ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אוהד צויגנברג
    24 שעות • 30.05.2016
    עמק האפליה
    למרות שנשלחו לשם על ידי המדינה בשנות החמישים, תושבי שכונת "עמק התימנים" בעין כרם מצאו את עצמם מול צווי הריסה ופינוי. בו בזמן, הבעלות על הבתים באזורים העשירים של עין כרם דווקא הוסדרה. אחרי עשרות שנים של קיפוח, מנסים תושבי עמק התימנים למצוא פתרון שיאפשר להם להוריש את הבתים לילדיהם. נותר רק לתהות אם האפליה קשורה, במקרה, להבדלים העדתיים בין התושבים בעין כרם
    יעל פרדיסון

    "עלינו לארץ מתימן, ויום אחד אמרו לנו 'אתם הולכים לגור בירושלים'", מספר יוסי לביא, במקור יעיש, שהיה בן 12 כשעלה עם הוריו וששת אחיו לישראל. "וואלה שמחנו, אלפיים שנה חלמנו על ירושלים ועכשיו נזכה לגור בה. העלו אותנו על האוטובוסים, ואחרי טלטלות הגענו לפנות ערב לעין כרם. הסתכלנו מסביב ושאלנו איפה ירושלים? ענו לנו 'רחוק', ושלחו אותנו לחפש בית בסביבה. כל הבתים שנראו סבירים – אמרו לנו שהם תפוסים. נהיה לילה ולא היה לנו איפה לישון. אדם שהכיר את אבא שלי הצביע על חירבה ואמר שאפשר להיכנס אליה. זה היה דיר של חמורים, עדיין עם ההפרשות, המבנה היה ללא חלונות וללא דלת. מחוסר ברירה נכנסנו והתחלנו לגור שם".

     

    65 שנה מתגורר לביא עם משפחתו בבית בעמק התימנים בעין כרם, אך מבחינת הרשויות הוא מוגדר כפולש. העובדה שמשפחתו ומשפחות נוספות המתגוררות במקום שוכנו שם על ידי הסוכנות היהודית אינה משנה את היחס כלפיהם. גם העובדה שבמשך שנים המדינה לא השקיעה בתשתיות של המקום ובתחזוקה של המבנים, או העובדה שהבתים בעמק הסמוך דווקא הוסדרו ונרשמו בזמנו, לא הפריע לה לתבוע את הדיירים ולהגדיר אותם כעברייני בנייה. אפליה? אתם אמרתם.

     

    צינור אחד לכולם

     

    עין כרם ידועה בסמטאות הציוריות ובבתי האבן המרשימים, אך לעמק התימנים אופי שונה, כפרי. "20 שנה גרנו ללא חשמל, כאשר בעין כרם עצמה כבר היה חשמל. אמרו לנו שאי־אפשר לחבר אותנו", מספר לביא. "בסוף קנינו טרנספורמטור מהכסף שלנו, ורק אז חברת החשמל הסכימה לחבר אותנו. בנינו את הבתים מהכספים הפרטיים שלנו. לא היו דרכים, אנחנו סללנו".

     

    רחל עזריה
    רחל עזריה

     

     

    בשנים הראשונות לא הייתה תאורה ליד הבתים והמצב הביטחוני היה מסוכן. התושבים סבלו ממסתננים ערבים, ובשנת 1951 אף נרצחו שלושה מהתושבים. "לא היה מים זורמים ולא היה ביוב", אומר שכנו של לביא, יעקב בוטיל. "אנחנו היינו חופרים בורות ספיגה. והיינו שותים מהמים של המעיין. רק בשנות ה־60 התקינו צינור מים אחד לכל המשפחות".

     

    התושבים החדשים בנו לאט לאט את הבתים והתפרנסו מחקלאות, בעיקר מרעיית צאן, אבל מצב המבנים היה כה רעוע שכל הכפר היה מיועד להריסה. באותה תקופה חלק מהמשפחות, שמצבם השתפר מעט, נטשו. "כל משפחה שעזבה, המינהל או מי שהיה מופקד על הרכוש הנטוש הרס את הבית", אומר בוטיל. "היו אצלנו כל מיני עדות – תימנים, מרוקאים, יוונים, והייתה שכנות מצוינת, יחסי חברות, כמו משפחה".

     

    בשנות ה־70 עברה להתגורר בעין כרם אוכלוסייה חזקה של אמנים ואנשי ברנז'ה, ופתאום החלו הרשויות להשקיע בתשתיות. בשנות ה־80 הוסדרו הבעלויות של התושבים על המבנים והקרקעות. אלה ניקנו מהמדינה במחירים סמליים בלבד, ואושרו זכויות בנייה של 250 מטר למגרש. עמק המעיין ועמק התימנים, הסמוכים, הוגדרו כשטח פתוח לציבור, ואישור ההסדר הותנה בהגשת תוכניות בניין עיר (תב"ע) נקודתיות עבור המבנים.

     

    בעוד תושבי עמק המעיין הצליחו להסדיר את הבעלות, בעמק התימנים התושבים לא צלחו את הבירוקרטיה, בין השאר משום שהוחלט להגדיר חלק מהשטח כבעל ייעוד ציבורי. בביטוי "שד עדתי" הם לא משתמשים בפה מלא, אלא ב"פערי תרבות" העדין יותר. "בעמק המעיין, התושבים האשכנזים כנראה ידעו לקרוא את השלטים של המינהל ולפנות לבית המשפט ולדרוש את הזכויות שלהם", אומרת אפרת גיאת, שנשואה לאחד מבניה של משפחת גיאת. "חמי, מה ידע לקרוא, אותיות רש"י?"

     

    עם הגידול הטבעי הבעיה גדלה. ילדיהם של משפחות רבות נשארו לגור בקרבת ההורים והקימו שם משפחות. בלי תב"ע, כל תוספת בנייה הוגדרה כלא חוקית, גם אם מדובר בהרחבת המבנים הקטנטנים – 40־50 מ"ר. מצד שני, ערך הקרקע נסק. "החשש של הדור הוותיק הוא שכל עמלם יירד לטמיון והם לא יוכלו להוריש את הבתים לילדים", אומרת גיאת.

     

    בזכות הדור הצעיר, החל שיתוף פעולה בין התושבים, שהקימו ועד משותף כדי להסדיר את הנכסים. בשנים האחרונות עבדו התושבים יחד עם הקליניקה לאדריכלות בבצלאל, ויצרו ביחד תוכנית מתאר. בשנה האחרונה נכנסה לתמונה גם חברת הכנסת רחל עזריה (כולנו), לשעבר סגנית ראש עיריית ירושלים, שביקשה לקדם את הנושא. "זה עוול של המון שנים שאנחנו רוצים לפתור", היא אומרת. "אם מחליטים שלא היה צריך לתת נכסי נפקדים במחירים אפסיים – שיקחו לכולם. אבל אם מקבלים את מה שקרה, צריך לתת גם להם. אין סיבה שהם יישארו בלי כלום. אני מרגישה שיש עכשיו שעת רצון, גם בזכות הסולידריות בין תושבי עין כרם ועמק התימנים וגם משום שקיבלנו, כמפלגה, את ארגז הכלים התכנוניים ואנחנו יכולים להושיב את כל הגורמים תחתינו יחד כדי למצוא פתרון".

     

    ממרחב שמירה על הקרקע במחוז ירושלים ברמ"י (רשות מקרקעי ישראל) נמסר בתגובה: "בוואדי התימנים מתפשטת תופעת הפלישות לקרקעות מדינה ובנייה בלתי חוקית. אין המדובר בתוספת חדר אלא בבניית בתים גדולים המשמשים את משפחות הפולשים, בניהם, בנותיהם וכדומה. חלק מווילות הפאר שנבנו ללא היתר מצויות בתוך תחום יער ירושלים, ולצורך בנייתם נכרתו עצים, ותלונה בעניין התקבלה על ידי קק"ל".

     

    מהמרחב העסקי ברמ"י נמסר: "הסדר עין כרם אושר בשנת 1981. למרות שמדובר בתנאים מיטיבים באופן מרחיק לכת, הסכימה הנהלת הרשות להאריך את ההסדר מעת לעת, עד לסוף שנות ה־90. ברוב המקרים שבהם לא בוצעו עסקאות המרה לחכירה, היה הדבר כתוצאה מחריגות בנייה. יחד עם זאת, חלקו הארי של הוואדי נמצא בשטח שייעודו ציבורי, ולא ניתן היה לבצע עסקאות חכירה למגורים בייעוד זה". •

     


    פרסום ראשון: 30.05.16 , 19:36