"בום בום וואו"
הכיסאות נראים כמו מיני משוריינים צבאיים, והעוצמות מזכירות מכוניות מתנגשות על ספידים. קבלו את הענף הכי מהנה בארץ: רוגבי בכיסאות גלגלים. מרדכי (מישה) אלי, הר אנושי וכוכב נבחרת ישראל ברוגבי רגיל, כבר ביקש מכוכב הנבחרת המקבילה מרדכי צדקיהו להצטרף
הם נעים אחד לעבר השני, כמו שני טנקים שאיבדו את הבלמים. התנגשות רועשת. מרדכי (מוטי) צדקיהו כמעט עף עם הכיסא המשוריין שלו. מיכאל (מישה) אלי מבסוט. "זה סוס!" צועק מוטי, "אי־אפשר להזיז אותו". "דוב, דוב גרוזיני", צוחק מישה. זה כנראה הענף הכי מהנה שאתם לא מכירים: רוגבי בכיסאות גלגלים. החוקים דומים רק באופן כללי למשחק המקורי, אבל האקשן אפילו רב יותר. התנגשויות, שאגות ועוצמות שקשה למצוא בספורט אחר.
רוגבי כיסאות גלגלים
מישה (27) ("אני כנראה השחקן הכי גדול, פיזית, בארץ, 1.90 מטר על 118 קילו") הוא כוכב אס"א תל־אביב ונבחרת ישראל ברוגבי. מוטי (28) הוא שחקן אילן ספיבק רמת־גן ברוגבי בכיסאות גלגלים. עד סוף התיכון הוא בכלל היה שוער בבית"ר ירושלים בכדורגל, ואז הקריירה שלו קיבלה תפנית טרגית. "זה קרה ביום שמיניות, ביום האחרון של הלימודים בכיתה י"ב", הוא משחזר. "קפצתי ראש לבריכה, למים רדודים. שברתי שלוש חוליות צוואריות ומאז נותרתי משותק חלקית בארבע גפיים".
דודי וינרב, מייסד הענף בארץ ומאמנו של מוטי, שחלה בילדותו בפוליו ומאז הוא סובל ממוגבלות ברגלו, מהנהן בצער. "אבל כאן אתה רואה איזה ספורט ייחודי זה", הוא אומר. "בעיקר עבור נפגעי תאונות כמו מוטי. אתה ממשיך לעשות ספורט, באופן מאוד פיזי, נהנה מאוד וגם מעלה את הדימוי העצמי ואת הערך העצמי". מוטי מסכים. "מבחינה פיזית זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש", הוא אומר. "אני לא רואה שום הבדל בין זה לבין מה שעשיתי לפני הפציעה: מבחינת האדרנלין, האמוציות, הכושר, המשמעת עצמית. זה לגמרי שווה ערך".
יש לי רק חלום
מכיוון שפרנסה אין בענף הזה — לא בכיסאות גלגלים וגם לא בזה של הספורטאים הבריאים — גם מוטי וגם מישה מתפרנסים מעבודות אחרות. "לנו יש עסק משפחתי של מזון", אומר מוטי. "ואני", לוקח מישה פאוזה קלה, "טכנאי טלפונים וגם משבץ יהלומים". מה? מישה צוחק. "כן, עם כל הגודל הזה, אני עובד בעבודה הכי עדינה בעולם. התחלתי לעבוד בזה, וחודשיים או שלושה אחר כך בא אליי איזה חבר והתחנן שאגיע לרוגבי. לא היה לי בכלל מושג מה זה. שקלתי אז 130 קילו, הייתי דוב חמוד. דוב גרוזיני חמוד".
מוטי ודודי מסבירים למישה את החוקים: איך מחזיקים בכדור, איך משתמשים בכיסא המשוריין — שמותאם במיוחד לעוצמות של המשחק הזה — כדי לחסום שחקן יריב ועוד. הוא קולט די מהר ומשתוקק כבר לעלות למגרש ולהתחיל לדרוס. בהתחלה זה לא הולך כל כך בקלות. דודי וגם מוטי, שקטנים ממנו פיזית, מנצלים את הניסיון כדי לחסום אותו ולמנוע ממנו לנוע, בזמן שכל אחד מהם בתורו דוהר לטאצ'־דאון. אבל כשזה מגיע להתנגשויות, גם להם אין ממש סיכוי מול הטנק העוצמתי שדוהר לעברם, ופעם אחר פעם הוא נותר יציב במקומו בזמן שמוטי והכיסא שלו מתנדנדים כעלה ברוח.
"אתה יודע", פונה אליו דודי עם הצעה מפתה, "בליגה מותר גם לשחקנים בריאים לגמרי להצטרף לקבוצה ולשחק". מישה מתלהב. "באמת? זה ספורט מגניב בטירוף. פעם ראשונה התיישבתי על כיסא גלגלים ושיחקתי את המשחק, וממש נהניתי. רק אסיים את העונה הזאת ואצטרף אליכם. אגב", הוא ממשיך, "זה משחק הרבה יותר פיזי מאשר הרוגבי הרגיל. אצלנו, תראה אותי, שחקן לא יבוא לתקל אותי. כאן, כל הזמן פיצוצים. בום בום, וואו. זה כמו מכוניות מתנגשות".
מוטי: "בגלל זה הכיסא בנוי כך שלא יהיו התרסקויות, עם תמיכה מאחור וגלגלים משוריינים כאלה. זה ספורט שמתאים לכולם".
מישה: "גם אצלנו, לא משנה אם אתה שמן או רזה, גבוה נמוך, אתה יכול למצוא את המקום שלך. לא כמו בכדורגל שאתה צריך להיות רזה ומהיר".
מוטי: "ועם איזו בלורית".
מוטי: "מבחינה פיזית זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. אני לא רואה שום הבדל בין זה לבין מה שעשיתי לפני הפציעה: האדרנלין, האמוציות, הכושר, המשמעת עצמית"
מישה: "זה ספורט מגניב בטירוף. והרבה יותר פיזי מאשר הרוגבי הרגיל. אצלנו, תראה אותי, שחקן לא יבוא לתקל אותי. כאן, כל הזמן פיצוצים. זה כמו מכוניות מתנגשות"
לפנייה לכתב/ת 
