שישי 30 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בני הזוג על הספינה רנטה. "ברוב המקומות, כששמעו שאנחנו מישראל, התייחסו אלינו כאילו הגענו בעצמנו ממקום נידח"
    המוסף לשבת • 02.06.2016
    חיים מים לים
    לפני תשע שנים עזבו טניה רמניק ואורן טל את ישראל, ויצאו למסע שיט חובק אוקיינוסים, הרי געש פעילים ואיים שלא תמצאו על המפה עכשיו, אחרי שהשלימו את הקפת העולם, הם כותבים מלב ים על המקומות הנידחים והמבודדים ביותר שאליהם הגיעו ועל האנשים הכי מיוחדים שפגשו בדרך
    טניה רמניק ואורן טל

    תעודת זהות

    מי אנחנו: טניה רמניק (39) מהוד־השרון, בעלת תואר בהנדסת מחשבים. יצר ההרפתקנות והמשיכה למסעות בעולם הביאו אותה למסע הימי הנוכחי.

    אורן טל (45) מחיפה, בעל תואר שני מהפקולטה למדעים מדויקים. חובב ים וסירות מפרש מגיל צעיר.

    החתול שלנו: כמעט בן 9, שוקל כמעט 9 ק"ג.

    למה לשוט: ההחלטה לצאת לדרך התקבלה ברגע בו נדמה היה לנו שזה רעיון ממש טוב, בלי שבעצם הבנו מה הוא בדיוק אומר. כמה חודשים אחרי כבר היינו בעלי סירה וקשה היה לסגת חזרה.

    שם הסירה: רֶנָטָה (לפי הגדרות מנהל הספנות המונח המדויק הוא ספינה אבל "ספינה" נתפס אצלנו כמתאר משהו גדול הרבה יותר מכלי השיט שלנו).

    אורך: 11.2 מטר.

    שנת ייצור: 1977.

    הפלגנו מאז היציאה מישראל: 44 אלף מיילים ימיים או קצת יותר מ־81 אלף ק"מ.

    ההפלגה הרצופה הארוכה ביותר: 3,078 מייל ימי (כ־5,700 ק"מ) במשך 23 יום, בין גלפאגוס לפולינזיה הצרפתית.

    מרחק הפלגה ממוצע ליממה: 122 מייל ימי (כ־225 ק"מ).

    הדג הכי גדול שהעלנו על הסיפון: טונה צהובת סנפיר במשקל 36 ק"ג (כנראה יותר).

    ממה מתפרנסים: שמירה על אורך חיים בסיסי וצמצום הוצאות למינימום לצד תמורה צנועה עבור ביצוע תיקונים בסירות אחרות והשלמת החסר מחסכונות.

    החלום: להמשיך את המסע אחרי מנוחה ארוכה בארץ.

    *

     

     

    חמש וחצי בבוקר, דרום הים הקריבי, אי שם בין האיים טובגו וגרנדה, שנינו נועצים מבט מהופנט במפה הממוחשבת. בדרך כלל בשעה כזאת אחד מאיתנו ישן והשני שבמשמרת גונב תנומות מתוקות, אבל הבוקר הזה הוא מיוחד. אנו על סף השלמת הקפת עולם. שנים של התמודדויות, משברים ורגעי שיא עומדים להתכנס לרגע גיאוגרפי אחד. המפרשים דוחפים אותנו קדימה בעצלתיים, עוד כמה מטרים, עוד רגע אחד ו־הוֹפְּלָה - עשינו את זה.

     

    שטף של רגשות, זיכרונות ומחשבות השתולל לנו בראש. קשה לעכל דבר כזה. זו לא הייתה המטרה המוצהרת של המסע הזה, ממש לא. המקומות והחוויות היו ללא ספק החלק הארי של העניין, אבל בכל זאת יש משהו בעצם השלמת הקפת עולם בסירה שיצאנו איתה מישראל.

     

    מה לא היה במסע הזה? פולינזיה, מיקרונזיה, מפרשים קרועים, לגונות כחולות, כרישים, סערות, נהרות, ג'ונגלים, לווייתנים, קריביים, קניבלים (לשעבר), איים שלא מופיעים על המפה, הרי געש פעילים, הים בשלל מצבי הרוח שלו וגם שלנו, שוניות אלמוגים, ארבע חציות אוקיינוס, אלפי שקיעות וזריחות ואינספור חוויות בלתי נשכחות.

     

    כשהפלגנו מישראל ידענו שיש בעולם המון מרינות שמאפשרות גישה לרציף וקבלת שירות של שלל בעלי מקצוע התומכים בכלי השיט. הנוחות הזו, כך גילינו, כרוכה במחיר לא קטן: הבנו שאם לא נכיר היטב את המערכות בסירה ונדע לתקן אותן, ואם נמשיך להיות תלויים בברזי המים ושקעי החשמל של המרינות, לא נוכל להיות עצמאיים ולהפליג למקומות הרחוקים שחלמנו עליהם.

     

    טל. מינימום הוצאות, מקסימום הנאה
    טל. מינימום הוצאות, מקסימום הנאה

     

     

    אט־אט גיבשנו דרך חיים שנסמכה על הסתפקות במועט וצמצום התלות בתמיכה חיצונית. העוגן הפך להיות החיבור שלנו לאדמה. השתדלנו לוותר על מערכות לא הכרחיות וללמוד כיצד לתקן את הקיימות, ניסינו שיטות שונות לשימור מזון ותפרנו תופסי גשם. למדנו שכאשר מפליגים בעזרת הרוח והמפרשים, משתמשים בפאנלים סולריים, תופסים בחכה את אספקת החלבונים וצורכים מעט (כולל לוותר על מקרר ולהסתפק במקלחת של שלושה ליטרים לבעלי שיער ארוך) אפשר להסתדר עם תקציב זעום. נוכחנו שבדרך זו אפשר להתרחק מהציוויליזציה לפרקי זמן ממושכים ולהגיע למקומות נידחים.

     

    עם הזמן ובאופן טבעי חשנו גם יותר משיכה למקומות האלה, שבהם התושבים לקחו את העצמאות לידיים. נדמה היה לנו שמצאנו יותר משותף עם אנשי האטולים של איי מרשל וקיריבאטי מאשר עם תושבי קייפטאון וריו דה־ז'ניירו. כשהמקומיים גילו שגם אנחנו משמרים דגים, מייבשים בננות ומשתמשים בעלי אלוורה להקלה על כוויות שמש, הם החלו לראות בנו מעין "שותפים לדרך". מערכות יחסים נרקמו סביב החלפת מתכונים ושיטות ליקוט, שימור, הנבטה, והתססה של מיני מזונות - ואם ידענו להכין מאכל לא מוכר מהמרכיבים שעמדו לרשות המקומיים זכינו לתהילת עולם.

     

    בעצם, במבט לאחור על כל מה שחווינו, בולטים במיוחד הזיכרונות מהמקומות היותר נידחים שבהם ביקרנו והאופן שבו תושביהם השכילו לקיים אורח חיים עצמאי או לפחות כמעט כזה. מתוכם בחרנו לקט של כמה מהסיפורים.

     

     

    שבט קוּנָה, שנשותיו לובשות שמלות מעוטרות כתחליף לציורי גוף
    שבט קוּנָה, שנשותיו לובשות שמלות מעוטרות כתחליף לציורי גוף

     

     

    רופא הכפר/ כמעט שבועיים לקח לנו להפליג מאיי מרשל לאי וֶלָה־לָוֶולָה (Vella-Lavella) במחוז המערבי של איי שלמה. השהייה הארוכה בים חידדה את חוש הריח, וכשחתרנו לעבר החוף קלטנו היטב את פריחת עצי היער ואולי גם ריח מתקתק של חליטת צמחים. היינו כבר די קרובים לחוף ואז - המשוט הימני השמיע רעש לא מעודד ומיד לאחר מכן נפרד לשני חלקים. ליווינו במבט את החלק הסורר וכך עינינו פגשו בעיניו של גבר שחום ושרירי, לא צעיר במיוחד, שחתר מאחורינו. האיש מיהר לעברנו תוך שהוא אוסף את גדם המשוט והכריז "המשוט שלכם היה עשוי מעץ לא גמיש מספיק!" הוא הציע לגרור אותנו לעבר ביתו והוסיף: "אני די בטוח שיש לי שם משוט חלופי מוצלח יותר".

     

    הודינו לאיש ולאחר שנקשרנו לרציף מאולתר צעדנו לעבר בקתה שנמצאה בריחוק מה מיתר בתי הכפר. בדרך המקומי הציג את עצמו כמַגְרָטוּלוֹ וסיפר שהוא הרופא באי, שלמד את התורה מאביו שלמד אותה מסבו. "המרפאה הקרובה במרחק שש שעות חתירה מכאן ובכל מקרה התושבים מעדיפים את שיטות הריפוי המסורתיות", אמר.

     

    מדינת איי שלמה, ממזרח לפפואה גינאה החדשה, מורכבת משלל איים שתושביהם ממוצא מלאנזי - אנשים שחומי עור ומתולתלי שיער בעלי מבנה גוף מוצק. תושבי הארכיפלג נגמלו אמנם מהרגלי הקניבליזם עמוק במאה ה־20, אך שמרו על חלק ניכר ממנהגיהם כגון מוהר כלה בדמות שרשרת מחרוזי צדפה וענידת תכשיטים העשויים שריון צב או שיני חזיר בר.

     

    החתול ששותף למסע. כשהחול בארגז נגמר, זו קטסטרופה
    החתול ששותף למסע. כשהחול בארגז נגמר, זו קטסטרופה

     

     

    המקומיים דוברים אנגלית פידג'ין - מונח המתאר שפה מבוססת אנגלית בעלת תחביר בסיסי ואוצר מילים מוגבל שהומצאה כדי לתקשר עם מיסיונרים ואורחים שונים וגם בינם לבין עצמם (במקור, באיי שלמה יש מאות שפות מקומיות ולעיתים שכנים באזורים סמוכים לא היו יכולים לתקשר).

     

    כשהגענו לבקתה, מַגְרָטוּלוֹ הצביע לכיוון הגינה ואמר שבערוגות גדלים צמחי המרפא. "מה שיש כאן נותן מענה לבעיות הנפוצות: כאב שרירים, בעיות בקיבה והפרעות שינה של תינוקות. אבל יש צמחים שלא ניתן לגדל בגינה, כמו את העלים שחובשים סביב שבר ביד או ברגל, אותם אני קוטף ביער. אגב, הם יעילים הרבה יותר מגיבוס. יש המון צמחים בסביבה שמשמשים לריפוי ויש גם את אלה שהכרחיים לזימון רוחות ועשיית כשפים".

     

    הסתכלנו אחד על השני וביחד החסרנו פעימה. נראה היה שהחלק השני של המשפט נפלט למַגְרָטוּלוֹ שלא במתכוון אבל לשנינו פתאום התחוור שהאיש הזה שפיתה אותנו לביתו בהבטחה שיעזור לנו עם משוט חלופי, היה לא פחות ממכשף ומעלה באוב.

     

    לאילו רוחות וכשפים התכוונת, שאלנו בתמימות. "תראו, האמת היא שעד לא כל כך מזמן, בני האי הזה היו יוצאים למסעות ציד ראשים. בתקופה ההיא מעמדו של גבר נקבע לפי מספר הראשים הערופים שהיה מביא עימו כשחזר מפשיטה על האי השכן, וכל לוחם היה בא לקבל ברכה לפני שיצא לדרך. סבא שלי התמחה בכשפים חזקים בתחום, אבל היום זה כבר לא רלוונטי. אני מתמקד בכשפים לריפוי ולעיתים אני מזמן את רוחו כדי להיוועץ בה במקרים קשים במיוחד. אני גם רוקח שיקויים ומרקחות". מַגְרָטוּלוֹ הצביע על סיר מהביל שממנו עלה הריח שכנראה הגיע לאפינו כשחתרנו לחוף. "אם מורחים את החליטה הזו על סירת קאנו, הקרוקודילים לא מתקרבים אליה. זה מאוד מבוקש".

     

    לוֹטֶבָּה מהאי אבָּאיָאנְג. "סוד הקיום – עבודת שיתוף"
    לוֹטֶבָּה מהאי אבָּאיָאנְג. "סוד הקיום – עבודת שיתוף"

     

     

    טוב, זה כבר היה קצת יותר מדי בשבילנו. כשפים וזימון רוחות - מילא, ציידי ראשים - נניח, אבל קרוקודילים תוקפי סירות? שאלנו את מַגְרָטוּלוֹ אם הוא זוכר את עניין המשוט. הוא נעלם והופיע עם חפץ בידו. "זה בשבילכם. המשוט הזה עשוי מוָסָה, העץ הכי מוצלח שיש לי כאן ומרחתי אותו כבר בחליטת הקרוקודילים. נראה לי שתוכלו לחזור לסירה שלכם בבטחה".

     

     

     

    האבות של אבאיאנג/ עשרות הילדים שעל קו החוף שעטו לעברנו בנחישות והסיכויים לנחות עם הדינגי על היבשה נראו לנו קלושים. הראשונים כבר הגיעו למרחק נגיעה מהחרטום אבל בשנייה האחרונה, מתוך המסה המצווחת הזו, הופיע איש ששאג מילה בשפה שלא הכרנו ורגע אחר כך נפתח עבורנו נתיב חופשי. הדופק שלנו ירד מתחת ל־200 והרגשנו קצת כמו בני ישראל שעברו בחרבה.

     

    אישה ותינוקה באי ווֹלֶאי. האדמה עוברת מאם לבת
    אישה ותינוקה באי ווֹלֶאי. האדמה עוברת מאם לבת

     

     

    שמו של האיש היה לוֹטֶבָּה. הוא התנצל והסביר שהילדים התרגשו מאוד כי כבר 11 חודשים לא הגיעה סירה למקום. למזלנו, המארח שלנו דיבר אנגלית רצוצה.

     

    האי אַבָּאיָאנְג (Abaiang), בין השפיץ הצפוני של יבשת אוסטרליה והפינה הדרומית של איי הוואי, הוא אחד האיים במרכז האוקיינוס השקט המרכיבים את מדינת קיריבאטי (קיריבאס, כפי שמבטאים זאת בגילבֶּרֶטִית - השפה המקומית). תושבי האי, בני תערובת אתנית משלל מקומות באוקיינוס השקט, מזכירים מעט בהופעתם אינדיאנים מדרום אמריקה.

     

    לוֹטֶבָּה הוביל אותנו לבקתה חסרת גג שסביבה נאספה קבוצת גברים גדולה. "תסתכלו, הם מחליפים את הגג של הבית הזה. הגג הקודם נפגע בסערה בשבוע שעבר ולא ניתן היה לתקן אותו". על הקרקע היו מונחים עלי דקל שאוגדו למקטעים, ועד מהרה נקשרו למסגרת עץ והשלימו גג חדש. העבודה הסתיימה בפחות מ־20 דקות. "גג כזה מחזיק בערך עשר שנים עד שהוא מתחיל לדלוף ויכול לעמוד ברוחות חזקות מאוד. אני שמח שיצא לכם לראות את התהליך הזה כי זו דוגמה מצוינת למה שאני קורא 'סוד הקיום במקום הזה' - עבודת שיתוף".

     

    כל גברי הכפר נטלו חלק במאמץ ולוֹטֶבָּה הסביר לנו שגם ליתר המשימות באי מתייצבים כולם בין אם מדובר בדיג, פינוי שטחים לחקלאות או תחזוקת בארות מים. "בשביל להיות עצמאיים כל אחד מאיתנו צריך לוותר על קצת מהחופש האישי שלו אבל ביחד אנחנו חזקים", הסביר לוֹטֶבָּה.

     

    צילום:   טניה רמניק ואורן טל
    צילום: טניה רמניק ואורן טל

     

     

    הבקתה היפה והגדולה ביותר בכפר משמשת כ"בית הגברים". שוויון בין המינים אין כאן, הכניסה לנשים אסורה והן אף נמנעות מלעבור בקרבתו. כאן מחליטים הנציגים המבוגרים של הקהילה על המשימות הדחופות, לוחות הזמנים והחלוקה לצוותי עבודה.

     

    בצל הבקתה ישב אדם מבוגר ולוֹטֶבָּה הציג אותו כאביו. לחצנו את ידו עם הרבה כבוד אבל משהו נראה לנו מוזר. זה היה האדם הרביעי שהוצג כאביו, ולפחות השניים האחרונים נראו לנו כמו אנשים שונים לגמרי. לא התאפקנו ושאלנו אותו אם גם האבות כאן משותפים. "בוודאי. ולא רק האבות, גם הילדים", לוֹטֶבָּה השיב בלי למצמץ. הוא הסביר שכל ילד שנולד באי מאומץ בידי מספר זוגות. האימוץ איננו סמלי בלבד וכל אחת מהמשפחות תורמת לחינוך הילד ולגידולו. הבחירה היכן לאכול ארוחת ערב ואיפה לישון נקבעת בהתאם ליכולתן של המשפחות המאמצות.

     

    "דרך אגב, אם עוד לא הבנתם, אני אימצתי אתכם ונראה לי שכדאי שתלכו לישון מוקדם היום כי מחר יש לכם יום עבודה ארוך. הגברים יוצאים לדוג והנשים שותלות בננות בחלקה החדשה".

     

     

    צילום:   טניה רמניק ואורן טל
    צילום: טניה רמניק ואורן טל

     

     

     

    אוצר אבוד ברודריגז/ 23 ימי הפלגה סוערת למדי לרוחבו של האוקיינוס ההודי הביאו אותנו לאי רודריגז, המכונה בפי תושביו "סלע בלב האוקיינוס ההודי". האי משמש בית לכ־40 אלף תושבים, רובם צאצאי עבדים אפריקאים מתקופת הקולוניאליזם הצרפתי, המדברים קריאולית, נגזרת של צרפתית, כך שיכולנו לתקשר באמצעות השפה האירופית.

     

    מיד לאחר שהטלנו עוגן באי הסתבר שאנו עומדים בפני קטסטרופה: החול בארגז השירותים של החתול שלנו כמעט ונגמר. הגענו לחוף מצוידים ברישיון סירה, דרכונים, כף חפירה ומכלי פלסטיק - כל הדרוש לביצוע הליך כניסה למדינה ואיסוף חול.

     

    עד 09:15 אפילו כלב לא הסתובב בחוץ וכבר חשדנו ששעונינו לא תואמים לשעה המקומית, שכן במהלך ההפלגה חצינו כמה אזורי זמן. רק ב־10:00, רגע לפני שסיכמנו על חג לאומי, הופיעו כמה דמויות עצלות ברחוב ודלתות בניין הרשויות נפתחו.

     

    צילום:   טניה רמניק ואורן טל
    צילום: טניה רמניק ואורן טל

     

     

    פקיד ההגירה קיבל את פנינו בהתנצלות ואמר שמבחינתו אין צורך בהצגת מסמכים, אבל הוא נדרש להחתים את הדרכונים שלנו - שכן רודריגז שייך למדינת מאוריציוס והחוק מחייב אותו לעשות כן.

     

    "אין לנו הרבה במשותף עם המשוגעים משם", הוסיף עם קריצה והסביר: "כאן ברודריגז אנו משתדלים לשנות כמה שפחות אבל בהם דבק חיידק השיגעון. הם פתחו באי שלהם מרכזי עסקים, קניוני ענק ואפילו כרתו יערות כדי לסלול מגרשי גולף לתיירים. המזל הוא שבאזור מנשבת תמיד רוח מזרחית וכך ה'מחלה' ממאוריציוס שנמצא 550 קילומטר ממערב לא יכולה להדביק אותנו". הוא הפנה את תשומת ליבנו גם לעובדה שלא רק שיום העבודה ברודריגז מתחיל ב־10:00 הוא גם מסתיים ב־16:00. הפנאי ברודריגז משחק תפקיד מרכזי.

     

    עם חותמות בדרכונים התפנינו לעניין העיקרי: חיפוש מקום מתאים למילוי מכלי הפלסטיק שלנו בחול. בדרך נחשפנו לדרכי המקום. התושבים משכילים לנצל את האקלים המקומי לחקלאות בסיסית ויחד עם דיג ומשק חי צנוע מספקים את רוב צורכיהם בקלות. כל מה שצריך כדי לגדל כאן קאסווה (שורש עמילני שמהווה את המזון הבסיסי באי) זה לתקוע ענף באדמה ולהמתין. להשקות אין צורך, הצמח רעיל למזיקים באופן טבעי ומספק שלושה יבולים בשנה. המקומיים מעדיפים חיים צנועים ובוחרים בהם על פני רדיפה אחר רכוש וממון. הם מגדלים את מה שקל לגדל ומעדיפים ליקוט תמנונים בלגונה הרדודה על פני מסעות דיג בים הפתוח. אפשר בקלות לטעות ולראות בהם עצלים וחסרי שאיפות אך לנו היה נדמה שהם שואפים למשהו שונה: זמן משפחה, פנאי ורוגע נחשבים כאן ל"גביע הקדוש" וכדי לשמור עליו נראה שתושבי רודריגז בוחרים להישאר "נידחים".

     

    לבסוף מצאנו את חוף החול שלנו אבל רגע לפני ששִקָענו בו את כף החפירה שמענו קול מאחורינו: "אתם מחפשים את האוצר, נכון?" הסתובבנו וראינו גבר מבוגר, לבוש גופייה שהייתה פעם לבנה.

     

    צילום:   טניה רמניק ואורן טל
    צילום: טניה רמניק ואורן טל

     

     

    האיש סיפר שכשהיה ילד כולם האמינו באגדה לפיה שודדי ים קברו באי מטמון זהב והשמועה הזאת הפיצה קדחת חיפושים שלא הניבה מאום. אבל על ערש דוויי סבו סיפר שבעצם הוא בעצמו מצא את האוצר כבר מזמן ושלקח אותו למאוריציוס ושם קבר אותו בשנית. הוא הודיע שימות מאושר מפני שעשה את הדבר הטוב ביותר עבור רודריגז, שכן אם מישהו מקומי היה מוצא את האוצר הוא היה הופך לאומלל בין לילה. "כאן טוב לנו בדיוק כמו שאנחנו, סבא הכריז".

     

    אגדה או אמת, יעדנו הבא במסע היה האי מאוריציוס ולמרות שהיה לנו המון חול, הקפדנו לקחת איתנו את כף החפירה כשירדנו לחוף, לכל אוצר שלא יהיה.

     

     

     

    צילום:   טניה רמניק ואורן טל
    צילום: טניה רמניק ואורן טל

     

     

    הצ'יף העיוור/ האי ווֹלֶאָי (Woleai) השוכן במערב האוקיינוס השקט, כ־2,000 קילומטר ממזרח לפיליפינים, משתייך כיום למדינת יאפ שבמיקרונזיה אך ידע בעבר ימים אחרים. במלחמת העולם השנייה הוא ניצב בלב קרבות הדמים בין האמריקאים ליפנים ששלטו בו אז. כיום, פרט לכמה תותחים מחלידים ושלדי מטוסים, לא נותר מזה זכר. מה שכן שרד באי הוא התרבות, השפה והמנהגים שלא השתנו זה מאות, אם לא אלפי שנים.

     

    הבקתה של הצ'יף פרנציסקו הייתה זהה ליתר הבקתות באי. קירותיה נשזרו מזרדים ואיפשרו זרימת אוויר כך שבתוכה היה קריר למדי למרות החום המעיק ששרר בחוץ. בתוכה ישב איש זקן, צנום ומקומט מאוד שאת עיניו כיסו קרומים לבנים ואת חלציו פיסת בד כחולה. התיישבנו לצידו. לקח לנו רגע להתרגל לאפלולית ואולי טוב שכך. סביר שלוּ יכולנו להבחין בפרטים עם כניסתנו היינו נרתעים מהדמות הכמושה.

     

    מבלי להקדיש רגע מיותר לנימוסים, פרנציסקו ביקש לשמוע "חדשות". ה"חדשות" שהיו ברשותנו היו מהפעם האחרונה שהייתה לנו גישה לאינטרנט, שישה חודשים קודם לכן, אבל בחלק הזה של העולם הזמן זז בקצב אחר וכל פרט התקבל בשקיקה (התקשורת בינינו התנהלה באנגלית דרך מקומי ששימש כמתורגמן).

     

    בעיצומה של מהדורת החדשות נכנסה לבקתה בחורה צעירה שבנוסף לבד סביב מותניה ענדה גם זר פרחים לראשה. היא הניחה עלה בננה גדוש מזון במרכז החדר והחליקה החוצה. בעקבותיה נכנסה שיירת נערות נושאות מטעמים ובסוף התהלוכה הזו, נחו לפנינו בשר צב־ים מוחמץ, סביצ'ה טונה, שורש טארו מאודה, דגי שונית מטוגנים, פרי־לחם צלוי, צדפות מבושלות בחלב קוקוס ולקינוח רסק פרי הפנדנוס.

     

    בעיצומה של הסעודה, פרנציסקו פנה אלינו ושאל: "אתם ודאי תוהים כיצד אדם זקן ועיוור יכול לשמש כצ'יף". הרגשנו מעט נבוכים אבל מארחנו המשיך והסביר שהוא, כמו כל צ'יף לפניו, נבחר על ידי נשות האי ונשאר מנהיג כל עוד הן מרוצות מתפקודו. הנשים זוכות כך לעמדת כוח ששומרת על "מאזן כוחות" בין המינים.

     

    "אני אחראי בעיקר על נושאי החתונות, חלוקות השטחים והירושות בקהילה", סיפר הזקן והוסיף שהוא מכיר בעל פה את אילנות היוחסין של כל אחד מאלף תושבי האי. הבקיאות הזו נחוצה כשזוג מעוניין להתחתן: עליו לאשר שלא מדובר בקרבה משפחתית מסוכנת ושבני הזוג צפויים להעמיד צאצאים בריאים.

     

    לפי מנהג המקום, האדמה עוברת בירושה מאם לבתה הבכורה. העניין יכול להסתבך, למשל, כשלגברת מסוימת לא נולדות בנות. במקרים סבוכים הצ'יף עוקב אחר קשרי המשפחה כדי לפסוק מי יירש את האדמה יקרת הערך. כיוון שהאי זעיר למדי, 4.5 קמ"ר בלבד, הבעלות על האדמה שנחלקת בין הנשים היא עניין מרכזי. אי־הסכמה בתחום יכולה להתפתח לסכסוך קטלני, וכדי לשמש כבורר על הצ'יף להכיר את הגבולות של כל חלקה ואת בעליה. לפעמים מתעורר ויכוח למי שייך דקל קוקוס בודד.

     

    ככל שהתקדמה הארוחה ועל המחצלת נערמו עלי בננה ערומים, המקבילה המקומית לצלחות חד־פעמיות, הסתכלנו על פרנציסקו בעין אחרת. מבעד לקמטים ראינו איש מנוסה וחכם שניחן בזיכרון פנומנאלי, והנושא באחריות להמשך קיום הקהילה באי. לקראת סיום הפגישה הוא הישיר אלינו מבט עכור. "אז עכשיו אתם מבינים? בתפקיד שלי מה שחשוב זה הראש, לא העיניים", אמר וחייך בפה חסר שיניים. כנראה שגם שיניים לא ממש נחוצות כדי לנהל אי באוקיינוס השקט.

     

    הזהב של שבט הקוּנָה/ אי שם, לאורך החוף הקריבי של מדינת פנמה שוכן לו ארכיפלג סן־בלאס ובו מאות איים ציוריים המצטיינים בחופי חול מעוטרים בדקלים עמוסי אגוזי קוקוס. באיים החלומיים הללו חיים אינדיאנים משבט קוּנָה, שנשותיהם נהגו להתהדר בשלל ציורי גוף עד שהמיסיונרים אמרו שאסור ומאז הן לובשות שמלות המעוטרות בתבניות ססגוניות, כתחליף.

     

    במקום הזה אפילו אורח החיים ציורי: אגוזי דקל הקוקוס מספקים אוכל ושתייה, סיבי קליפת האגוז משמשים לקליעת חבלים, כפותיו משמשות גלם לבניית בקתות ולקליעת סלסילות וחלקיו השונים משמשים גם כחומר בערה. הים מגיש לבני המקום שפע של דגים, סרטנים, אצות מאכל ולובסטרים. ואת מה שלא מספקים הים והדקלים, משלימים גידולים בשדות המעובדים ביבשה הסמוכה.

     

    הארכיפלג כולל למעלה מ־350 איים מהם רק כ־40 מאוכלסים וכל כפר מונה לא יותר מכמה מאות תושבים. בני השבט היגרו לאיים מקולומביה השכנה, ספק בעקבות ריב עם שבטים שכנים וספק בשל יחס רע מצד כובשים זרים.

     

    שייטנו בין האיים של המקום האגדי הזה בדיוק בתקופה שפקדה אותו בצורת נדירה. במשך חודשיים לא ירדה ולו טיפת גשם אחת, וכמות המים בסירה ירדה לרמות מטרידות. לאחר בחינת קו החוף של היבשה הסמוכה איתרנו מקום שנראה מתאים, עגנו בסמוך ולאחר שהעמסנו את הדינגי בג'ריקנים נכנסנו לתוך פתחו של נהר המאנדינגא. חתרנו במעלה הנהר אל מעבה הג'ונגל עד שהמים נראו צלולים מספיק וטעמם נטול כל מליחות. התברר שלא רק אנחנו היינו במצוקה ומעבר לעיקול הבחנו בסירת קאנו עמוסה בחביות ולצידה אינדיאנים שעסקו במילוין.

     

    ברכנו האחד את השני לשלום ועד מהרה נקשרה בינינו שיחה בספרדית עילגת (שפה שרכשנו במהלך המסע). איכשהו השיחה זרמה לכיוון יופיין של הנשים המקומיות, ייחוד תלבושותיהן ועושר התכשיטים המעטר אותן. כאן, הנהוני ההסכמה של המקומיים התחלפו בנענועי ראש נחרצים. המבוגר שביניהם הסביר שבעבר נשות השבט נהגו להתקשט בשלל צמידים, עגילים ושרשראות - כולם מזהב ואילו היום רובן מסתפקות בנזם צנוע. לדבריו הזהב נרכש היום תמורת מזומנים שבני השבט מקבלים ממכירת אגוזי קוקוס המשמשים בתעשיית המזון והקוסמטיקה הקולומביאנית.

     

    "אפילו כאן במעלה הנהר יש הרבה זהב. כמעט כל הנחלים באזור עשירים בו מאוד, וממה שהיה נאסף כאן עיטרו את נשות הקונה בזהב מכף רגל ועד ראש ועוד היה נשאר מספיק למסחר", הוא סיפר.

     

    אך דרכי העולם לא פסחו על גן העדן הסודי הזה ובכל פעם שלמישהו היה נדמה שבני קונה צברו מספיק, הוא היה כובש את אדמותיהם ובוזז את המתכת הצהובה. בסופו של דבר ראשי הקהילה החליטו להפסיק את הפקת הזהב במקום, החלטה שתקפה עד היום. "אתם מבינים", האינדיאני הסביר, "כשהזהב בא העצמאות הלכה".

     

    מאוחר יותר, כשחזרנו לסירה עם ג'ריקנים מלאים הגיע אלינו בחתירה אחד מהחבר'ה שפגשנו בנהר. הוא הושיט לנו מכשיר סלולרי ושאל אם נוכל לטעון אותו. "אנחנו קולטים אות מאיזו אנטנה באזור אבל חשמל אין לנו", אמר. הוא חזר אחרי שעתיים, קיבל מכשיר טעון ונתן אגוז קוקוס. רק עוד 99,999 קוקוסים כאלה, חשבנו לעצמנו, ובכסף שנקבל תמורתם מהקולומביאנים נוכל לתפור לסירה שלנו מפרשי זהב.

     

    אחרית דבר/ המסע עדיין לא תם.

     

    אנו מתכננים חצייה נוספת של האוקיינוס האטלנטי, אך הפעם לכיוון הים התיכון. לפנינו עוד הפלגה מהאיים האזוריים, שבהם אנו שוהים כעת, לעבר הים התיכון. ואם הכל יתנהל כשורה אז בסתיו כבר נהיה קשורים לאיזה רציף בישראל.

     

    סיפרו לנו שמאז שיצאנו הרבה השתנה בארץ. לסלולרי שלנו קוראים היום טלפון מקשים, אם אתה לא בווטסאפ אתה לא קיים ושבלי וויז אין לנו סיכוי להגיע לסוּפר. אבל לנו יש בכל זאת כוונה להמשיך לייבש עגבניות בשמש ולאפות לחם במחבת על הכיריים, וזה אמור לעבוד, כי ברוב המקומות שביקרנו בהם, כששמעו שאנו מישראל, התייחסו אלינו כאילו הגענו בעצמנו ממקום נידח. ¿

     


    פרסום ראשון: 02.06.16 , 16:55