נוגע לא נוגע

מבין שלוש הטרגדיות הגדולות שכתב פדריקו גרסיה לורקה - 'בית ברנרדה אלבה', 'ירמה' ו'חתונת הדמים' - מוסכם כי הפיצוח הבימתי של האחרונה קשה מכולן. זאת משום שהמחזה, המבוסס על ידיעה שקרא לורקה בעיתון על אודות כלה שברחה מהחופה ביום חתונתה, מנסה לערב בין סגנונות שונים של תיאטרון, החל מתמונות ריאליסטיות ועד לסצנות סימבוליסטיות פיוטיות האמורות לייצר תחושה של דרמה מיתית.

העיבוד המסוגנן שיצר הבמאי כפיר אזולאי על במת תיאטרון באר־שבע מתחיל בתמונה מרשימה המחברת בין המישורים הללו. האם (שירי גולן) והחתן (תום אבני) יושבים ומשוחחים ביניהם בתמונה ריאליסטית לכאורה, כשהיא מגוללת בפניו את פחדיה מכך שייקח איתו סכין לעבודתו. מסביב לבמה יושבים שאר השחקנים עטויי שחורים, וברגע מסוים הם משליכים למרכז הבמה אינספור סכינים. הרגע המפתיע הזה הוא סימן לכיוון שאליו הולך הבמאי: בניית רגעים חזותיים המעצימים את הממד הסיוטי שבטקסט. מסייעים לו בכך צוות המעצבות, יהודית אהרון (תפאורה ותלבושות) ועדי שמרוני (תאורה), והמוזיקאי אלעד אדר, שעשו עבודה נהדרת. ההצגה נהנית גם מביצועים אמינים ומשכנעים של צוות שחקנים גדול, הכולל בין השאר את אביגיל הררי (הכלה), תום חגי (לאונרדו), יונתן צ'רצ'י (אבי הכלה) ואוולין הגואל (המשרתת). מעל לכולם בולטת גולן, המגישה ביצוע חודר קרביים בתור האם השכולה.

אך על אף כל המעלות הללו, סיום ההצגה מותיר תחושה קצת אמביוולנטית, כאילו מרוב ניסיונות העצמה מלאכותיים משהו הולך לאיבוד. זה בא לידי ביטוי בקונטרסט בין הביצוע של שתי השחקניות, המגלמות את הדמויות היותר סימבוליות. הגשת הטקסט של מיכל וינברג, בתפקיד הלבנה, נותרת חיצונית ומדוקלמת. לעומתה, אורה מאירסון, בתפקיד המוות, מצליחה לתמרן בין המישור היומיומי לזה המיתי מבלי לאבד את מוחשיותה של הדמות. אלו שני הקטבים שההפקה של אזולאי נעה ביניהם: לרגעים היא מצליחה לגעת ולרגעים היא גולשת לגודש אפקטים מלודרמטי. אך גם אם זה לא מצליח לו עד הסוף, יש בהצגה שבנה משהו המעורר כבוד והערכה עמוקה על עצם ההתמודדות עם הטקסט הפיוטי היפה הזה, שיותר מדי שנים נעדר מהבמות הרפרטואריות שלנו.