"הרגשתי שאני חייבת להיות איתם"

יהודית רביץ לא תשכח את הפגישה הראשונה שלה עם עילי הקטן ועם אביו אלכס בבית הקפה שליד ביתה. עילי בן השלוש וחצי חזר מעוד יום הקרנות אינטנסיבי בבית החולים איכילוב. עוד יום מתוך שישה שבועות מתישים וקשים, שהיו עשויים להעניק לו עוד כמה חודשי חיים במקרה הטוב. אלכס, שידע עד כמה עילי אוהב את "גם אני רוצה חיבוק", הדי־וי־די של רביץ לילדים שהתנגן בביתם ללא הפסקה, פנה לרביץ כדי לספר לה, אולי גם כדי לשאוב ממנה כוחות. "ניגשו אליי אבא עם בגדים של רוכב אופניים וילד קטן בלונדיני עם עיניים כחולות ענקיות. ילד מדהים ביופיו, כמו ויקינג", היא מספרת. "הילד הסתכל אליי, בלע אותי בעיניו המכשפות, ואלכס סיפר לי על המחלה של עילי".

"אני לא יודע מה גרם לי לגשת אל יהודית ולהציג את עצמי בפניה", אומר אלכס. "ידעתי שעילי מאוד אוהב את השירים שלה, ושאולי ישמח אותו לפגוש את האישה שהוא שומע את השירים שלה".

רביץ: "עילי לא דיבר כשראיתי אותו בפעם הראשונה. הוא היה ילד ביישן. כששמעתי על המחלה שלו מיד אמרתי לאלכס, 'כל מה שאתה צריך, אני בשבילך', והתחלתי לבקר בביתם. הייתי גם עם עילי וגם עם אחיו הגדול נועם. התקרבתי אליהם. דילגתי על השנים שלא הכרנו, וניסיתי להספיק כמה שיותר איתם. הרגשתי שאני חייבת להיות איתם. הגיבור בכל הסיפור הזה הוא עילי, לא אני", היא מדגישה. "אני ממש לוויין קטנצ'יק בסיפור הזה. מכיוון שאיבדנו את עילי, אנחנו רוצים לעזור להעלות את המודעות למחלה שלו".

"רציתי לשמח את המשפחה". רביץ עם האח הגדול נועם

אלכס, גם אתה קשור לשירים של יהודית?

"מאוד. יש לי בפלייליסט של הריצה שירים של יהודית, למשל כמו 'פני מלאך'. כשעילי אובחן והייתי יוצא לריצות, פתאום השיר הזה קיבל משמעות אחרת. הוא אמנם שיר אהבה, כמו שיהודית אומרת, אבל כשאני שומע את השיר הזה, אני רואה גשם, את הפרצוף המלאכי של עילי ואת עצמי רץ אליו".

קשה להחמיץ את הקשר החם שבין רביץ לאלכס בכר־פוקס, לאשתו שרה ולילדיהם. היא מחבקת את אוולין, הבת הקטנה שנולדה להם לפני חמישה חודשים, כאילה הייתה בתה, ומשחקת איתה. בחודשים שחלפו מאז הפגישה ההיא הפכה רביץ לחברה של המשפחה. נהגה להגיע לביתם לעיתים קרובות, לנגן ולשיר לעילי ולאחיו, אבל בעיקר כדי להעניק כתף תומכת להורים.

"התרסקו עלינו השמיים"

עד לפני שנתיים התגורר אלכס, חוקר מוח במקצועו, באוסטרליה, שם פגש את אשתו שרה, ושם נולדו שני ילדיו, נועם (היום בן שמונה) ועילי. כשמלאו לעילי שלוש וחצי הגיעו הוריו לישראל לשנתיים במסגרת עבודתו של האב. שניהם היו נרגשים מהמעבר, לא משערים לרגע מה מצפה להם כאן. ב־5 במאי 2014, שלושה שבועות בלבד אחרי שנחתו בארץ, התברר שעילי סובל מגידול נדיר בגזע המוח (DIPG) — מחלת ילדים שעד היום אף אחד בעולם לא החלים ממנה. עילי והוריו נלחמו במשך 308 ימים באומץ במחלה. עילי נפטר כשהוא בן ארבע ושלושה חודשים בלבד.

"הוא היה מדהים ביופיו, כמו ויקינג". עילי בתחפושת ויקינג

"חשבתי שאנחנו באים לשנתיים נהדרות בארץ", אומרת האם שרה. "למרות שאני מרגישה שהקרבתי קורבן למדינה, אני לא מצטערת לרגע שזה קרה בישראל ולא באוסטרליה. הרי אם היינו נשארים שם, ההתמודדות הייתה קשה. באוסטרליה אין את תרופת ה'קיטרודה', שהאריכה את חייו. בכל מקרה לא היינו מצליחים להציל את עילי".

"עילי היה ילד חזק, יפה תואר", אומר אביו. "12 שנים חיכיתי להזדמנות לחזור לישראל. שמחתי להביא את שרה והילדים לכאן ולו גם לתקופה מוגבלת. הגענו בפסח. הספקנו לעשות כאן את החג, להיפגש עם משפחה וחברים, ואז התרסקו עלינו השמיים, כשעילי שלנו פיתח סימפטומים מאוד מפתיעים. תוך 24 שעות היו לו חוסר יציבה, שינויים בדיבור, וכאבי ראש. לא הספקנו אפילו להבין מה בדיוק קורה פה. חשבנו שזה אולי מהג'ט לג. למחרת לקחתי לרופא. זה היה ערב יום הזיכרון ובערב יום העצמאות הכל נגמר מבחינתנו. עילי עבר אם־אר־איי, והתברר שמדובר באחד הסרטנים הכי אלימים וחסרי מרפא שיש, ושעם קצת מזל יש לו תשעה חודשם לחיות".

איך הגבת כששמעת על המחלה?

"פתאום רופא אומר לך, 'יש לו גידול בגזע המוח'. ואני חוקר מוח. היה לי ברור מזה זה אומר. DIPG הן ארבע אותיות שאם אתה שומע אותן אתה מבין שבהיעדר נס רפואי שעוד לא היה כמוהו — זה סוף הסיפור. התחיל תהליך מאוד כואב של להתרגל לרעיון שלדבר המושלם הזה יש בערך תשעה חודשים לחיות". את החודשים האחרונים לחייו בילה עילי ב"גן החלומות" בכפר אז"ר, בו לומדים ומטופלים ילדים חולי סרטן. כשרביץ שומעת על הגן המופלא, היא מתעניינת כיצד תוכל לסייע גם שם. "אני רוצה לעבוד כסייעת, להבין אם אפשר לעזור שם", היא אומרת. "אני עובדת עכשיו עם הלומי קרב. נראה לי שכל גבר שני בארץ הוא הלום קרב, גם אם הוא לא נפצע או ראה בעצמו משהו במלחמה. זאת שליחות להתנדב בגן כזה. אתה עוזר לעצמך כשאתה עוזר לאחרים".

אלכס: "אני עובד בתל השומר. הייתי עובר בסוף היום כדי לאסוף אותו מהגן, התגנבתי בשקט שעילי לא יבחין בי. רציתי לראות בלי שישים לב את האינטרקציה שלו עם הילדים והייתי בוכה. היה לי קשה להסתכל על הבן שלי, להרגיש שבאיזשהו אופן אני קצת מרמה אותו, כשאני נותן לו טעימה ממה שבעצם נלקח ממנו בצורה אכזרית לפני כמה חודשים, ושאולי הוא חושב שהוא חוזר לחיים נורמליים. בכל זאת, התקופה הקצרה הזאת בגן הייתה חוויה שתלך איתי תמיד. הוא חגג שם יום הולדת ארבע וחנוכה — חוויות ילדות רגילות".

"אין אבן שלא הפכנו"

רביץ מתרגשת מהרצון של אלכס ושרה לאפשר לעילי חיים כמעט רגילים עד ימיו האחרונים. "אני מנסה להיכנס לנעליים שלהם ולא יכולה להסתיר את ההתרגשות", היא אומרת. "יש את העובדה הגדולה, הקשה, ויש את היום יום ואת השעה שעה. ילד חולה לא צריך להיות כל הזמן חולה. נכון, יש לו בגוף מחלה, אבל הנפש שלו רוצה לשחק, כמו כל ילד אחר. הוא היה כריזמטי באופן שקשה לתאר. אתה רואה ילד בן שלוש וחצי עם אישיות כל כך חזקה כמו ויקינג. היה בו משהו מאוד חזק. הוא לא סתם היה גיבור־על".

"היו לנו עשרה חודשים שבהם עברנו חוויות סופר קשות ומצד שני חוויות מדהימות", אומר אלכס. "יהודית הייתה שם ברקע, בפגישות בבתי קפה, בשיחות על החיים והמוות שעזרו לי מאוד. והיא לא הייתה היחידה. היו לי חברים שאמרו, אין שום סיכוי שעילי לא ינצח את המחלה, אבל אני מדען ויודע שעדיין אין ילד אחד בעולם שנרפא מהמחלה הזאת. זה לא אומר שלא חיפשנו כל מה שאפשר כדי להאריך את חייו, לא הייתה אבן בעולם שלא הפכנו כדי שזה יקרה. תמיד ילוו אותנו השאלות האם עשיתי מספיק בשבילי, האם לא נטשתי אותו".

"לא לימדתי אותו דבר", חוזרת רביץ ואומרת, מדגישה בפעם המי יודע כמה שהיא אחרונת הגיבורים בסיפור הזה. הגיבורים, מבחינתה הם אלכס, שרה ועילי. "הם נלחמו בשתי חזיתות", היא אומרת. "דאגו לאפשרות שהוא יחלים ומצד שני החליטו בצורה הגיונית גם על הקבורה שלו. לאנשים שעוברים דברים קשים כאלה יש תעצומות נפש. עד שלא עברת את זה, אתה לא יודע איזה בנאדם תהיה".

את אומרת את זה מניסיונך?

"יש לי אמא בת 90, ולא ידעתי איזה אדם אהיה מול אמא בת 90 ומה ייצא ממני. אני מגלה בי צדדים שלא הכרתי. אמא מזדקנת זו כמעט ברכה, הזדמנות לפיוס, ופה אתה צריך תעצומות נפש ברמה של שואה".

"היה לנו חשוב שעילי לא יסבול", אומר אלכס ליהודית. "עילי היה בתקופה שבה העריץ גיבורי־על. אמרנו לו שהוא בדרך להפוך לגיבור־על בעצמו, שעוד מעט הגוף שלו יעבוד כמו שצריך ושהוא ישמור על כולנו".

"זה עזר לו נורא", אומרת רביץ, "עזרתם לו לעבור את הגשר הזה עם עוצמה, וזה המון. כולנו לבד בעולם הזה, וכשמדובר בילד רך, מה שאמרתם לו יותר חשוב מהאמת. כי מה היא האמת? פשוטה ואדישה. יש בה כן ויש בה לא. אבל כשאתה מספר לו סיפור כזה כדי שלא יהיה מבוהל, עשית המון".

ב־20 ביוני יקיימו הוריו של עילי מופע התרמה בסינמה סיטי גלילות כדי לגייס תרומות ל"גן החלומות" של עמותת גדולים מהחיים. רביץ כמובן תופיע שם, כשהוריו יספרו את סיפורם האמיץ והמרגש. "עילי נפטר בבית", אומר אלכס. "כשהוא איבד את ההכרה והיה ברור שזה הסוף, שכבנו לידו במיטה, כל המשפחה, במשך 24 שעות, לחשנו לו, שרנו לו וחיבקנו אותו עד הנשימה האחרונה. עכשיו יש לנו נחמה — הבת אוולין. היא נולדה שבוע אחרי שעילי היה צריך להיות בן חמש. אנחנו מתייחסים אליה כסוג של מתנה ממנו. אנחנו אוהבים לפנטז שכמו ששחקנים יורדים לספסל המחליפים ומחליקים ידיים, אני מקווה שעילי עוד הספיק לראות אותה נכנסת לרחם. כששרה ילדה אותה היא צעקה את שמו של עילי. אבל אוולין מדהימה וחמודה והיא לא תישא את המשא הכבד הזה על כתפיה".

"זו המתנה הכי נפלאה שאפשר לקבל", אומרת להם רביץ ומחבקת את אוולין הקטנה. •

מספר הטלפון לרכישת כרטיסים לאירוע ההתרמה למען ילדי המרכז החינוכי "גן החלומות" של עמותת גדולים מהחיים בהשתתפות יהודית רביץ: 03-6195977