רביעי 17 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "הפרעת האכילה תמיד תישאר איתי, אי אפשר להיפרד ממנה לגמרי". שרית רוטמן
    24 שעות • 30.05.2016
    להקיא את הבושה
    הצבעים עזים, התמונות שמחות ומשדרות אושר. ההיפך מהימים הקודרים שבהם שרית רוטמן אכלה והקיאה, שנאה את הגוף שלה ורצתה למות. ובעיקר הסתירה מכולם את העובדה שהיא סובלת מאנורקסיה ומבולימיה. עד שהגיעה ההבנה שבמקום לבלוע את הסוד צריך לחשוף אותו
    סמדר שיר

    שמונה שנים אחרי שנגמלה מהקאות הבולימיה, כשהיא כבר אמא לשניים, שרית רוטמן שאלה את עצמה: "למה את מסתירה את העובדה שבמשך 16 שנים התמודדת עם הפרעות אכילה? בתקופת המחלה עשית הכל כדי להסתיר אותה מאנשים ועכשיו את ממשיכה לחיות בשקר בגלל הבושה?"

     

    בעקבות השאלה היא יצאה למסע בן שלוש שנים שבמהלכו נפגשה עם 11 נשים חולות באנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית. הן סיפרו לה איך הן רואות את עצמן בשנת 2020 והיא תיעדה כל אחת מהן בציור גדול, בסגנון נאיבי, בצבעים עזים ושמחים, ההפך המוחלט מהצבעים הקודרים שאפיינו את עבודותיה בתקופת המחלה. מי שנקלע במקרה לתערוכה המוצגת בימים אלה ב"אזול גלרי" (אבולעפיה 6 תל־אביב) יתקשה לקשר בין השמחה והאופטימיות המתפרצות מהקירות, לבין כאב ודמעות.

     

    "כל מפגש וכל ציור מוסיף עוד חותמת על העבר השחור שלי ומוכיח שאפשר לצאת מזה", אומרת רוטמן. "מאז שהפכתי למודל של החלמה, אני כבר לא יכולה לסגת. התערוכה היא החוליה האחרונה בשרשרת ההחלמה. הקאתי את הבושה — והיא נעלמה".

     

     

    ב־2020 הכל יהיה טוב: שלוש תמונות מתוך התערוכה שמתארות את החלומות והתקוות של הנשים שאותן ליוותה רוטמן
    ב־2020 הכל יהיה טוב: שלוש תמונות מתוך התערוכה שמתארות את החלומות והתקוות של הנשים שאותן ליוותה רוטמן

     

     

    חומרים רעילים כדי להקיא

    רוטמן (43), ילידת ערד, הגיעה למחלקה להפרעות אכילה בסורוקה כשהייתה בת 16. "מעולם לא הייתי שמנה, אבל סבלתי מדימוי גוף נמוך, שלדעתי נבע מהעובדה שנולדתי עם פזילה קשה ועברתי הרבה ניתוחים. בתיכון הייתי בדיכאון עמוק, זרקתי את הסנדוויצ'ים שאבא הכין לי להפסקת עשר, לעסתי מסטיקים ללא הפסקה וירדתי המון במשקל. רק בבית החולים שמעתי לראשונה את המונח אנורקסיה, וכשהבנתי שזו מחלה. ביקשתי מהוריי שייתנו לי עוד צ'אנס והם הסכימו. בבית שלנו — אמא מרוקאית ואבא ארגנטינאי — האוכל תמיד היה במרכז העניינים והם פתחו במבצע האבסה. עליתי במשקל, אבל לקראת גיל 18 התחילה הבולימיה. בדרך כלל שתי ההפרעות האלה באות ביחד. את מחסירה מהגוף שלך אוכל, אחר כך משלימה, ובשלב ההקאה את מתרוקנת פיזית ונפשית ומרגישה רפויה כמו אחרי סמים".

     

    היא שירתה בצבא כקצינת קישור ("בקורס קצינות בבה"ד 12 ברחתי להקיא מאחורי בניינים נטושים"), נסעה לטיול בדרום אמריקה, למדה עיצוב גרפי בוויצ"ו בחיפה, עבדה במשרדי פרסום כארט דיירקטור, "ובכל אותן שנים הבולימיה הייתה הסוד שלי. עוללתי לעצמי דברים מזעזעים, עצרתי במאפייה, קניתי מדפים שלמים בבולמוס פראי ובבית, בין ארבעת הקירות, השתמשתי בחומרים רעילים כדי להקיא".

     

    למה עשית את זה?

     

    "מתוך שנאה עצמית. היו לי טקסים נוראים. עמדתי מול הראי וקיללתי 'את מכוערת, את שמנה, מי ירצה אותך?' כשלמדתי בחיפה, וגרתי לבד, המחלה התגברה. התמכרתי למשלשלים. המחזור החודשי שלי פסק, השיער נשר, נאלצתי לעבור טיפולי שיניים בגלל חומצות ההקאה, והמשכתי להקיא כדי להגעיל את עצמי".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    ואיש לא ידע?

     

    "החברות ידעו וגם ההורים, כמובן, אבל הם היו חסרי אונים. כששאלו למה אין לי חבר הסתבכתי בשקרים, רציתי למות ואת שאריות האנרגיה השקעתי בהסתרה של הסוד שסחבתי איתי, העיקר רק שאף אחד לא יידע. מתתי מבושה כי לא הצלחתי לשלוט בעצמי".

     

    כשעברה לתל־אביב, לדירה עם שותפים, היה עליה לגנוב דקות של פרטיות כדי להקיא. ואז גם התחילה לצייר. "נתתי לתת־מודע שלי לדבר", היא מסבירה. "ציירתי גברת גרוטסקית בשמלת כלה, המצאתי לה בן זוג לא פחות מוזר ממנה, אבל עם הזמן הדמויות התעדנו, נוספו להן ילדים וגיליתי על הקנבס משפחה. ובסוף אותה שנה, בגיל 31, הוא הגיע".

     

    הוא זה ערן בוצר. "הכרתי אותו באחד ממשרדי הפרסום, יום אחד הוא התקשר ואמר 'בואי ניפגש'. גם לפניו היו גברים שרצו להיות איתי בקשר, אבל מהר מאוד העברתי אותם למצב של ידידים כדי להגן על עצמי. גם לערן אמרתי 'אין בעיה, תבוא, אני אזמין גם את זה וזה'. הוא אמר 'לא, אני מתכוון לפגישה זוגית'. רק אז נפל לי האסימון שזה סוג של דייט, הראשון בחיי. ניסיתי לעשות את זה הכי קצר שאפשר, הגעתי והודעתי 'בעוד חצי שעה אני צריכה ללכת'. לא העזתי להשתמש בפועל 'לצאת'. קראתי לזה 'להתראות'. התראינו הרבה מפני שערן, שצעיר ממני בשנתיים, היה עיקש. הוא הצטרף אליי להליכה בפארק, כשנסעתי לסיני הוא הגיע לשם כאילו במקרה ואחרי שלושה חודשים הוא הציב לי אולטימטום. הוא אמר 'אני רוצה זוגיות, אני רוצה שהזוגיות שלי תהיה איתך, אז או שנתקדם — או שניפרד' וביקש תשובה עד הבוקר. זה היה אחד הלילות הגורליים ביותר בחיי".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    ערן ידע שאת חולה?

     

    "הוא לא ידע כלום ואני לא ידעתי איך אכניס לחיי אדם שמצד אחד כיף לי איתו ומצד שני הוא בטח ייגעל ממני כשיגלה שאני מקיאה. עמדתי בצומת גורלי. או שאני מכניסה מישהו לחור השחור שלי או שאני עושה פנייה חדה ומתנתקת. בבוקר המחרת הוא צלצל, אמרתי שעוד לא החלטתי והוא ביקש לבוא. כשהגיע, ערן אמר 'אני רוצה להגיד לך שאני מאוהב בך, אני אשמח מאוד אם תסכימי לתת לזה צ'אנס'. עצמתי את העיניים ואמרתי 'יאללה, בוא ננסה'. לפני שהלך הוא נתן לי נשיקה והרגליים שלי התפוקקו. הנשיקה הראשונה בחיי. ואז יצאנו למסע משותף. כשסיפרתי לו שאני מקיאה הוא אמר 'גם את זה נעבור ביחד'. חיכיתי — וזכיתי".

     

    ערן השגיח עלייך שלא תקיאי?

     

    "הא לא פיקח עליי, הוא לא בא ממקום טיפולי, הוא פשוט העניק לי המון חום ואהבה. לאט־לאט מינוני ההקאות התחילו לרדת. רשמתי ביומן שלא הקאתי יומיים, שבוע, חודש. זה לא היה רציונלי, לא הכרזתי 'מעכשיו אני לא מקיאה', אבל ככל שהאהבה שלו נכנסה אליי, השנאה העצמית שלי גוועה. היינו ביחד ועברנו ישר לשלב הילדים".

     

    זה בטח היה מסובך אחרי 20 שנה ללא מחזור חודשי.

     

    "קיבלתי טיפול הורמונלי וחששתי מסיוט ארוך, אבל גיליתי שכשאת מתחילה לאהוב את הגוף שלך הוא אוהב אותך בחזרה, כאילו שהגוף זוכר לך חסד נעורים. אחרי המחזור הראשון נסעתי עם ערן לסיני וכשחזרנו לעיר עצרתי בבית מרקחת ועל המקלון הופיעו שני פסים. לא הקאתי כשהיו לי בחילות של היריון, וכשהעליתי 24 ק"ג ערן אמר 'איזה יופי, יש יותר ממך לאהוב'. בעצם הוא אפשר לקול החלש, האופטימי, להתגבר. קצת אחרי הלידה החלטתי לעבוד על הילד השני. חזרתי לטיפול הורמונלי להסדרת המחזור והפעם הוא לא בא. קבעתי תור אצל הרופאה האנדוקרינולוגית, ובדרך אליה עצרתי בבית מרקחת ושוב גיליתי שני פסים. הרופאה הייתה בהלם אפילו יותר ממני".

     

    ממתקים לילדים

     

    גם האהבה לשני הבנים (יונתן, 8 ואורי, 6) תרמה לשלוותה ולססגוניות שהתגנבה לציוריה. "הפרעת האכילה תמיד תישאר איתי, אי־אפשר להיפרד ממנה לגמרי", היא מודה. "אכילה מוגזמת בארוחות חג עדיין גורמת לי לבחילה, אבל אני לא מקיאה. ערן לימד אותי שאוכל הוא חלק מהנאות החיים. בעבר המקרר שלי היה ריק כי פחדתי מעצמי. כיום יש בבית ארון ממתקים, לילדים וזה בסדר".

     

    כשצץ בראשה רעיון התערוכה — 2020, פרוייקט אמנות חברתי אופטימי — היו שטענו באוזניה שעדיף לה להניח את העבר מאחוריה. אבל רוטמן הייתה נחושה בדעתה למגר את הבושה. במימון המונים היא גייסה סכום מינימלי לרכישת חומרי עבודה, בחרה את הנשים החולות שפנו אליה, שלחה להן שאלונים והקדישה לילות וימים לפגישות אישיות. כיום, במקביל לתערוכה, היא עורכת הרצאות על התהליך שעברה ("כדי לתת תקווה, בעיקר למשפחות שמתרסקות בעקבות המחלה של הילדים") ובדירתה ברמת־גן מקיימת מפגשים של חולות תחת הכותרת "חוג באופטימיות".

     

    למה את ממשיכה לעסוק בנושא של הפרעות אכילה?

     

    "אני מגיעה מעולם הפרסום שבו עוסקים בהבל הבלים. בגיל 75, כשאשב על הספסל בשדרה, אני רוצה לדעת שעשיתי משהו משמעותי".

     

     


    פרסום ראשון: 30.05.16 , 19:36