לרדת בגדול, לעלות בקטן

לימור חזאז, זוכת העונה הראשונה (2006)

• אני: בת 44 מנהריה, בעלת "יוגל'ה" - הפעלת יוגה צחוק באירועים, גרושה ואם חד־הורית לבן.

• המשקל בתחילת העונה: 100 ק"ג.

• המשקל בסיום העונה: 52 ק"ג.

לימור חזאז זוכת העונה הראשונה (2006) - עכשיו | צילום: אלעד גרשגורן

• המשקל כיום: 62 ק"ג.

• הדרך: "הגעתי לתוכנית כי תמיד חלמתי להיות קומיקאית, וחיפשתי קרש קפיצה. כשראיתי פרסום: 'שמנים שרוצים להיות מפורסמים - התקשרו עכשיו', הבנתי שזה מיועד לי. בתוכנית הייתה התמודדות מאוד קשה, במיוחד כי נשאתי את הדגל של ההשקעה מול דגל האסטרטגיה: כל המתמודדים נגדי לאורך כל התוכנית ניסו להדיח אותי וממש נלחמתי בכל הכוח. אני מאוד אוהבת אוכל ותמיד אוהב, כך שהקושי הנפשי שם היה גדול מאוד, ונוסיף לזה את האימונים המפרכים בווינגייט. אין ספק, זו הייתה תקופה קשה ומייגעת. את התהליך לא הייתי עושה שוב, אבל על רגע הניצחון הייתי חוזרת שוב ושוב. קיבלתי פידבקים נפלאים והביטחון העצמי שלי התחזק. בזמנו חשבתי על גירושים ולא מצאתי את הכוח והאומץ לעשות את הצעד הזה. בדיעבד, התוכנית עזרה לי ותרמה לכך".

• היום שאחרי: "במשך שנתיים שמרתי מאוד יפה. עזרה לי העובדה שעבדתי בווינגייט במסגרת שליוותה את התוכנית, וכמובן שזה משאיר באווירה ובשגרת השמירה. גם פתחתי קבוצות תמיכה להרזיה והייתי במשמר כדי להוכיח את עצמי. השינוי החל כשנכנסתי להיריון: דברים השתנו, נפתח המקרר, היה לי תירוץ להשמין. אחרי הלידה עזבתי את תל־אביב וחזרתי לגור בנהריה. זה היה מעבר חד מלהיות סלב בעיר הגדולה ללהיות אם חד־הורית בפריפריה וכך נכנסתי לדיכאון שלאחר לידה. השמנתי הכל בחזרה עם ריבית. זו הייתה תקופה לא קלה, אבל אני לא אחת שמפילה את עצמה עד כדי כך ואחרי שנתיים שוב החלטתי שאני רוצה לחזור לעצמי, בעיקר כי איבדתי את שמחת החיים שלי. חיפשתי בחזרה את האישה המצחיקה, הכייפית והקלילה וגם רציתי לחוות שוב את התחושה של להיראות טוב. כדי לעזור לעצמי עשיתי שני צעדים חשובים: עברתי ניתוח לקיצור קיבה, ולמדתי בבר אילן יוגה צחוק ופתחתי את העסק. חזרתי להיראות טוב והחזרתי את השמחה לחיי. אין ספק שזה נשאר מאתגר - הרי הניתוח לא נעשה בראש, עדיין יש התמודדות. אבל הסדנאות שלי שורפות קלוריות וזה עוזר, וגם כששמח לך אתה פחות מתעסק באוכל. היום אני שלוש שנים אחרי הניתוח ובמקום נפלא בחיים".

אין להם סיכוי

מדענים אמריקאים חקרו את בוגרי "לרדת בגדול" בארה"ב לאורך שנים. מסקנות המחקר, שהתפרסמו בכתב העת Obesity, מספקות הסבר לשאלה למה כל כך קשה לבעלי משקל עודף לשמור על הישגי הדיאטה לאורך זמן. ד"ר קווין הול, מדען במרכז המחקר הפדרלי האמריקאי המודה בחיבתו לתוכניות ריאליטי, עקב אחרי משתתפי The Biggest Loser לאורך שש שנים ובכך בעצם ערך את המחקר הראשון מסוגו לאורך זמן כה רב, על אנשים שהפחיתו ממשקלם באופן כה דרמטי בעזרת דיאטה ואימון גופני.

עורכי המחקר מתארים את התוצאות כלא פחות ממדהימות והן מראות בדיוק באיזו עוצמה הגוף נלחם נגד ירידה במשקל. "זה מפחיד ומהמם", אומר ד"ר הול, מומחה למטבוליזם ל"ניו־יורק טיימס". בלב העניין נמצא מה שנקרא "מטבוליזם במצב מנוחה", שקובע כמה קלוריות הגוף שורף כשהוא אינו פעיל. בתחילת התוכנית, למרות עודף המשקל הניכר שסחבו עליהם, המטאבוליזם של משתתפי התוכנית היה נורמלי, כלומר, הם שרפו קלוריות במידה המתאימה למשקלם. אבל בסוף התוכנית המטאבוליזם שלהם הואט באופן קיצוני והגוף שלהם לא שרף מספיק קלוריות כדי לשמור על הגודל הרזה החדש שלו.

החוקרים ידעו שכל מי שמרזה, גם אם הוא במשקל רגיל לגמרי, יסבול מהאטה בחילוף החומרים בסוף הדיאטה, אבל מה שהדהים אותם קרה דווקא בהמשך התהליך: גם כשמשקלם של בוגרי התוכנית עלה, חילוף החומרים שלהם לא התאושש ואפילו הואט עוד יותר, והקילוגרמים המשיכו להצטבר. כאילו הגוף מתאמץ לחזור למשקל הקודם.

זוכה העונה השמינית, דני קייהיל, ירד במהלכה מכ־200 קילו למאה, ואחריה עלה בחזרה לכ־150. לפי המחקר, כדי לא להמשיך להשמין היה עליו לצרוך 800 קלוריות פחות מאדם רגיל באותו משקל וזה כמעט בלתי אפשרי.

קרן גלסנר, זוכת העונה הרביעית (2010)

 רגע הזכייה של קרן

• אני: בת 39, רווקה מחיפה, מאמנת כושר המתמחה במכשיר החדשני "גופלאו".

• המשקל בתחילת העונה: 136 ק"ג.

• המשקל בסיום העונה: 61 ק"ג.

קרן גלסנר זוכת העונה הרביעית (2010) - עכשיו | צילום: מהאלבום הפרטי

• המשקל כיום: 80 ק"ג.

• הדרך: "כשהייתי בגיל 33, הבנתי שאני לא אוהבת את עצמי ולכן אני לא מחפשת זוגיות. עשיתי דיאטה ועליתי 13 קילו. ראיתי את הגמר של 'לרדת בגדול', איך יוצא אדם רזה מהדמות של האדם הגדול. זה בדיוק מה שרציתי וחיפשתי, לשנות את החיים. התברר לי שזו עונת זוגות. אחי הגדול ערן מיד נרתם ואמר שהוא ילך איתי. בתוכנית הראשונה התמודדתי עם הדבר הקשה ביותר, היה צריך להישקל ולהודיע מה המשקל. רק מלשמוע בפני כולם את המשקל שלי גרם לי לפרץ של בכי ולאורך כל התקופה היה מאוד קשה רגשית. מבחינת האוכל ברור שהיה קשה, אוכל תמיד שימש לי כמסננת של רגשות, אכול לפי מצב רוחך. היה קשה לעבד את כל התהליך שעברתי שם ובכל שכבה שירדה ממני גיליתי דברים שלא שמתי לב אליהם, למשל, שתמיד נמנעתי מלעשות דברים בגלל השומן, אהבתי לרקוד אבל לא רציתי שיראו אותי רוקדת. במשך תשעה חודשים אתה מקפיד על מה שאתה אוכל וכל הזמן חווה נפשית מהפכים ואין לך את מה שהשתמשת בו כדי להרגיע את עצמך, שזה האוכל עצמו. אז מצאתי הרגלים אחרים שירגיעו אותי וביניהם הספורט. היה אימון שבו במשך שעה התאמנתי ובכיתי, וזה מאוד עזר לי להשתחרר. הצבתי לי יעד להגיע למשקל 90 קילו ועברתי אותו מהר מאוד".

• היום שאחרי: "היה מרגש, כי אנשים הציפו אותי בתגובות משמחות והייתי המומה. החלטתי לעבור לתחום הבריאות והספורט, כי זה מה שיחייב אותי להיות באווירה ולהתמיד וכך נרשמתי לווינגייט ונעשיתי מאמנת. במקביל הרציתי על השינוי שעברתי כדי להשפיע על אחרים לטובה והנחיתי תוכנית בערוץ הבריאות, 'ירדה בגדול', שבה שיתפתי מהחוויות והתובנות שלי.

"מהיום שאחרי הגמר כבר לא שקלתי כמו בגמר. ראיתי על המשקל כל גרם שהכנסתי לגוף. בתוך שבועיים עליתי בעשרה קילוגרם וזה זיעזע אותי, פחדתי שזה ייתפס ככישלון. החלטתי שכדי לשמור על המשקל אקפיד על מה שעשיתי כדי לרדת ועד היום יש כל הזמן עליות וירידות. החוכמה היא לשמור על טווח שאפשר להשתלט עליו ולא להישבר ולהגיד 'עליתי קילו, אז כבר אעלה את כל ה־70 בחזרה'. אחרי שנתיים בערך סבלתי מפציעות ספורט והייתי צריכה לשנות את ההתנהלות. בזמנו עליתי שוב ומאז אני באותו משקל. אני לא במידות של דוגמנית, וכבר יצא לי לדגמן, הכל בסדר. מבחינת התזונה, אני מרשה לעצמי לאכול הכל, אבל במידה. אני לא נמנעת משום דבר, אך מגבילה מאוד סוכרים ושומנים. זה הסוד שלי, לא להימנע לחלוטין, אוכל זה לא חטא. אני אומרת שאסור לאגור חודשים פנטזיה על מאכל. מתחשק לך פיצה? אל תחכה חודשים ואז תרד על מגש, אלא ברגע שמתעורר החשק, צריך לחשוב איך אפשר לאכול את האופציה הבריאה. בכל בוקר כשאני קמה אני יודעת שהתחילה המלחמה, זו הבחירה היומיומית בארוחת בוקר נכונה ובצהריים, כשכולם יאכלו קינוח אני אוותר או מקסימום אוכל תפוח. אני אומרת שכדאי להתחיל תהליך רק אם אתה יודע ומבין שמרגע זה לעולם לא תוכל להפסיק. העבודה תימשך גם לכל החיים".

אבי קוריאט, זוכה העונה השלישית (2008)

• אני: בן 39 מחולון, מנהל מחלקת שיווק ב"פיקספיט", חברה למדרסים. נשוי לקרן (מרקוס) שאותה הכיר בתוכנית (וזכתה במקום השני) והם הורים לבת.

• המשקל בתחילת העונה: 153 ק"ג.

• המשקל בסיום העונה: 77 ק"ג.

אבי קוריאט זוכה העונה השלישית (2008) - לפני | צילום: אביגיל עוזי

אבי קוריאט זוכה העונה השלישית (2008) - עכשיו | צילום: אביגיל עוזי

• המשקל כיום: 154 ק"ג ("והייתי כבר 163").

• הדרך: "באתי לתוכנית בשביל לרזות וגם בשביל החוויה. לא אגיד שזו הייתה תקופה קלה. כשראיתי במה מדובר, ראיתי לנגד עיניי רק מטרה אחת - להגיע למקום הראשון. הייתי ממוקד בזה. לא חשבתי איך להטמיע את הדרך כמו שרציתי להיות מספר אחד, גם אם כואב לי ולא נוח לי. את קרן הכרתי באודישן האחרון המסכם. היינו באותה קבוצה וכבר בהתחלה התחברנו. אני חושב שהיה לנו יותר קל מהאחרים, כי היינו שניים ושיתפנו. יש בזה הרבה אקסטרים ואני חושב שמי שלא מספיק מעוצב נפשית עלול להיפגע. אני זוכר איך היינו מתאמנים והיו רגעים שבהם הגענו לדמעות, פשוט היינו בוכים. נמאס מהתפריט והספורט, הלחץ והמתח, היו רגעי שבירה ובכל זאת היינו מספיק חזקים, ואנחנו דווקא זוכרים את התוכנית לטובה".

• היום שאחרי: "שנינו מאוד דעתנים ומנתחים מצבים והגענו למסקנה שאנחנו שמנים במשרה מלאה. אנחנו תמיד היינו שמנים, חושבים שמן, מרגישים שמן, מאז שאני בגן הייתי שמן. אנחנו גם יודעים שלא נוכל להיות אחד בדיאטה ואחד לא, זאת אומרת שצריך להגיע להחלטה משותפת ועד שהראש יחליט שכן, זה לא יקרה. אז היו תקופות שעשינו דיאטות, מינוי לקאנטרי, אמרו לנו לעשות התערבות כירורגית, אבל אנחנו לא מאמינים בזה. יום אחרי התוכנית כבר הרגשתי שזה הולך להתמסמס. כשהמסך ירד, הכל עבר לנו. בגלל שזה היה אינטנסיבי ומאוד מהיר: מבטטת כורסה שלא היה פעיל ספורטיבית להפוך במכה אחת לבן אדם שעושה 30 קילומטר ביום, משימות כוח, וככה תשעה חודשים - זה הרי לא אנושי. בחיים לא רצתי ולא עשיתי ספורט, אז הגעתי לשובע. גם קרן וגם אני הגענו למצב של גועל מספורט ומהתפריט הקיצוני, עד כדי כך שביום שלמחרת התחלנו לעשות חגיגות אוכל. אני לא מצדיק את זה, חבל שלא הטמעתי את הדרך. בשביל לאמץ אורח חיים התוכנית הזו היא לא הקונספט. כן הייתי עושה את זה שוב, גם כי שם הכרתי את קרן וגם כי היום אני יותר חכם. מבחינתנו, לא הרמנו ידיים. אנחנו יודעים שכשיגיע הרגע נעשה את זה ונמצא דרך לפתור את העניין - דרך עבודה עצמית, דרך קאוצ'ינג, באיזושהי דרך. מה שבטוח, שנינו פייטרים וננצח".

צביקה הילף, זוכה העונה השנייה (2007)

• אני: בן 52 מחדרה, בעל חברה לעבודות פיתוח, נשוי ואב לשלושה.

• המשקל בתחילת העונה: 140 ק"ג.

• המשקל בסיום העונה: 64 ק"ג.

• המשקל כיום: 90 ק"ג.

• הדרך: "הגעתי לתוכנית בזכות אשתי. נורית התקשרה להפקה ונתנה את הפרטים שלי. כשהם התקשרו לא ידעתי במה מדובר. הזמינו אותי למיונים של העונה השנייה ואמרו שיכול להיות שכזו תוכנית תציל לי את החיים. זרמתי עם זה. קודם כל, זה כמה חודשים לא להיות בבית, להיפרד מכולם ולהסתגר בתוך עצמך, ולחיות עם אנשים שאתה לא מכיר, פתאום הם הופכים למעין משפחה. כמה שזה קשה, זה גם מה שעוזר לרדת במשקל, כי אם אתה רוצה באמת לחיות אחרת, יותר קל כשמנתקים, הראש פנוי רק בשבילך ולטפל בעצמך. אני חושב שזה משהו טוב אם עושים אותו נכון ובעיתוי הנכון. כמו בית ספר לחיים. למדנו את הביולוגיה של הגוף ואיך ומתי עושים ספורט ומה אוכלים ומה זו פחמימה. אחר כך הרציתי בהתנדבות בבתי ספר וזה מאוד השפיע עליי".

צביקה הילף זוכה העונה השניה (2007) - לפני | צילום: אלדד רפאלי

צביקה הילף זוכה העונה השניה (2007) - עכשיו | צילום: זהר שחר

• היום שאחרי: "במשך חמש־שש שנים שמרתי באדיקות על משקל של 70 קילוגרמים ורק בשנה וחצי האחרונות, בגלל דורבן ברגל, הייתי פחות ספורטיבי ועליתי ל־90. נשים בצד את השמירה על המשקל, שהיא אתגר עצום - הקטע הקשה אחרי התוכנית היה החזרה לחיים עצמם, בקטע האישי. עברתי משבר עם אשתי: אחרי שנים של נישואים היו פיתויים, וטוב שהייתי מספיק חזק ושהיא השכילה להיות לצידי. סוף־סוף שמתי את עצמי במקום הראשון בחשיבות של החיים והיה אכפת לי מעצמי. למדתי לאהוב את עצמי, ככה מצליחים, לא הרגשתי בכלל שאני במלחמה או במאבק. זה חלק מהחיים. נכנסה לחיי שגרת הספורט שהפכה להיות חלק ממני. רצתי המון, אין מרתון שלא עשיתי. במשך תקופה הייתי מוגבל, אבל לאחרונה חזרתי לעצמי ועכשיו אני שוב רץ. זה כיף גדול".