שון גרנות־זילברשטיין ראה את הסרט "בילי אליוט" בפעם הראשונה בכיתה ג', והרגיש כאילו הוא מסתכל במראה. הנער הבריטי ההוא, שהחליט להמיר את כפפות האגרוף בנעלי בלט, ונלחם כנגד כל הסיכויים והסטיגמות כדי לממש את החלום, הזכיר לו את עצמו. "אמא שלי נתנה לי לצפות בסרט והתלהבתי מאוד", הוא אומר. "מדובר בילד שרוקד, בניגוד לכל מה שחושבים עליו. הרגשתי שבילי אליוט נותן לי השראה. למה השראה? כי באותו גיל, וגם אחר כך, ילדים צחקו עליי שאני רוקד והשתמשו בכל מיני כינויים מעליבים, כמו הומו וקוקסינל, והדביקו לי כל מיני סטיגמות. ואין מה לעשות, כשאתה קטן, אתה גם נפגע מזה".
בכית?
"לא. אבל נעלבתי מאוד. כשהייתי קטן הייתי סופג וסופג, מתמלא עצבים, ואז, באיזשהו שלב, כשלא יכולתי יותר, מתפוצץ. היה איזה ילד שהיה מציק לי באופן קבוע, יום־יום, קורא לי, 'הומו, טיפש, סתום, טמבל'. בסופו של דבר אמרתי לו, בצורה די אגרסיבית, 'די, עוף ממני כבר'. מאז הוא התרחק ממני, הבין שלא כדאי לו להתעסק איתי. עם הזמן אתה לומד להתעלם מהדברים האלה, להיות נאמן לעצמך, ומתחזק".
חשבת להפסיק לרקוד?
"אני אשקר אם אני אגיד לך שזה לא עבר לי בראש. זה עבר הרבה פעמים. לא ידעתי אם המחול שווה את היחס הזה. אבל הריקוד הוא כלי שבו אני יכול לפרוק את כל הרגשות שלי. כשאני עצבני, יראו את זה בריקוד, וגם כשאני שמח או עצוב. אני רגיש, אבל אני לא פראייר. הריקוד עזר לי להתגבר על הכל, ואני לא אתן לאף אחד להפריע לי להגשים את החלום הגדול שלי. מאז הפעם ההיא צפיתי בסרט הזה, ואני לא מגזים, 150 פעמים. אני מכיר אותו כמעט בעל פה".
מתי הבנת שאתה מפסיק להתרגש ממה שאומרים?
"בכיתה ח' עברתי לרקוד ברעננה, והחברה שם הייתה שונה. השגתי שם המון חברים בוגרים ממני, שעזרו לי להתמודד עם התגובות ועם המצב. סיפרתי להם מה קורה לי, והם אמרו לי, 'שים פס, ולך עם מה שאתה אוהב. זה מה שחשוב'".
יש גבול לרוע
היום שון בן ה־15 כבר הרבה פחות מתרגש ממה שאומרים עליו. לא רק שהוא ניצח את כל הסטיגמות המטופשות והמשיך לרקוד, הוא גם מגלם — לסירוגין עם ארנון הרינג בן ה־13 — את בילי אליוט בהפקה הישראלית של המחזמר, שעלתה אתמול. וכששון וארנון רוקדים, מבינים מיד למה מדובר בניצחון. לא ניצחון פשוט. נוקאאוט.
"גם עליי צחקו לפעמים וכינו אותי בכל מיני כינויים, אבל זה אף פעם לא הזיז לי", אומר ארנון. "לא ראיתי סיבה להגיב. הרי בסופו של דבר יימאס להם. כמה בנאדם יכול להיות רע? יש גבול לרוע".
איך ילד קטן מתמודד עם יחס כזה?
שון: "כשהייתי מגיע הביתה, הייתי מספר להורים ולמשפחה שעודדו אותי. אחרי שראיתי את הסרט, אמרתי, 'אם הוא הוא עבר את זה, גם אני יכול'. אמא שלי אמרה לי, 'אל תתרגש', וגם הייתה שם כל פעם כדי לעזור לי, להקשיב לי ולעודד אותי. יש לי אמא מלכה".
"יש לי בעיה גדולה עם העובדה שהציבור לא מבין מה זה הומו", אומר ארנון בשקט שכל כך אופייני לו. "זה בסך הכל בנאדם שאוהב דברים אחרים. על טעם ועל ריח אין מה להתווכח. מה שמרגיש לי חמור יותר הוא שילדים לא מבינים שהם פוגעים באחרים כשהם מכנים אותם בכל מיני כינויים. הומו הוא בנאדם רגיל. אם בנאדם הומו יותר מאושר מאחרים, זה שווה הכל".
שון: "למזלי, כבר התגברתי על זה. היום, כשמישהו צועק לי 'הומו', הוא כבר צועק לאוויר. זה כמעט לא מזיז לי. אני כמעט לא עונה. לצערנו, במדינת ישראל אין הרבה בנים שרוקדים בגלל הסטיגמות האלה. לאודישנים הגיעו רק 150 ילדים. היו אמורים להיות שלושה רקדנים בתפקיד שלנו, אבל לא מצאו עוד אחד והסתפקו בשניים".
הם שונים מאוד זה מזה, אבל קשה לפספס את הכימיה שנרקמה ביניהם בחודשי החזרות האינטנסיביים. שון הוא הדעתן, הדברן והאנרגטי, וארנון הוא השקט, לפחות כלפי חוץ. אבל אל תטעו גם בו. "אני יותר רגוע משון, אבל אני ג'ינג'י, וג'ינג'ים זה עם חזק ובולט, ג'ינג'י זה אופי", אומר ארנון ומחייך. "איפה שהם לא יהיו, על הבמה או ברחוב, זה תמיד יבלוט. ג'ינג'ים נראים שקטים רק מבחוץ, אבל הם כמו דרקון. כשהוא כועס, הוא שולף את הלשון שלו וזה מסוכן".
לא עוצרים בצומת גלילות
שון נולד באבן יהודה, ומתגורר כיום בהוד־השרון. הוא התחיל לרקוד בכיתה א', באחד החוגים ביישוב, ומאז לא הפסיק. ארנון, יליד שוהם, לא בדיוק הספיק ללמוד מחול באופן מסודר, אבל גם הוא יודע שמדובר באהבת חייו. "לא משנה מה, כשאני רואה במה, אני מתאהב", מספר ארנון. הבמה היא הבית האמיתי שלי. יש לי המון סרטונים מגיל צעיר, שבהם אני רוקד על הספה בסלון, מכין תפאורה ותאורה, ומבקש מההורים שיצפו בי. כל הכוכבים הגדולים התחילו את הקריירה שלהם מהבמה הביתית. כשהייתי קטן, דמיון תמיד הוביל אותי קדימה. כל סיטואציה שעולה לי בראש — טירה, נסיך, צפרדע מהלכת, כיסא — אני רוקד ומדמיין אותה. זה מה שיפה במחול, שכל אחד מביא את הדמיון שלו לפסגות ולמקומות אחרים ומדהימים. אני שואף לעוף על כנפי הדמיון שלי כמה שיותר גבוה".
לא מזמן הספיק ארנון להשתלם בניו־יורק בעקבות מלגת הצטיינות שקיבל. כשחזר משם, ראה מודעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות", ובה נכתב כי מחפשים את בילי אליוט הישראלי. ארנון החליט לנסות את מזלו אחרי שכולם לחצו עליו. "הלכתי לאודישנים, אבל לא כל כך רציתי להתקבל", הוא מספר. "אחר כך ראיתי את הסרט בפעם הראשונה והתאהבתי בו. הרבה קודם, אמא שלי העלתה לפייסבוק תמונה שלי רוקד, וכתבה, 'בילי אליוט הישראלי', כשבחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שאהיה בילי אליוט. כנראה שהיא ניבאה את מה שיקרה".
גם בשון כולם הפצירו לגשת לאודישנים אחרי שראו את המודעה ההיא. "האודישנים היו לא פשוטים", הוא אומר. "היו לנו סשנים של שירה ומשחק. לפני זה לא שרתי בכלל. אחרי שארנון ואני התקבלנו, היינו במכינה שכללה הרבה מאוד שיעורים אינטנסיביים של מחול קלאסי, מודרני, סטפס ומחזות זמר. לא פשוט. היו ימים שסיימנו חזרות מאוחר מאוד".
יש לכם בכלל זמן להכין שיעורים ולחיי חברה?
שון: "אני משקיע בלימודים. ממוצע הציונים שלי רק עלה מאז. רקדנים, בגלל האינטנסיביות הגדולה של הפעילות שלהם, יודעים לנהל את הזמן. גם ההורים והמשפחה עוזרים לי לנהל את לוח הזמנים".
ארנון: "רקדן או ספורטאי, אם הוא רציני, יודע שאסור לו לוותר על דברים כאלה. לימודים גם תמיד יכולים לעזור".
את המחזמר "בילי אליוט", שעלה אתמול על במת הסיטי הול בסינמה סיטי גלילות, ומבוסס על הסרט הבלתי נשכח, ביים אלדר גרויסמן, ומככבים בו אבי קושניר בתפקיד אביו של בילי, אושרי כהן כטוני אחיו, דפנה דקל כגברת וילקינסון המורה לריקוד, ודינה דורון בתפקיד הסבתא. את המוזיקה כתב אלטון ג'ון.
אבל החלומות של ארנון ושון לא נעצרים בצומת גלילות. קריירה בחו"ל נראית להם אפשרות סבירה ביותר, במיוחד לארנון. "חלום חיי הוא להיות ברבור, לשם החיים שלי מכוונים", הוא אומר ועיניו נוצצות. "אני רוצה לעשות את התפקיד הראשי ב'אגם הברבורים', להיות רקדן ברמה הכי גבוהה שאפשר ברויאל בלט. ולא רק שם. לעשות את מה שהגוף והלב שלי אומרים. הרבה אנשים הולכים עם המוח, חושבים מה יהיה ומה יגידו, ואני הולך אחרי הלב שלי. יש הבדל בין תגובות לביקורות. אותי תגובות של אנשים לא מעניינות, רק ביקורות. ספורטאי, אמן או מדען צריכים לדעת להפריד בין מה שאומרים עליהם, לטוב ולרע, ובין ביקורות אמיתיות".
שון, גם לך יש חלומות דומים?
"אני מאוד מתלבט. יש פעמים שאני מאוד רוצה להיות רקדן בלט ויש פעמים שלא. יש לי עוד זמן עד שאצטרך לבחור מה לעשות. בינתיים אני טועם הרבה דברים. התחלתי ללמוד עכשיו סטפס, ומאוד התחברתי לזה. למחול יש המון צדדים, ואני נותן לחיים לקחת אותי לאן שצריך. נראה מה יקרה בהמשך. מה שבטוח הוא שאהיה או רקדן או כוריאוגרף, ואם כבר כוריאוגרף, אז כמו אביחי חכם (כוריאוגרף מחזות הזמר הבולט כיום בארץ — י"ב), שאותו אני מעריץ. ארנון, כמו שאני כבר מכיר אותו, יטוס בעוד שנתיים לחו"ל".
ארנון: "אם רוצים את זה באמת, צריך להתחיל לרקוד ברצינות מגיל מאוד צעיר. אי־אפשר להתחיל לרקוד בגיל 17 ולכבוש את העולם. צריך להתנסות, לטעום מכל דבר ולהשתפשף. מאוד מושכת אותי שפת הגאגא של אוהד נהרין. אני מאוד אוהב את הלהקה שלו, והלוואי שארקוד שם, אבל אל תתפלאו אם תמצאו אותי בעוד כמה שנים בחו"ל. אני אהיה הכי מאושר בעולם להיות סולן באחת הלהקות המפורסמות". •
בילי אליוט, יום חמישי ב־20:00 ושבת ב־20:30, מועדון "סיטי הול", סינמה סיטי גלילות
