אין מצב שאנחנו עולים לשחק ככה, בלי לראות כלום. אין מצב". שחקני הפועל קטמון ירושלים עומדים בכניסה לאולם בבית חינוך עיוורים, והבהלה ניכרת על פניהם. מולם, על המגרש, מתאמנות בנות נבחרת הכדור־שער. הן רצות, מעיפות כדורים ומבצעות תרגילים מסובכים ולא רואות כלום. זה הקונספט של כדור־שער: משחקים על עיוור.
בנות הנבחרת, כולן לקויות ראייה, מגלות ביניהן תיאום מושלם. זה מכבר הן הבטיחו את מקומן באולימפיאדת ריו, בפעם הראשונה בהיסטוריה, וכעת הן מעלות הילוך בהכנות. "אל תרחמו עליהם", מבקש שי אהרון, הקפטן המיתולוגי והמנהל המקצועי בהווה, מהבנות. "ננצח אותם, נקרע אותם", מבטיחה אלהאם מחמיד, קפטנית הנבחרת ומנהיגה מלידה.
עוד בפרוייקט:
כדורסל: להתחיל מחדש - כשעהאל שבו פגש את יותם הלפרין
טניס: לחבוט בקושי - אנדי רם מול נועם גרשוני
קליעה: מכווני מטרה - דורון שזירי וסרגיי ריכטר יורים למטרה
אופניים: תפדלו - גל פרידמו וקובי ליאון מדוושים
רוגבי: "בום בום וואו" - מרדכי (מישה) אלי ומרדכי צדקיהו מתנגשים
חתירה: חותרים נגד הזרם - מורן סמואל ודני פרידמן חותרים יחד
קיאקים: דרך חיים - הכירו את פסקל ברקוביץ'
טריאתלון: בלי גבולות, בל מגבלות - עמרי בהט ועדי דויטש רצים, רוכבים ושוחים ביחד
עבור שני הצדדים, לא מדובר בסתם עוד מפגש. בהפועל קטמון מתגאים, בצדק, במפעל חברתי יוצא דופן. במהלך כל השנה הם פועלים למען חברה צודקת: דו־קיום, תמיכה במיעוטים, הנגשה לבעלי מוגבלויות, הזדהות עם קהילת הלהט"ב. מן העבר השני, בנות הנבחרת הן הרבה יותר מספורטאיות, ועבורן המשחק הזה הוא החיים עצמם. המפגש עם שחקני קטמון נותן להן הזדמנות לפתוח עוד צוהר לעולמן, ולדבר גם על הבעיות והקשיים עבורן בישראל, ולמרבה הצער יש יותר מדי מאלה.
נבחרת ישראלית
הסיפור של הנבחרת ישראלי למדי. הקפטנית, אלהאם (26) מאום אל־פחם. היא לוקה בראייתה בשל מחלה תורשתית, משחקת כדור שער כבר יותר מ־10 שנים ובמקביל סיימה תואר בחינוך ותיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים. ליהיא בן דוד (20), שהחלה לשחק לפני 8 שנים, משרתת בשירות לאומי בגרעין בבית־שמש וסיוון אברבאיה לוי (25), היא נכת צה"ל, שנפגעה בעיניה בעת שירותה הצבאי. לצידן גל חמרני (23), שעושה שירות לאומי בבית חולים בירושלים; רוני אוחיון (16), תלמידת תיכון מבאר־שבע; וירדן אדיקה (15), שאותרה במחנה הספורט של תנועת "נוער יחד" ונחשבת לפוטנציאל גדול, כפי שהתברר בהמשך. מולן עומדים קפטן הפועל קטמון גולן חרמון, אוהד סיידוף, ינון אליהו, אורן כהן, מיקו ממן ואור ואקנין. שי אהרון משקיף מהצד, אבל לא היה חסר הרבה כדי שגם הוא יצטרף.
חוקי המשחק די פשוטים: משני צידי המגרש פרושים שערים גדולים. בכל קבוצה משחקות שלוש שחקניות, ועוד שלוש יושבות על הספסל. את הכדור זורקים ביד, והוא חייב לגעת לפחות פעם אחת בחצי המגרש של הקבוצה הזורקת לפני שימשיך לשער. כדי שהשחקניות והשחקנים יוכלו לזהות אותו, משמיע הכדור רשרוש תוך כדי מעופו, אבל הבנות לימדו אותנו שיש דרכים לא רעות בכלל להטעות את השחקנים המגנים.
מקום המפגש — בית חינוך עיוורים בירושלים — הוא הבית של לקויי הראייה בעיר ובסביבתה. כאן הם יכולים ללמוד, לערוך פעילויות שונות ולהתאמן בשלל. "למרות שעיוורים יכולים לשחות או להשתתף בעוד ענפי ספורט, לא ממש מטפחים את זה בארץ", אומרת חמרני. מחמיד ממשיכה: "בעולם יש ג'ודו, שחייה, כדורגל עיוורים. יש המון ענפים לעיוורים, שלא קיימים בארץ. בגלל זה הרבה עיוורים נשארים בבית, כי כדור־שער זו האופציה היחידה עבורם, ולא כולם מתחברים לזה".
מתחילים לשחק. סיידוף, חרמון וממן עולים ראשונים, מול מחמיד, אברבאיה ואדיקה. "אל תזלזלו, יש להם ידיים חזקות", מזהירה מחמיד את חברותיה. סיידוף זורק ראשון, החוצה. ירדן, הצעירה שבחבורה, מגיבה מיד. סיידוף, דווקא הוא, מפספס. "היא מלכת השערים שלנו", צוהלת מחמיד. ממן מנסה את כוחו, והבנות עוצרות בקלות. אחר כך מחמיד זורקת כדור מתעתע, עוד גול. אחד העיוורים באולם נותן לחרמון טיפ, איך לזרוק את הכדור כך שישמיע פחות רעש. חרמון מנסה ומבקיע.
הבנים יוצאים במחול, כאילו זה הרגע זכו בליגת האלופות. שתי דקות לאחר מכן זה כבר 1־4 לבנות. השחקנים עורכים חילופים, וליהיא — כנראה השחקנית הכי חזקה פיזית בארץ — מפגיזה כמה כדורים בעוצמה שגם אם שחקני קטמון היו רואים, ספק אם היו מצליחים לעצור. המשחק מסתיים ב־2־8 מכובד לנבחרת, כולל תרגיל מתחכם בפנדל — הקפצה של הכדור פעם אחת, כדי לגרום לשוער ליפול, ואז זריקה נוחה שבסבירות גבוהה תיכנס. שחקני קטמון שעומדים בצד נקרעים מצחוק.
"החושך הוא עולם שאנחנו לא מכירים", הודה חרמון בסיום. "יש את הפחד הזה, מפני כדור שמגיע ואין לנו מושג איך לתפוס אותו. אבל כשהמשחק נגמר הרגשתי שאני רק רוצה לשחק עוד פעם. זה נתן לי להתמודד עם דברים שלא הכרתי לפני כן. אתן מדהימות".
מחמיד נרגשת מהמחמאות, אפילו קצת מסמיקה. "זה באמת משחק שפועל על רגשות", היא אומרת. "אנחנו לא רואות, אבל מרגישות אחת את השנייה. עבדנו קשה מאוד בשביל זה. כל אחת מגיעה מרקע אחר, מתרבות אחרת, בגיל שונה, אבל התחברנו אחת לשנייה ואני חושבת שיש לזה חלק חשוב בהתקדמות שלנו".
סיידוף: "כששמתי את הכיסוי, נאלצתי פתאום להסתדר בלי החוש שאני הכי סומך עליו. זה היה מדהים. כל הכבוד לכן שאתן הולכות אחרי החלום. נחזיק לכן אצבעות באולימפיאדה".
חרמון: "ואל תשכחו מי אימן אתכן, הא?"
אלהאם: "תזמינו אותנו למשחקים שלכם".
אוחיון: "אנחנו לא רואות, אבל אנחנו עושות מלא רעש".
איפה הכסף
שחקני קטמון מתעניינים איך הבנות הגיעו למשחק הזה. "כל הילדות שלי רציתי לעסוק בספורט ולא יכולתי", מספרת מחמיד. "בבית ספר לא הרשו לי לשחק כי לא יכולתי לראות את הכדורים. כששמעתי על המשחק מיד הודעתי שאני רוצה להצטרף, ובדיוק התחילו להקים נבחרת לבנות. ככה התחלתי".
אוחיון: "זה התחיל כתחביב. אבל זה עיסוק לכל דבר. אנחנו נוסעות לתחרויות בינלאומיות. לאולימפיאדה. שואפות למדליה כדי להביא כבוד לישראל".
אברבאיה: "יום אחד, במהלך השירות הצבאי שלי, קמתי ולא ראיתי כל כך טוב. מפה לשם, אחרי הרבה בדיקות, הגיעו למסקנה שלא יודעים מה זה. זה הלך והתפתח עד ששחררו אותי כנכת צה"ל. לפני קצת יותר מחצי שנה הגעתי למשחק, והנה אני כאן".
חמרני: "ניסיתי הרבה ענפי ספורט: שחייה, ג'ודו ועוד. שום דבר לא תפס אותי עד שרז, מורה לספורט בחטיבה שלמדתי בה, הזמין אותי לאימון וזה תפס אותי".
שחקני הכדור־שער מסווגים על פי קטגוריות שונות ללקויי הראייה. בי־3 רואים הכי טוב, כמובן ביחס לחבריהם. בי־1 אינם רואים. "לכולנו יש תעודת עיוור", מסבירה מחמיד, "אבל כל אחת בדרגה שונה של לקות ראייה".
טכנית, בזכות הרטיות המיוחדות, גם שחקנים שאינם סובלים מליקויי ראייה יכולים לשחק.
מחמיד: "נכון, אבל באופן מקצועי זה לא יקרה. אי־אפשר להכניס למשחק הזה אנשים רואים, משום שעבורנו זאת האופציה היחידה וברור שמאמנים יעדיפו לקחת שחקן שרואה וקל יותר להסביר לו את המשחק לפני שהוא מכסה את העיניים. הרטייה היא רק בשביל שוויון בין השחקנים".
שוויון. סוגיה רגישה כשמדובר במדינת ישראל. "אין ספק שהתקדמנו מאוד בתחום הנגישות", אומרת אוחיון לשחקני קטמון. "יש כלבי נחייה, רמזורים מתקתקים, סימונים על מדרכות. אבל יש גם עוד המון במה להשתפר. סתם דוגמה: כשאני מגיעה למעברי חצייה בכיכרות, אני צריכה ממש לרוץ על החיים ועל המוות, ולהסתמך על השמיעה שלי, כי מכוניות לא תמיד עוצרות. יש כמובן גם כבישים שאין בהם רמזורים מתקתקים, ועושים הרבה בעיות עם הכנסת כלבי נחייה למכוניות או מוניות. בחלק ממשרדי הממשלה אין ברייל או הדרכה קולית ועוד".
מחמיד: "אנחנו משתמשים בדרך כלל בתחבורה ציבורית, כי אין לנו ברירה אחרת, ורק חלק קטן מאוד מהתחנות בישראל מונגשות — עם הלוח שמקריא בקול איזה אוטובוס מגיע. זה אומר שאני צריכה לשאול כל נהג אוטובוס שמגיע באיזה קו מדובר, ולא פעם הם מעקמים פרצוף וכאילו שואלים: 'מה, את לא רואה?' מה נראה לך, שאני שואלת סתם? וכמובן, הבעיה עם מחסור ברמזורים מתקתקים. לפעמים אני פשוט נעמדת, ואם אין סביבי אנשים אני יכולה להיתקע שעה עד שארגיש בטוחה לעבור. יש גם אנשים שעוברים את הכביש ברמזור אדום, ואני לא יכולה לדעת אז אני מסתכנת ועוברת איתם. עיוור הוא כמו כל אדם אחר, ואי־אפשר להגביל אותו רק למקומות מונגשים. הכל צריך להיות מונגש".
סוגיה אחרת, לא פחות מטרידה עבור הבנות, היא המימון. הן אמנם מייצגות את המדינה, וסביר להניח שמביאות הרבה יותר כבוד מאשר כל נבחרות ישראל בכדורגל בשנים האחרונות, אבל בפועל יוצא שהן עושות את זה על חשבונן. "לנו מממנים את הטיסות ואת כל היציאות למשחקי חוץ ולנבחרת", מודה אליהו. "אתן מרגישות חוסר אכפתיות או חוסר התייחסות אליכן?".
מחמיד: "ברור שאין יחס שווה, גם כי כדורגל זה משחק מאוד מוכר ומוערך. מצד שני, אנחנו משקיעות כמעט אותו דבר: אותו מספר אימונים, אותה כמות זיעה. אבל החברות הגדולות יעדיפו לתת חסות למשחק יותר מוכר, מאשר לכמה בנות באיזה משחק שאף אחד לא שמע עליו. למזלנו יש ארגונים כמו ההתאחדות הפראלימפית, בית חינוך עיוורים, בית הלוחם ואיגודים שונים שעוזרים לנו, אבל אני למשל אחרי תואר ראשון ולא יכולה לעבוד, כי יש לי אולימפיאדה ואני מייצגת את ישראל, וזה הדבר הכי חשוב. אז בינתיים אני מתקיימת ממלגה סמלית. הייתה לי איזו נקודת הכרעה: אם להתחיל לעבוד ולהרוויח כסף, ולוותר על אימונים, או ללכת על החלום שלי, של כולנו — מדליה באולימפיאדה — ולחיות בדוחק. בחרתי בחלום. קשה מאוד לחיות ככה אבל אנחנו פה".
גם בתוך הספורט הפראלימפי ישנה אפליה מסוימת. "כמעט אין הכרה בספורט של עיוורים", ממשיכה מחמיד. "נכים, בגלל ההגדרה והמראה החיצוני שמראה על המוגבלות שלהם, מקבלים יותר יחס. עיוורון קשה לראות, ולכן גם פחות מסייעים לנו".
אוחיון: "גם במקומות עבודה, אין מספיק הנגשה ולכן קשה להשתלב. למרות שהמצב גם שם עוד לא מזהיר, לבחור עם כיסא גלגלים קל יותר להסתדר מאשר לעיוור או מישהו עם לקות ראייה".
ביציאה, לוחש לי שי אהרון את מה שאמור להיות מובן מאליו. "תראה מה זה", הוא אומר. "גם כאן, כמו אצלנו בקטמון, ישבנו ביחד שעה וחצי ולא אמרנו מילה על דו־קיום בתקופה הזאת. אתה יודע למה? כי על זה לא צריך לדבר, צריך פשוט לעשות".
