשמעו שנה וחצי והתפוגגו ברגע החתימה על ההסכם. זו השאלה מה זה אומר ימין או מחנה לאומי. היו ימים שבהם דובר על בנייה בהתנחלויות, קריאה לסיפוח, אמונה בארץ ישראל השלמה. לא עוד. הוויכוח הציבורי סביב פרשת החייל מחברון וטוהר הנשק הוא הדוגמה הבולטת ביותר לכך. במשך שנים טוענים ארגוני שמאל רדיקלי כמו שוברים שתיקה שהכיבוש משחית. אנשים כמוני, שנאבקים בהם, מחפשים נורמליות. ניהול הסכסוך, צמצום שלו, פתרונות מציאותיים. השמירה על צבא מוסרי למרות המלחמה בטרור היא חלק מהמאבק על הנורמליות. חלק מהאופי של מדינת ישראל, שלא נעצר בקווי 67'.
בין חסידי "ליבוביץ צדק" לחסידי "כהנא צדק" נמצאים מרבית הישראלים. מתמודדים עם הטרור בעזרת איזונים ובלמים ומבינים שאין פתרונות קסם לסכסוך. הטענות שנשמעו מימין, שאי־אפשר להאשים את החייל כי שלחנו אותו למשימה בלתי אפשרית; ההפגנות של שר הביטחון המיועד מול בית המשפט הצבאי; ההתגייסות למחאות נגד צמרת צה"ל ובוגי יעלון - הן היפוך לאינטרס של מי שרוצה נורמליות.
באותו זמן מוקפאת הבנייה בירושלים. שכונות שלמות הופכות חסרות משילות, ואין מי שפוצה פה. לזה אפשר להוסיף את נטישת המגזר החקלאי, שמסמל את החיבור לקרקע, התמוססות הממלכתיות, החלטה על ביטול לימודי ליבה, ויתור על חינוך משותף וגיוס לצבא והיעלמות חוק הלאום. כל אלה הם דגלים של הימין שאני מכיר. בלעדיהם זה לא מחנה לאומי, אלא אוסף של כעסים.
נהנתן כי הוא יכול
לתוך זה אפשר להכניס גם את דו"ח מבקר המדינה על ביביטורס. קשה להאמין שמי שעיניו בראשו לא מבין שיש בעיה. נתניהו נהנתן. למה? כי הוא יכול. אם הבוחרים היו מחליטים שנהנתנות היא תכונה שלילית למנהיג, הוא היה מתנהג אחרת. לבוחר הישראלי לא אכפת. כך מראים הסקרים, ולכן נתניהו ממשיך. באותה מידה לא אכפת לבוחרי ש"ס מהעבר של דרעי בכלא, ולבוחרי ישראל ביתנו - החשדות והחקירות על שחיתות במפלגה. כשלא אכפת, אז לא משנים דבר.
משלי יחימוביץ', אילן גילאון, בצלאל סמוטריץ' ומוטי יוגב ועד אורי אריאל, רוב הפוליטיקאים הישראלים שומרים על צניעות ודוגמה אישית. נתניהו הפוך. נטע זר מבחינת כישרונו הפוליטי המשובח וגם מבחינת הנהנתנות המשובחת יותר. אין שום סיבה לגלות סלחנות. נתניהו לא מושחת, הוא אולי משחית ברמה הערכית. יש לו יתרונות גדולים, אבל חשוב להגיד בקול את חסרונותיו (שאותם נוהגים חבריו לסיעה לספר באומץ סמוי בחדרים סגורים), וזה לא משנה שהוא מנהיג הליכוד.
אפשר לסמוך על היועץ המשפטי מנדלבליט שיהיה הגון. כמה ימים לפני המינוי שלו, נתניהו התחרט על שבחר בו. מנדלבליט משרת ציבור קלאסי, לא קומבינטור. שרת המשפטים התעקשה והעבירה את המינוי. למרות שגרה של טענות לא ענייניות משמאל (איש פוליטי, נאמן של נתניהו, משרתו של אדון אחד וכמובן הכיפה), אין שום סיכוי שמנדלבליט ימרח את פרשת ביביטורס. אם יש משהו פלילי, הוא ייחקר. אם לא - כפי שנדמה עכשיו - התיק ייסגר. מי שרוצה להחליף את נתניהו יצטרך לעשות זאת בבחירות כנהוג בדמוקרטיה. לא בחיפוש אחר ניסים פליליים.
ועוד הערה לסיום: הקבינט בישראל חסר כל חשיבות, למרות מעמדו החוקי. ראיתי את זה מקרוב. ההחלטות מתקבלות בסופו של דבר בפורום מצומצם בלשכת ראש הממשלה. רק כשמתרחשת תקלה מגיעים לבדוק מה עבר בקבינט. הדרישה של בנט לעשות סדר היא מעשה פוליטי אבל עם היגיון בריא. חסר מזה בפסטיבל הנוכחי.
לפנייה לכתב/ת 
