שישי 23 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דנה קופל
    המוסף לשבת • 26.05.2016
    וידוי, הריגה
    הבמאים טלי שמש ואסף סודרי שילבו את העדויות מהאירוע המטלטל בבאר־שבע עם חומר אותנטי ממצלמות האבטחה ויצרו את הסרט "מוות בבאר–שבע", שזכה שלשום בפסטיבל דוקאביב ויוקרן ביס דוקו
    ענת מידן | צילום: דנה קופל

    בתחילת השבוע נפגשו בבית המשפט המחוזי בבאר־שבע ארבעת הנאשמים בלינץ' שבוצע בהפטום זרהום, מבקש מקלט אריתריאי, במהלך פיגוע בתחנה המרכזית בעיר לפני שבעה חודשים – קצין שב"ס רונן כהן, החייל יעקב עמיחי שמבה והאזרחים אביתר דמרי ודוד מויאל. עורכי דינם דרשו מהפרקליטות לקבל חומרים שונים הקשורים לחקירה, והוחלט שעד שאלה יימסרו לידיהם, יבוטלו כל הישיבות המתוכננות.

     

    יומיים לאחר מכן נערכה במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינמטק תל־אביב הקרנה חגיגית של הסרט המתעד את אותו פיגוע, ושבתום התחרות הוכתר כזוכה בפרס הראשון - "מוות בבאר־שבע" של הבמאים טלי שמש ואסף סודרי. בפיגוע נהרג סמל עומרי לוי (19) מגולני, אבל הסרט מתרכז באלימות הקשה שהופנתה כלפי מבקש המקלט האריתריאי, שלא היה לו שום קשר לפעולת הטרור.

     

    בתום הקרנת הסרט השתררה דממה באולם. רק אחרי כמה דקות נשמעו מחיאות כפיים. הצופים יצאו מהאולם בדממה, עיכלו בקושי רב את המראות. כשפגשו ביציאה את משה כוכבי, לחצו את ידו, טפחו על שכמו, לחשו לו: "כל הכבוד. אתה השראה. הלוואי שיהיו עוד כמוך". אחת הצופות אמרה בקול פדגוגי־משהו שהוריו של כוכבי עשו עבודה מצוינת. חברתה הוסיפה שהייתה רוצה להיות אמא שלו.

     

    כוכבי (26), מנומס וקשוב, בג'ינס, טי־שירט, ציציות, כיפה גדולה ותרמיל גב ענק, ניסה להסתיר את התרגשותו. "לפני שהתחילו הצילומים", סיפר, "אמרתי לכל מי שהיה מעורב, שאין מצב שאצא מהסרט גיבור. זה חינוך שקיבלתי מהבית. כשאנשים לחצו לי יד בסוף ההקרנה, הייתי בהלם. מה אני, כוכב קולנוע?"

     

    כוכבי
    כוכבי

     

     

    קוראים לך כוכבי.

     

    "זה מהסבא שלי. כוכבי אני רק בצבא. בכל השאר – רק משה".

     

    טלי שמש ביקשה שיבוא להקרנה עם הוריו; חששה שיתקשה להתמודד לבדו עם התמונות שעל המסך. "אמרתי לו, 'גם הם חייבים לראות את זה. אני מדברת איתך כאמא, ואני יודעת שאין מצב שאמא לא תרצה לחוות רגעים כאלה עם הבן שלה', אבל הוא התעקש לבוא לבד. הוא איש עקרונות, והבנתי שאין טעם ללחוץ עליו יותר מדי. למרות שהוא כוכבי, אין לו עניין בכוכבות, והוא לא רצה את כל הטרראם סביבו ולטרטר את ההורים מירושלים".

     

    אמרתי: אתם פראי אדם

    18 באוקטובר 2015. הפטום זרהום (29), שעבד במשתלה בדרום, נסע לבאר־שבע כדי לחדש את אשרת שהייתו בארץ. אחרי שנשמעו היריות, בגלל צבע עורו התעורר חשד שהוא המחבל. כשניסה לברוח על נפשו, ירה בו קב"ט התחנה המרכזית. זרהום הפצוע הוטל לרצפה, והעוברים והשבים היכו אותו על אף שכבר היה פצוע אנושות והתבוסס בדמו.

     

    הלינץ' הפך את האירוע בבאר־שבע ליותר מעוד פיגוע בגל הטרור ששטף את המדינה באותה תקופה. הפטום זרהום העמיד במבחן נוקב את מוסריותה של החברה הישראלית, את רמת האלימות שבה היא ספוגה, את הקלות שבה מתעללים במי שנחשד כמחבל, גם אם האיש שוכב על הרצפה חסר אונים כשגופו מרוסס כדורים.

     

    משה כוכבי עבר באותו יום בבאר־שבע בדרכו לקיבוץ סמר שבערבה, שם עבד כמתנדב במטעי התמרים האורגניים. בעודו ממתין בתחנה המרכזית לאוטובוס, ראה את הלינץ' וניסה למנוע אותו או לפחות להרחיק אנשים מהזירה כדי שההתעללות לא תימשך. כשהושלך ספסל לעבר זרהום, כוכבי רץ לכיוונו והזיז אותו. כשמישהו זרק כיסא, הוא שאל אותו בכעס למה עשה זאת. בין לבין, ניסה להשתלט על המתעללים, הוכה על ידם בעצמו אבל המשיך להילחם.

     

    הייתה שם המולה גדולה. לצד המכות שניתכו על האריתריאי, היו קללות, יריקות וצרחות בלתי פוסקות. אנשים פרקו עליו את זעמם. נושאי נשק ירו לעברו. כוכבי נהדף לאחור כדי שלא יפריע לאנשים להתעלל באריתריאי, אבל לא נרתע אלא ניסה במילים ובתנועות ידיים להגן על האומלל השרוע מולו. אחרי כמה שניות התיישב לידו ושמר עליו.

     

    "יצאתי לרציף 9", כוכבי משחזר בסרט את קורותיו באותו יום, "וראיתי שם חבר'ה שמחכים, ואין אוטובוס ברציף. שאלתי אותם עוד כמה זמן צריך להגיע אוטובוס. אמרו לי, תוך עשר דקות. ואז אני מבין שיש פיגוע ירי. אני ישר קם, מסתובב, נעמד, ואז אני רואה בן אדם על הרצפה, המחבל, וסביבו עדת אנשים שמנסים להכות אותו, להתעלל בגופה הזאת. גופה. הוא עדיין היה חי, אבל לא באמת. וגם אם כן, אז לדעתי בפן הטכני הוא בטוח איבד כל חוש כאב, או יכולת לצעוק, או לעשות תנועה.

     

    "בן אדם שחטף איזה שבעה כדורים שוכב ככה על הרצפה, העיניים פקוחות, עיני מת כזה, אבל הוא חי, כי הוא מדי פעם מזיז את היד. זה לא עצבים; הוא חי, ואני פשוט בהלם ממה שקורה שם. ואני אומר לאנשים, צועק להם, כי לא שומעים, יש מלא רעש והמולה. לא עניין אותי המחבל שם: עם כל הרצון הטוב, הוא מחבל, והוא צריך למות. מה שאשכרה עניין אותי זה שאסור לי ללכת משם, כי אני חייב להציל את האנשים האלה. אנשים ממש משחיתים את הנפש שלהם, ואני לא מאמין שהם לא מבינים מה שאני אומר. אני אומר להם, 'אתם פראי אדם'.

     

    "רגע לפני שאני יוצא, אני רוכן מעליו, יושב, מסתכל. לא פחדתי ממנו. אני זוכר את ההרגשה שלי, שאני כאילו אומר לו, 'איך יכול להיות שאתה מחבל? אתה לא נראה כזה, יא בן של זונה'. אני יודע שזה הוא, כי ירו בו. יש נתונים שהוא המחבל, אבל משהו באנרגיות שם לא שידר לי. ואני יוצא החוצה בהרגשה שהוא לא נראה מחבל".

     

    שבעה חודשים אחרי, הוא לא רוצה לחזור לשם. "נקלעתי לאירוע", אמר השבוע, "ראיתי דברים, חשבתי מחשבות, וזהו, אני לא רוצה להיתקע על זה. אני חייב להמשיך קדימה וממליץ לכל מי שהיה בסיפור הזה לא להיתקע בו אלא ללכת הלאה עם החיים שלו. אחרי שהודיעו שהסרט זכה בפסטיבל, שמחתי בשביל טלי ואסף, אבל אני כבר לא שם".

     

    הבמאי אסף סודרי אמר בעקבות הזכייה: "אנחנו מאושרים מהאהבה שאנחנו מקבלים, אבל עם כל השמחה על הזכייה בפרס, היינו מעדיפים שהסרט לא היה בנמצא ולא היה מצטלם ולא היה חלק מהמציאות הישראלית. מאוד הופתענו מהזכייה מכיוון שבדרך כלל יש רתיעה מסרטים קשים ופוליטיים. הפעם הלכו על זה באומץ גדול".

     

    הכי צנוע עלי אדמות

     

    משה כוכבי הוא יליד ראשית, הקיבוץ העירוני הראשון, שהוקם ב־1979 בקריית מנחם בירושלים. בתחילת הדרך היה זה קיבוץ מעורב של דתיים וחילונים, ולפני 20 שנה חל פילוג, ונשארו כ־30 משפחות דתיות, ובהן משפחת כוכבי. ההורים עוסקים בחינוך: האם גננת ומדריכה פדגוגית, האב פועל בניין, יערן ומלמד ילדים בחממה האקולוגית ובגן הירוק שבקיבוץ.

     

    משה שירת בסיירת אגוז, לאחר מכן יצא לטיול הגדול באוסטרליה, בניו־זילנד ובאפריקה, ואחרי שחזר לארץ, החל להתנדב בקיבוץ סמר וטווה חלום להקים יישוב חדש בצפון הבקעה. בתחילת אוגוסט חלומו יתגשם, ו־20 איש יעברו למושב מחולה, שישמש עבורם כיישוב זמני עד שתתגבש הקבוצה ויוחלט איזה אופי יישא היישוב שיוקם.

     

    "הוא באמת נורא צנוע ונורא אידיאליסט", אומרת עליו הבמאית שמש. "כשהתחלנו לעשות את הסרט, עברנו על התמונות והסרטים שפורסמו ושמנו לב לבחור עם הכיפה והחולצה הצהובה שנמצא בזירה כל זמן הלינץ'. החלטנו לחפש אותו. התחקרנית שלנו בדרום פירסמה את תמונתו בדף הפייסבוק שלה ושאלה אם מישהו מכיר אותו. אחרי כמה ימים כתבה מישהי שזה משה כוכבי, בן הדוד שלה, האדם הכי צנוע עלי אדמות, שבכלל לא רוצה שיידעו שהוא היה שם. מכאן התחיל תהליך ארוך של שכנוע. הוא הסכים לשתף פעולה, ואז התחרט, ולבסוף הסכים. הוא כל הזמן אמר לנו שהוא לא שופט את מי שהיו שם ועשו את שעשו. 'אלו האחים שלי', אמר, ולרגע לא הוציא את עצמו מהכלל".

     

    יצירה מתוך זעזוע

     

    שמש נולדה בירושלים ולמדה קולנוע בסם שפיגל. יחד עם בן זוגה אסף סודרי, בוגר אוניברסיטת תל־אביב, יצרה לפני חמש שנים את סדרת הסרטים התיעודיים "התעוררות" שעסקה במאבקים חברתיים ברחבי הארץ. כל אחד מהם גם ביים סרטים לבדו, ועכשיו הם עובדים יחד על שני סרטים משותפים – האחד על פרשת רצח, והאחר יעסוק בשר משה כחלון.

     

    את "מוות בבאר־שבע", שיוקרן ביום רביעי הקרוב ביס דוקו, יצרו מתוך זעזוע. הלינץ' שנעשה באריתריאי לא הניח להם. הם הרגישו שעליהם לעשות משהו כדי לא לאפשר לאירוע הקשה הזה להיבלע בזרם האקטואליה. חומרי הגלם הראשוניים שלהם היו הסרטים ממצלמות האבטחה של התחנה המרכזית.

     

    "היה קשה להגיע אליהם, אבל השגנו אותם", אומר סודרי. "מצלמות האבטחה שפזורות בכל פינה כמו אח גדול ענק והצילום מהסלולר הם מין אבולוציה של התרבות שבה אנחנו חיים היום. זה היה פיגוע מאוד מתועד, ומיד הועלו צילומים ממנו. הייתה דקה מפה, דקה משם, הסנפת סנאף מוטרפת, אבל הסיפור לעומקו לא באמת סופר.

     

    "כשהסתכלנו על החומרים המצולמים, שנייה אחר שנייה, שמנו לב ש־99 אחוז מהאנשים שהיו שם בכלל לא דיברו אחד עם השני, אלא אוטומטית פתחו את הטלפון וצילמו. כמעט לא הייתה להם אינטרקציה עם העומדים לידם. היה רגע שחשבנו לקרוא לסרט 'אנשים עם טלפונים'".

     

    שמש: "כשראיתי בחומר המצולם מהזירה את חוסני קומבז, מוכר הפלאפל, תהיתי איך אפשר לעמוד שם בזמן שנעשה לינץ' כזה ופשוט לצלם. אחר כך, כשהגענו אליו ודיברנו איתו, שמענו ממנו דברים מדהימים. אז נכון שהוא צילם, אבל זה לא השתלט עליו: גם עברו לו מחשבות בראש. הוא מספר שתוך כדי צילום הוא הסתכל על הבחור ששכב בשלולית הדם, והחליט שהוא לא נראה לו מחבל. הוא הסתכל מסביב, לא ראה סכין, והבחין שעל רגלו יש נעל בית. 'וואלק', הוא אומר, 'בעזה לא ראיתי מחבל עם נעלי בית, ובכלל, הוא נראה אריתריאי'. הוא גם אמר שהוא רצה לצעוק: 'זה לא המחבל', אבל לא היה מסוגל. הוא חשש שאם יצעק את זה, גם הוא יחטוף. 'אם הייתי יהודי, הייתי צועק', הוא אמר. 'בגלל שאני ערבי, לא צעקתי את זה. אם הייתי צועק, אני לא יודע אם היו מקשיבים לי'".

     

    סודרי: "הצילום באמצעות הטלפון הנייד הוא דרך לחוות את הרגע הנוראי. הטלפון באיזשהו אופן נותן תחושה שהוא קצת מגן עליך. יותר קל להסתכל על המסך מאשר על אדם שבועט בפצוע ששרוע על הרצפה. גם יש היום את העניין הזה שאם לא צילמת, לא חווית. זה כמו ללכת לבד לטיול במדבר, בלי שיהיה למי לספר".

     

    כל מי שפניתם אליו הסכים לדבר, או שהיו כאלה שסירבו?

     

    שמש: "מכיוון שהתחלנו לעבוד על הסרט חודש אחרי האירוע, היו אנשים שעדיין סבלו מפוסט־טראומה ולא היו מסוגלים לדבר. היו גם כאלה שעברו טיפול רפואי וסירבו להתראיין. ראיינו הרבה אנשים; אף אחד לא התחרט, אבל לא כולם נכנסו לסרט".

     

    היו לי דמעות

     

    אחד המרואיינים המרכזיים בסרט הוא קצין השב"ס רונן כהן, מארבעת הנאשמים בלינץ'. "כשפנינו אליו", אומרת שמש, "הסברנו לו שאנחנו לא רוצים לשפוט אותו או להוציא אותו בהמה, כמו שעשו אחרי האירוע, אלא להיכנס לראש שלו ולשמוע מה הוביל אותו. הוא הלך איתנו, ובעיניי זה היה מאוד אמיץ. הוא לא מסתיר שפגע בחף מפשע, אבל מסביר שבאותו רגע הוא חשב שנמצא לפניו מחבל שמסכן אותו. 'לקחנו ספסל, הנחנו עליו', הוא אומר. 'לא הטחנו בו, כמו שאמרו. אחר כך הוא עשה תנועה בידיים. אני באתי, הבאתי לו בעיטה, ישבתי לידו ואמרתי לו, אל תקום'".

     

    בסרט רואים שהבעיטה שלו היא מאוד חזקה.

     

    סודרי: "כך רונן מספר לנו. הוא גם אומר שהוא לא היה חי עם עצמו בשלום אם לא היה נכנס לתחנה המרכזית כשנשמעו היריות. הוא בכלל היה בדרך לחדר מיון בסורוקה בגלל פציעה".

     

    בכל זאת, איך אתם מסבירים את ההתנהלות האלימה שלו?

     

    סודרי: "בשיחות איתו רונן אמר שיכול היה להיווצר מצב שהוא היה מדליק משואה כגיבור שהציל אנשים, אבל בגלל הזיהוי המוטעה הוא הושעה מעבודתו בשב"ס, הועמד לדין פלילי ונאלץ למכור את דירתו בבאר־שבע כדי לממן את הגנתו ולפרנס את משפחתו. מבחינתו הוא פעל כדי להציל אנשים, ואת הכוונות האלה שלו אני מאוד מעריך.

     

    "רוב האנשים שהיו שם נסחפו לתוך הפסיכוזה הלאומית שבה אנחנו חיים. הם מצליחים לסלוח לעצמם ובטוחים שבמחבל צריך לעשות לינץ'. אלה לא אנשים שעובדים במשרד ממוזג ונוסעים במכוניות פרטיות: הם מגיעים לתחנה המרכזית וחשופים כל יום לפיגועים. העיקרון של הגנה עצמית מפני אדם שבא להרוג אותך מאוד חזק אצלם, והוא כמעט בבחינת קונצנזוס. במפגשים עם המרואיינים שלנו לא ניסינו לערער את העמדה הזו אפילו לרגע".

    כהן
    כהן
     

    שמש: "כל הזמן שאלתי את עצמי איך אני הייתי מתנהגת: האם הייתי מרחמת על הבחור שחושבים שהוא המחבל, או שהייתי רוצה שימות. אני שמה את עצמי במקום אפרת, אמו של עומרי לוי, החייל שנהרג בפיגוע, ואומרת לעצמי שאם זה היה הילד שלי, הייתי רוצה לעשות את זה בעצמי. זהו האינסטינקט הכי חייתי – להגן על הילד שלך".

     

    סודרי: "האנשים שהיו שם היוו חיץ בין עומרי לבין מי שחשבו שהוא המחבל, וגם הם העמידו את עצמם כאמו של החייל. זאת לא רק האגרסיה שיצאה שם, אלא גם תחושת הקהילה. האנשים שהיו שם הרגישו צורך חזק לא להתחבא, אלא להגן, והצורך הזה יצא מהם כאלימות, דם ומוות".

     

    איך הרגשתם כשנחשפתם לצילומים הקשים? היה זעזוע, או רק התפעלות מכך שיש לכם חומר מצוין לסרט?

     

    שמש: "הזדעזענו מאוד. זו פעם ראשונה שנחשפתי לחומרים כאלה. ראינו דברים שאף פעם לא ראיתי. פתאום את מבינה מה היה שם. הצילומים הם בלונג שוט, ומתקבלת מהם תמונה נוראית. כשהתחלנו לערוך את הסרט, לקח לי המון זמן להתנתק. בהתחלה, כל פעם שראיתי את התמונות, היו לי דמעות והורדתי את הראש. לא יכולתי להסתכל. כעבור כמה זמן הרחקתי את עצמי; שמתי מסך כדי לעבוד.

     

    "היו צילומים מאוד קשים שלא נכנסו לסרט, כמו של החייל דניאל הרוש שנפצע באורח אנוש. רואים אותו הולך עם חבר שלו אחרי שהם נכנסים לתחנה, ועובר לידם איש זקן עם סלים. דניאל נעצר, מסתכל עליו, אומר 'בוא, אני אעזור לך' ולוקח את הסלים. הוא מגיע למקום שהזקן ביקש, חוזר, הולך לשירותים, ואז מתחיל הפיגוע. גם החייל עומרי לוי רצה להיכנס לשירותים, ונפצע מהיריות בפתח. דניאל הציץ לעברו וראה אותו שוכב על הרצפה ירוי. כשיצא, הכדורים פגעו גם בו.

     

    "אישית, זה היה קשה מאוד לצפייה, אבל לצד הזעזוע אמרתי לעצמי שיש לי כאן חומרים טובים שיעבירו את מה שעבר על האנשים שם".

     

    המאבטח שירה באריתריאי לא מופיע בסרט.

     

    שמש: "וזה מתסכל. נורא רצינו לדעת מה עבר לו בראש, אבל חברת האבטחה שבה הוא עבד אסרה עליו לדבר, למרות שהוא רצה. אני מאמינה שהיה לו צורך לדבר".

     

    הסרט כמעט לא מתייחס להפטום זרהום כבן אדם, חוץ מראיון קצר עם בן דודו.

     

    "בתחילת המסע חשבנו להתמקד בו, בקורבן. נסענו למתקן חולות, הגענו לדרום תל־אביב, התחברנו לאריתריאים ונחשפנו לסיפורים מצמררים. אבל ככל שהתקדמנו, הבנו שבאירוע בבאר־שבע יש עוד קורבנות, ושזה לא סיפור של בן אדם אחד. הבנו שהמיקוד שלנו צריך להיות במשהו עמוק יותר, בנפשו של האדם שנמצא ברגע מסוים בתוך אירוע נוראי. רצינו להביא את מה שקורה ברגע כזה בתוך הנשמה. החלטנו לא ללכת על הבדיעבד, אלא להביא את האנשים לזמן אמת, להחזיר אותם ממש לתוך הזירה".

     

    סודרי: "הבנו שהאנשים שהיו שם לא פחות טובים מאיתנו. הבנו גם שיש פה שני מחנות: האחד אומר שיש לנו זכות להגנה עצמית, והאחר מעמיד את הצדק בראש ובוחן אם אנחנו צודקים כבני אדם. יש אנשים ששני הצדדים קיימים בהם. ברור לי שזה לא שפתאום הפכנו למדינה של קרימינלים וחיות. המצב הרבה יותר מורכב: ברגע אחד אנשים התפרצו ובעטו באדם מדמם על הרצפה, וברגע אחר, אותם אנשים ממש היו מוכנים להקריב את חייהם למען הקהילה. זו הפסיכוזה שכולנו חיים בה, וכולנו במידה כזו או אחרת ניזונים ממנה".

     

    כוכבי אחד לבד

     

    שמש וסודרי מסרבים להיכנס לסוגיית הקשר האפשרי בין מבצעי הלינץ' בבאר־שבע לאלאור אזריה, החייל היורה מחברון. הם מעדיפים להכניס את שני המקרים לאותה קטגוריה שהם מגדירים כ"פסיכוזה".

     

    "אנשים חיים כאן את האימה במשך שנים. זהו מצב קיומי שמביא לכל מיני התנהגויות", אומר סודרי. שמש מציינת את מקרה הערבי שהוכה השבוע על ידי שוטרים בסופר יודה בתל־אביב כחלק מאותה תופעה בדיוק. כשאני מעירה שבתוך הכאוס של התחנה המרכזית בבאר־שבע היה גם משה כוכבי, שלא נתן לפסיכוזה לעוות את שיקול דעתו, פוסקת שמש: "רובנו לא כוכבי. באמת שהייתי רוצה להיות כוכבי. אבל כשרונן כהן משחזר את הדקות ההן, גם הוא צודק. הוא בא לזירה עם שליחות מוסרית, אבל בתוך הרצף היו גם תוקפנות, זעם ואגרסיביות. איכשהו אין כאן טוב או רע מוחלטים".

     

    וזה המסר העיקרי שביקשתם להעביר בסרט?

     

    "אנחנו רוצים שהצופה ירגיש שהוא מזדהה עם כל הגיבורים, וישאל את עצמו מה הוא היה עושה במצב דומה", אומרת שמש. "אפשר להסתכל מרחוק על אלה שלקחו חלק בלינץ' ולהגיד שהם לא מוסריים, אספסוף, בהמות, אבל כשמתקרבים לנפש שלהם אפשר לראות בהם גיבורים שרצו לעזור, ובשנייה אחת הפכו מקדושים לשטן. הייתי רוצה שאנשים יחליטו לא להיות יותר עבדים של פסיכוזת הפחד, לא להתחבא, לא לחיות כמו חיה בכלוב, אלא לחשוב על פתרונות אחרים לחיים כאן".

     

    "כחברה", אומר סודרי, "אני בטוח שעדיף לנו להיות כמו רונן כהן, שפועל, גם אם בסופו של דבר זה יוצא רע, מאשר להיות אזרחים פאסיביים שמעדיפים להתחבא. אבל כשאני שואל את עצמי מה אני הייתי עושה אילו הייתי נקלע לפיגוע, ברור לי שהייתי מתחבא". ¿

     

    anatmeidan@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 26.05.16 , 17:17