הנסיך הקטן
פיטר דינקלג' מ'משחקי הכס' מסביר למה הוא בעד מפורסמים שמרביצים לצלמי פפראצי ומדוע הגיע הזמן שתבינו שגם גמדים הם בני אדם. ומיוחד לקוראי האפליקציה: מבחן "משחקי הכס"
פיטר דינקלג' יודע מה הדבר הכי טוב בתפקיד של טיריון לאניסטר - וזה לא לשחרר דרקונים לחופשי. "אני כל כך שמח שאני משחק בן אדם אנושי, עם פלוסים ומינוסים, בשר ודם ולא איזה גמד עם שרביט קסמים", הוא מסביר. "אני אוהב את 'שר טבעות' כספרים וסרטים, אבל מצחיק אותי שלצד שדונים ויצורים דמיוניים, גם גמדים מוצגים שם כיצורים לא מהעולם הזה. אתה לא רואה שדונים הולכים ברחוב בניו־יורק וגם לא חדי־קרן, אבל כן תראה גמדים כמוני. אנחנו אמיתיים.
חושבים שאתם אלופים ב"משחקי הכס"? בחנו את עצמכם
טולקין, שכתב את שר הטבעות, כנראה מעולם לא פגש גמד. חבל שכל אותם יוצרים לא היו חברים של גמד כדי להבין שאנחנו אנשים רגילים. אז זה נחמד להיות אנושי על המסך לשם שינוי, במיוחד בז'אנר הפנטזיה. היוצר של משחקי הכס, ג'ורג' ר. ר. מרטין, היה חכם מספיק - תודה לך - לעשות גמד שהוא בנאדם רגיל.
"לכן אני לא באמת יכול להבין אנשים בגודל שלי שהולכים לתפקידים בסרטים סטייל שלגיה", הוא מוסיף. "שבעה גמדים?! באמת? אני בן אדם, לא שם תואר".
גם אתה שיחקת גמד גנרי בעבר.
"יכול להיות שאני מדבר עכשיו מעמדה פריבלגית של שחקן בסדרה מצליחה. אבל זה הדבר העיקרי שמשך אותי לתפקיד הזה. במשך שנים הקריירה שלי קצת נדפקה כי אני גמד. עשיתי, למשל, את 'נרניה', עם המון מייק־אפ וצילומים ארוכים מאוד. לא מתחרט על זה, אבל אין ספק שאני מעדיף לגלם דמויות מורכבות ואנושיות".
מתי הבנת כמה 'משחקי הכס' שינתה את האופן שבו מסתכלים עליך?
"כשהלכתי עם הכלב שלי בניו־יורק. אתה מכיר את הסצנה הזאת, הכלב שלך מרחרח את הכלב השני, ואז אתם שואלים אחד את השני מה השם של הכלב. אז שאלתי מישהו שענה לי, 'טיריון'. ואז פגשתי אישה שקראה לבנות שלה סנסה ואריה. אתה מבין שהסדרה קולעת למה שנקרא רוח התקופה".
* * *
'משחקי הכס' היא ההפקה הכי מפלצתית בטלוויזיה וככל הנראה בתולדות המדיום. המספרים אסטרונומיים: העונה השישית, המשודרת בימים אלה ב-yes, הצטלמה במקביל בחמש ארצות - צפון אירלנד, ספרד, קרואטיה, איסלנד וקנדה - עם 900 אנשי צוות, אלפי ניצבים ותקציב של עשרה מיליון דולר לפרק. ולמרות כל הנתונים הפנומנליים האלה, היא לא הייתה שורדת בלי שחקן בגודל 1.35 מטר.
כבר מהעונה הראשונה היה ברור שטיריון לאניסטר, הבן הקטן, המעוות והדחוי של משפחת לאניסטר - שליטת שבע הממלכות ועשירה באופן מגוחך - הוא גם האיש הכי חכם בווסטרוז. לא ברור לאיזו תקופה בדיוק מתייחסת 'משחקי הכס' - ימי הביניים הם ההימור המקובל - אבל מה שבטוח הוא שדמותו של טיריון נרקחה לפי ערכים ומאפיינים של אדם בן זמננו: מפוכח, אינטליגנטי, ציני, מלומד, מי שרואה עשרה צעדים קדימה. מצד שני הוא בהחלט מאמץ את מנהגי המקום: ידו האחת אוחזת במשקה והשנייה בזונה. תוציאו אותו ואת חאליסי מהמשוואה ונשארתם עם דמויות רעות מדי (סרסיי לאניסטר ורמזי בולטון), פלקטיות מדי (ג'ון סנואו) או משעממות מדי (בראן סטארק).
זה בדיוק מה שמבדיל את 'משחקי הכס' כסדרת טלוויזיה וסדרת ספרים מהמקור שהיא שואבת ממנו כל כך הרבה השראה - 'שר הטבעות'. טולקין פעל באווירת מלחמת העולם ה־2, ימי אימת הנאצים, והושפע ממלחמות בני האור בבני החושך המוחלט. מאז הפרספקטיבות קצת השתנו: הרעים הם לא תמיד מפלצות והטובים לא תמיד מלאכים. הפוליטיקה היא מארג של אינטרסים זמניים וההנהגה היא רק אוסף בני אנוש עם חולשות ופחדים.
ההסבר של דינקלג': "'שר הטבעות' עוסק במיתולוגיה של הטוב נגד הרע וב'משחקי הכס' זה לא שחור ולבן. טיריון הוא דמות שנויה במחלוקת מבחינה מוסרית, כבשה שחורה של משפחה עשירה שמפתח חולשה לממזרים, נכים ודברים שבורים".
נושא מרכזי בעיסוק סביב 'משחקי הכס' הוא סצנות קשות לעיכול של אלימות בכלל ואלימות מינית בפרט. העונה הקודמת, לדוגמה, הציגה אונס אכזרי גם במונחים הקיצוניים של הסדרה: סנסה סטארק, בתו של שליט הצפון המנוח נד סטארק, נאנסה בברוטליות בליל הכלולות שלה לעיניו של ת'יאון גרייג'וי, ידיד המשפחה לשעבר שבעצמו עבר מסכת עינויים בלתי נתפסת.
הסצנה עוררה הד ציבורי וזעם רב, אבל דינקלג', שבסדרה גם דמותו נישאה בכפייה לסנסה אך הוא שמר עליה ונהג בה בכבוד, סירב להתרגש. "האונס של סנסה הכאיב לאנשים כי הם נקשרו לדמות וקיוו שלא יקרה לה שום דבר רע. מצד שני, אותם אנשים לא ממש ספרו את כל הזונות בתוכנית שנאנסו ונרצחו".
יכולתו של דינקלג' להסתכל מבחוץ על המורכבות שבסדרה התגלתה גם במפגש בינו ובין אמיליה קלארק, המגלמת את חאליסי, ביוזמת המגזין Entertainment Weekly. דינקלג' נתבקש לתאר שם רגע אהוב עליו בסדרה ובחר בסצנה שבה חאליסי צופה בחאל דרוגו האימתני, אז בעלה, הורג את אחיה החמדן והסדיסט באמצעות שפיכת זהב מותך על פניו. "מה שהיא עושה שם הוא כל כך..." אמר דינקלג'. "אכזרי", ניסתה קלארק להשלים אותו.
"לא, לא אכזרי", אמר דינקלג'. "את טועה. זה היה מרשים ולא אכזרי בכלל. אחרת זה לא היה כל כך אפקטיבי. יש לך את אחיך שמתאכזר אלייך ואת האדם הזה בחייך, שבאופן מוזר ומשוגע את מתחילה להתאהב בו. זה מה שמגניב בסדרה הזאת: מערכת יחסים יכולה להתחיל באופן מחריד ולהתפתח לאהבה ולהפך. אם היית אומרת לאחיך רק 'לך תזדיין', זה לא היה עובד. אם רק היית מצטערת עליו, זה לא היה עובד. זה היה משהו באמצע וזו הגדולה".
* * *
זו גם דרך טובה לתאר כיצד התחילה מערכת היחסים של דינקלג' בן ה־46 עם העולם: כמשהו מחריד שהפך לסיפור אהבה.
הוא גדל בברוקלין, ניו־יורק, לאב שמכר חבילות ביטוח ואם שלימדה מוזיקה. בילדותו הלך לבית ספר קתולי ותמיד הרגיש חריג, על אף שהוריו מעולם לא התייחסו אליו ככזה. זו לא קלישאה: המדפים בבית, למשל, נשארו גבוהים ואם רצה להוריד משהו היה עליו להסתדר לבד. "ההורים שלי לא דיברו איתי על זה אף פעם", סיפר בעבר. "אין מה להסביר לך, אתה פשוט חי עם זה. זה מי שאתה. זה לא קורה בן לילה, זה לא מחלה או פציעה פתאומית. זה חלק מהפיזיות שלך".
מבחינה רפואית, דינקלדג' עבר בצעירותו ניתוח שכלל שבירת עצמות על מנת להימנע מסיבוכים של אכונדרופלזיה, הבעיה הגנטית שגורמת לגמדות. "לא כל גמד עובר את זה, אבל יש סיכון בריאותי רציני למי שלא עובר", הוא מספר. הסביבה לא תמיד ידעה איך לאכול את המראה שלו. "הילדים בבית ספר היו לפעמים נוראים, הייתי ילד שלבש שחור ועישן סיגריות בבית ספר שכולם בו ספורטאים שמשחקים לה־קרוס. כיף לא היה שם. אז כן, לא הייתי כל כך פופולרי".
בהמשך עבר לקולג' ולמד משחק. גם שם סיפר שהתקשה למצוא את עצמו. "עישנתי יותר מדי גראס, נשארתי ער עד מאוחר, הקשבתי לפיקסיז ולדינוזאור ג'וניור. הייתי לא משהו עם בנות. חסר ביטחון. רק בגיל מאוחר יותר קיבלתי ביטחון. למזלי יש לי חוש הומור ונשים מגיבות טוב להומור. והן גם לא שטחיות כמו בנים. גם עכשיו, כל הקטע הזה שלי, הכאילו בטוח בעצמו, הוא הגנה עצמית. כשאתה גדל ואנשים מזכירים לך כל כך הרבה פעמים את עניין הגובה שלך, יש שתי אופציות: להישאר בפינה של החדר או ללכת עם זה בגאווה. אתה יכול להשתמש בעניין הגובה בעצמך לפני שלמישהו אחר תהיה הזדמנות".
כיום הוא נשוי לבמאית אריקה שמידט. לשניים ילדה בת 5 שדינקלג' מסרב לגלות את שמה והמשפחה גרה באפ־סטייט ניו־יורק. הפופולריות הגואה שלו שינתה את מעמדו אצל המין הנשי וכיום הוא כבר נחשב לסמל סקס, מה שגורם לו רק לחייך ולומר בנימוס, "פיספסתן את ההזדמנות, בנות", ולציין כי אשתו הייתה הראשונה לזהות.
גם מעמדו המקצועי השתנה ללא הכר. עד 'משחקי הכס', שעליה זכה כבר בשני פרסי אמי ובגלובוס הזהב אחד, דינקלג' שיחק בכ־30 סרטים, כולל תפקיד בלתי נשכח ב'אנשי התחנה' ותפקיד אורח כמאהב של טינה פיי ב''רוק 30'. בסרט הראשון שהשתתף בו, Living In Oblivion מ־1995, אמר משפט שעדיין מלווה אותו. "אין ספק שאני יכול להזדהות עם המשפט שאמרתי על כך שאני מקווה שלא יקראו לי לגלם גמד בסצנות של חלום", הוא אומר. "זה היה במקרה הסרט הראשון שלי, התחלתי עם ההערה הזאת ואני חי את המילים האלה מאז".
חד וציניקן כמו טיריון, דינקלג' יודע לירות חיצים מהירים וכואבים באנשים שניגשים אליו ברחוב וזורקים לעברו הערות. "טיריון הוא גרסה קצת יותר שחצנית של עצמי, אבל אני מניח שהדמות הזאת השפיעה על האישיות שלי לא מעט. בגדול, יש בזה משהו נורא. אתה משחק מישהו שהוא הרבה־הרבה יותר טוב מעצמך. בטח הבנאדם שמשחק את סופרמן מרגיש נורא כל הזמן".
מה הכי קשה בלהיות מפורסם?
"הלוואי שיכולתי לעשות את זה לפני 20 שנה, כשלאנשים לא היו גאדג'טים כאלה מתוחכמים. אני מתגעגע לימים הטובים שבהם אנשים פגשו מישהו מפורסם ואמרו, 'הלוואי שהייתה לי מצלמה'. היום לכולם יש כל הזמן ואף אחד גם לא שואל אותך יותר. מעטים אומרים בנימוס, 'אפשר תמונה איתך?' וגם אלה המנומסים לא אומרים לך, 'היי, נחמד לפגוש אותך. קוראים לי ככה וככה'. רק, 'היי, אפשר תמונה?' אז אני לוקח צעד אחורה ואומר, קוראים לי פיטר. איך קוראים לך? הם לא חיים את הרגע, הם רוצים את הרגע בתמונה. הם לא נהנים מהכמה דקות שהם יכולים לבלות איתי, בטח אם הם מעריצים של התוכנית. הם רק רוצים הוכחה שהם חוו את הרגע הזה שהם לא באמת חוו. זו תופעה מאוד מוזרה שקיימת עם אנשים והסלולרי שלהם.
"צילומים זה עוד החלק הקל", הוא מוסיף. "לפעמים הם מרגלים אחריך, מקליטים אותך, אתה אוכל ארוחת ערב עם אשתך ומישהו מצלם מהצד את כל האירוע. זה קורה כל הזמן".
אז אתה מזדהה עם סלבס שמשתוללים על פפראצי.
"בכל פעם שיש סיפור על שחקן שנתן לצלם אגרוף, אני בצד של השחקן. בגלל שזה יצא משליטה. אם היית עושה את זה לאותו צלם שמחזיק את הבן שלו ביד, הם היו עושים בדיוק אותו דבר. הם מצפים מאיתנו לא להיות בני אדם כי אנחנו שחקנים מפורסמים. זה מגיע לנו. מתייחסים אלינו כמו לכלבים. תאמין לי, בוא נעצור פה, זה משגע אותי. אני מטריף את המשפחה שלי עם זה".
כתבו עליך שקרים?
"למשל שלבת שלי קוראים זליג. זה בוויקיפדיה. בוא אגיד לך כבר עכשיו, לא קוראים לה זליג. זה קורע אותי מצחוק כל פעם מחדש שזו עובדה כי זה כתוב בערך שלי בוויקיפדיה".
אתה יכול לבקש מהם לערוך את זה.
"לא באמת אכפת לי".
אתה בטח מקבל המון הצעות לתפקידים בנוסח 'משחקי הכס' עכשיו.
"קל מאוד להתמודד עם זה: אתה פשוט אומר לא להכל. זה טוב להגיד לא, זה אומר שאתה בשליטה. הרבה שחקנים מרגישים שהם לא מקבלים הצעות לדברים שהם רוצים לעשות ואין להם ברירות. כנראה שאני שוב מדבר מזווית מאוד פריבילגית וטיפשית, לא יודע".
פריבלגיה אחרת שיש לו הוא לו"ז הצילומים שלו. "אני עובד רק שלושה חודשים בשנה! חברים בטלוויזיה שונאים אותי כשאני אומר את זה, בגלל שבתוכניות אחרות צריכים לעבוד עשרה חודשים בשנה".
איך היחסים עם יתר הקאסט?
"אני האמריקאי היחיד, כל היתר גרים באנגליה. אז אני לא מתראה איתם מחוץ לצילומים. אנחנו מכירים כבר שש שנים ואני עדיין מתרגש להיות על הסט. הסיפור והכתיבה רק משתפרים בעיניי. ומה שעוזר לי להישאר דרוך זה שאני לא יודע באמת מה הולך לקרות בהמשך. לא מגלים לך".
תגיד, עם כל הטירוף סביב הסדרה והפרסים...
"וההצלחה שלי, בלה בלה בלה".
מצחיק. אז אתה עדיין מרגיש כמו אנדרדוג?
"כל יום. בגלל כל מה שזה אומר להיות אני ומשום שאנשים שריפאו סרטן זכו בנובל. מה אנחנו בכלל? רק בדרנים. כל דבר צריך לקחת בפרופורציה. התוכנית מעולה, אבל זה רק בידור. והדמות שלי? רק חתיכה קטנה בפאזל הענקי הזה".
בעונה השנייה טיריון נשאל איך הוא היה רוצה למות. יש לך תשובה?
"הו אלוהים. אם הייתי נולד לפני 400 שנה, לא הייתי שורד. היו לוקחים אותם לקרקסים, מופעי פריק שואו, הם סבלו מאפליה נוראית. הראשונים שהנאצים הרגו היו בעלי מומים גופניים. אז היום הזמנים השתנו ואני רוצה רק למות בשלווה. זקן. עם הנכדים שלי וחיים מאושרים מאחוריי. בן אדם, אני הולך לבכות".
יוסף סוויד ואניה בוקשטיין, שני השחקנים הישראלים ששיתפו פעולה עם דינקלג', נזכרים בחוויות מאחורי הקלעים
כבר בסצנה הראשונה שלו ב'משחקי הכס' זכה יוסף סוויד לפטפט בוולריאנית עם פיטר דינקלג'. מאחורי הקלעים המפגש ביניהם היה קצת יותר מסובך. "לקחו אותי למדידות שיער ואיפור והיו שם כל מיני טריילרים", נזכר השחקן הישראלי. "פתאום אני רואה אותו עובר לידי עם התלבושת. התרגשתי כמו ילד קטן ונורא רציתי לצלם אותו. הפדיחה היא שהוצאתי את הטלפון ועשיתי כאילו שאני מסמס ואז כשצילמתי שמעו את הסאונד של הצילום. הוא הסתובב ואני הייתי כל כך נבוך שלא ראיתי את התגובה שלו כי פשוט הורדתי את הראש ובהיתי בטלפון. מאוחר יותר ראיתי אותו מעשן עם זה שמשחק את ואריז, היועץ הסריס שלו. הייתי חייב לגשת ולדבר איתו. הלכתי לבקש נייר גלגול אבל אז לא היה לי מה להגיד לו אז סתמתי את הפה והלכתי.
"הרגע המשמעותי היה הדיאלוג שלנו", הוא מוסיף. "חשבתי לעצמי, 'אני לא מאמין, אנחנו עכשיו בדיאלוג, אני מסתכל לו בעיניים והוא מסתכל בשלי, הוא לוקח ממני משהו ואני לוקח ממנו, ואני פשוט לא מאמין שזה קורה לי. אני חושב שהוא השחקן הכי טוב בסדרה. אתה מסתכל לו בפנים ואתה שוכח שהוא גמד".
פרשת הסלפי המשיכה גם לאחר שהבמאי צעק קאט. "כשסיימנו לצלם הלכנו לטריילר. חשבתי לשבת איתו אבל התביישתי ולא היה לי מה לומר", אומר סוויד. "בסוף ניגשתי אליו בטריילר, בזמן שמורידים איפור. אמרתי לו שראיתי דברים שלו על המסך. הוא דיבר איתי ואמר 'איזה יופי' על זה שאהבתי את 'אנשי התחנה'. ובסוף שוב, כמו ילד קטן, כל המטרה שלי הייתה להוציא ממנו צילום. לא ניסיתי לבקש כי לא רציתי להראות כמו ילד מתלהב. פתאום קראו לי למונית שתיקח אותי למלון, אמרתי לו, 'שנייה אני חייב צילום איתך'. והוא אמר ,'אני מוריד איפור. עכשיו?' אמרתי לעצמי שאני חייב ללכת וחייב צילום אז צילמתי אותנו בלי לשמוע מה הוא אומר.
"הוא לא מתנהל כסטאר", חותם סוויד. "הוא יושב ומדבר עם אנשים, אפילו קלטתי אותו מפלרטט בקטנה עם עובדת הפקה. בן אדם רגיל, מאוד צנוע. אין לו איזה טריילר היסטרי. אתה קורא על כוכבים ומצפה שיהיו עם פאסון, אבל הוא לא".
גם אניה בוקשטיין זוכרת את שיתוף הפעולה עם דינקלג' לטובה. "בזמן הקצר שיצא לי לעבוד איתו פיטר היה פרטנר נהדר, נדיב ומצחיק, שאל שאלות והתעניין ונתן לי תחושה מאוד טובה", היא מספרת. "חוץ מזה שאני מעריצה שלו תקופה מאוד ארוכה וחושבת שהוא שחקן נפלא. באמת היה לי כבוד לשחק לצידו, מדובר באיש מגניב מאוד. בסך הכל צילמנו סצנה אחת יחד אבל הוא שאל על הארץ והזמנתי אותו לבקר בישראל. הוא איש פשוט עם חוש הומור ורואים את זה במשחק שלו. יש בו משהו טבעי ואמיתי וזה מה שהופך שחקן לשחקן טוב".
לפנייה לכתב/ת 
