תפדלו
גל פרידמן זכה בשתי מדליות אולימפיות בגלישה, לפני שעבר לאופניים. קובי ליאון, שנפצע לבנון, זכה במדליה ראשונה במשחקים הפראלימפיים בלונדון. המפגש ביניהם, על הכביש כשהם רוכבים על אופני היד, ייצר הרבה מאוד עוצמה
בזמן שקובי ליאון עוד מתארגן על האופניים, גל פרידמן כבר נעלם באופק. "מאז ששברתי את היד לא רכבתי", הוא מספר אחרי סיבוב ארוך באזור התעשייה בקיסריה: "רכבתי והייתה איזו אבן מוסתרת בעשב שגדל בעונה הזאת. הכל נראה יפה ואתה לא דרוך, ופתאום טסתי, לא יודע לאן. בלמתי עם היד כי עדיף לשבור אותה מאשר את הראש". "טוב שלא הצטרפת אלינו", צוחק ליאון.
צפו בגל וקובי בפעולה, צילום: אל צורן (בוזה), בנוביץ תקשורת
אלינו, כלומר לספורטאים הפראלימפיים. מצד שני, לא נעים לומר, פרידמן — שכבר זכה בשתי מדליות אולימפיות, בגלישה — יכול להוות תוספת כוח משמעותית לענף אופני היד. אחרי הכל בשני הענפים משתמשים בעיקר בידיים. "בענף הזה אין משמעות לשיתוק של קובי", אומר פרידמן. "אנחנו שווים בין שווים. מי שיש לו יותר כוח בפלג גוף עליון, ירכוב יותר מהר".
ממש בימים אלה מחליף ליאון קידומת. לראשונה בחייו, הוא חי יותר שנים על כיסא הגלגלים מאשר בלעדיו. הוא נפצע בלבנון בדיוק לפני 20 שנה, כשהיה בן 20, ולפני שבוע חגג את יום הולדתו ה־40. "שירתתי באגוז ועלינו על מטען", הוא מספר לפרידמן, ועל הדרך חושף שבגלל הפציעה הוא כמעט לא מזיע. "קיבלתי מלא רסיסים בגוף, ואחד מהם פגע לי בעמוד השדרה. זה מה שעשה את הנזק. אני זוכר שהייתי בהכרה כל הזמן, עד שהגעתי לבית חולים ושם הרדימו אותי כדי לנתח".
פרידמן: ואיך הגעת לספורט?
ליאון: "תמיד עסקתי בספורט, אבל לא תחרותי. אחרי הפציעה די התרחקתי מכל מה שקשור לספורט נכים. כאילו, לא יכולתי להסתכל על עצמי כנכה. אבל אז הכרתי את החברה שלי, שכיום היא אשתי, והיא סיפרה לי שיש חוג אופניים ואני חייב לנסות. ניסיתי והתאהבתי במכונה הזאת".
למה דווקא אופניים?
"בעיקר העובדה שזה בחוץ, ולא במקום סגור".
פרידמן: "זה אחד הדברים המדהימים. ספורט בתוך אולם, אתה לא מרגיש שאתה מתקדם. הכי קשה עבורי היה שחייה. הייתה תקופה שניסיתי טריאתלונים, אבל לא הצלחתי להחזיק את עצמי יותר מ־20 דקות בבריכה. זה שיעמם אותי מוות. הים, לעומת זאת, פתוח ובכל שעה הוא שונה לגמרי: שמש, גשם, כל הזמן קורים דברים מסביב".
הכוח בשתיקה
פרידמן, צעיר מליאון בשנה, זכה בשתי מדליות אולימפיות: ארד באטלנטה וזהב באתונה. ליאון זכה במדליית כסף באולימפיאדה האחרונה בלונדון. למרות שהוא איש של ים, פרידמן דווקא מתחבר לאופניים — אחרי שנים של תחרויות ואימונים, מאז שסיים את קריירת הגלישה — והתרגל בקלות גם לקונספט החדש: לפדל באמצעות הידיים, תוך כדי שימוש בהילוכים. "אני רק מפחד על המרפק", הוא אומר. "גם ככה זה נמוך לי". ליאון ומאמנו, מאיר כרמון, מדגימים לו איך לפדל בלי לדפוק את המרפקים באספלט.
כשהם דוהרים על האופניים, קשה למצוא את ההבדלים ביניהם. שניהם תחרותיים מאוד, אבל גם שתקנים. רק תנו להם לצאת לשטח ולפדל, בלי לדבר יותר מדי ובלי יחסי ציבור.
למרות שקשה שלא לראות בו גיבור, ובקלות אפשר היה להפוך אותו למודל לחיקוי ולפרזנטור, ליאון מעדיף להתרחק מאור הזרקורים. "זה לחלוטין לא מעניין אותי", מודה ליאון. "אני עושה את זה כי אני נהנה מכל רגע. אם יש משהו שאני יכול לקבל בנוסף דרך זה — מאמנים צמודים, תוכניות אימון — הרווחתי מכל הכיוונים". פרידמן מהנהן בהסכמה וליאון פונה אליו: "נשאר לך עוד משהו מהתחושות של האולימפיאדה? זה חסר לך?".
פרידמן: "אני לא חושב על זה, בטח לא ביומיום".
למרות שאינו מדבר על כך, נראה כי לספורט יש חשיבות גם בהליך השיקום של ליאון. "זה משפר את הדימוי העצמי בחברה, את ההישגיות", אומר כרמון, שמאמן אותו יחד עם אילן אולמן. "הספורט עושה לאדם דברים מדהימים".
ליאון: "ספורט זה ספורט. זה לא משנה אם אדם עם מוגבלות או בלי מוגבלות. העיקר לעשות, ובעיקר ליהנות. זה תורם לכל אחד במקום שהוא נמצא".
פרידמן: "זה טוב שכמה שיותר אנשים יעסקו בספורט, כל אחד במה שמתאים לו. אם אתה מוגבל מסיבה מסוימת ויכול להשתתף בספורט שמותאם לפציעה שלך, זה מצוין. לאו דווקא כספורט אולימפי. זה חשוב לכל אחד. מי שאוהב את הצד התחרותי, שיתחרה".
לפנייה לכתב/ת 
