שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שירה מנור | צילום: רונן פדידה
    זמנים מודרנים  • 07.06.2016
    "נולדתי להיות אמא"
    האושר שבלידת בנה השני, ניל, שנתיים בלבד אחרי הבכור, תים, וההחלטה לחזור לעבודה כבר בחלוף ארבעה ימים. ההורות והחיים המשותפים עם המאסטרו צביקה פיק והשאלות הבלתי פוסקות על 36 השנים שמפרידות ביניהם. שירה מנור מדברת, אבל באמת
    יואב בירנברג ׀ צילום: רונן פדידה ׀ סטיילינג: מיטל ברונר

    פחות מחצי שעה אחרי ששירה מנור הגיעה לבית היולדות, הגיח לאוויר העולם ניל, הבן השני שלה ושל צביקה פיק. "זאת הייתה לידה מהירה של כחמש דקות שורפות וכואבות ביותר ללא אפידורל", היא מספרת. "עם תים, הבן הגדול, הספקתי לקבל מעט אפידורל, ועם ניל לא. זאת הרגשה שונה לחלוטין, אבל יש בזה גם תחושה גדולה של ניצחון, הרגשה של להיות מלכת העולם. היי כזה ששום גבר לעולם לא יוכל להרגיש, מין הוכחה שהנשים הן באמת החזקות בעולם. ברגע שהילד שלי יצא, הרגשתי אהבה עילאית שאין דומה לה. הבנתי שהגיע האדם שלמענו אני אלחם בכל מחיר וללא שום תנאי כדי שיהיה לו טוב, בדיוק כמו למען תים המלאך, אחיו הגדול". 

     

    שירה עונה על השאלון המהיר:

     

    צילום: טל שחר shutterstock שאול גולן

    צילום: טל שחר shutterstock שאול גולן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    במה ההיריון הזה היה שונה מהקודם?

     

    "את ההיריון עם תים, שהוא כיום בן שנתיים, הרגשתי מאוד. נזהרתי מאוד מכל דבר. לא לסחוב דברים כבדים, לא לאכול מה שלא בטוח או צריך. היו לי בחילות, חששות, מחשבות, ממש כמו בספרים, אבל כשהצירים התחילו לא מיהרתי לרוץ לבית החולים, כדי שלא יהיה אפילו אחוז אחד סיכוי שיאמרו לי לחזור הביתה או לחכות הרבה זמן בבית החולים. אני אדם שבדברים מסוימים מוכן להגיע עד לרגע האחרון, לא כל כך מפחדת מסיכונים. אני יכולה להיות גם חסרת סבלנות, לכן הגעתי ישר ללידה. הפעם לא פעלתי כמעט לפי שום כללי זהירות. הרמתי את תים ללא מחשבה, סחבתי גלילי בדים בעבודה שלי כמעצבת אופנה, אכלתי יותר בחופשיות וחייתי את החיים כרגיל".

     

    בן זוגה המסור היה לצידה בכל רגע של החוויה המכוננת. "צביקה נכח בשתי הלידות והתרגש בהן בצורה שקשה לתאר", היא מתמוגגת. "מעולם לא ראיתי אותו מתרגש כל כך. כשהשניים יצאו לאוויר העולם, הוא רץ אליהם ולא הפסיק להתפעל מהאוצרות שנולדו לנו. הרגש החם הזה שהוא חש כלפיהם הוא דבר שלא חשבתי שבכלל קיים בו. אני רואה המון אבות שאוהבים מאוד את הילדים שלהם, אבל כמו צביקה באמת שלא ראיתי".

     

    צילום: רונן פדידה
    צילום: רונן פדידה

     

    במה מתבטאת האהבה הזאת?

     

    "הוא משבח אותם ללא הפסקה, מחבק ומנשק, ולא מצליח לכעוס עליהם בכלום, גם כשצריך קצת לשים להם גבולות, במיוחד לתים, הגדול. תים וצביקה יכולים לשבת שעות ולסדר מכוניות לפי צבעים, גדלים וצורות. תים ירש ממני, חולת סדר וניקיון, את תכונת הסדר, וממש מקפיד לסדר הכל בשורות ובטורים ביסודיות ובריכוז. הם גם אוהבים לשבת ביחד בתוך המכונית וצביקה מסביר לו על כל חלק ומרכיב שיש בה, מבפנים ומבחוץ. לא פעם אני מתבוננת בהנאה איך הם משחקים בחצר ולפעמים גם סתם מדברים ומתפעלים אחד מהשני". 

     

    הצמד מנור את פיק מדגים מודל הורות מחבק, אך משוחרר במקומות הנכונים. "צביקה כידוע פולני ואני רומנייה, השילוב המוכר להורים דאגנים, חמים ואוהבים", היא מסבירה. "אנחנו הורים ערניים מאוד לצרכים של הילדים, אולי אפילו בצורה מעט מוגזמת. צביקה עוזר עם הילדים בכל מה שצריך ומתמרן יפה בין השניים. בתור בחורה קשוחה, אני אמורה להציב לילדים שלי יותר גבולות ולדעת לומר להם לפעמים 'לא' בצורה חד־משמעית, אבל זה לא כל כך הולך לי. איתם כל הטוב שבי יוצא והקשיחות נעלמת כאילו לא הייתה. נולדתי להיות אמא, ממש כך, וסליחה על הקלישאה. בעיניי אין אושר וסיפוק גדולים יותר מזה. זאת אהבה שלא ניתן להסביר ולתאר במילים".

     

    איך תים מסתגל למעמדו כאח גדול?

     

    "תים מתרגל לאט־לאט לניל ובעוד כמה שנים הם יהיו האחים והחברים הכי טובים. אני אעשה הכל כדי שתהיה להם מערכת יחסים טובה ואוהבת". 

     

    מי בחר להם את השמות?

     

    "שנינו ידענו שנקרא להם כך. היה גם שם נוסף שחשבנו עליו, אבל הקונוטציות סביבו היו מעט בעייתיות ולא נתנו לי הרגשה של מאה אחוז להמשך החיים שלהם. מאחר שאני אדם מאוד רוחני ועמוק, לא דתייה, אני אוהבת שמות שמרגישים בהם את הטוב ואת הזרימה. אם מתלווה לזה גם משמעות, אז זה בכלל נפלא. הפרש הגילאים הקטן שבין השניים לא קל, גם מבחינת ההתנהלות היומיומית והצורך לתמרן בין שניהם, למרות העזרה שיש לי".

     

    אנחנו אייטם

     

    מנור בת ה־30 ופיק מציינים 12 שנות חיים משותפים, שבמהלכן היא למדה להתמודד עם כל השאלות והתהיות על 36 השנים שמפרידות ביניהם, המשפחתולוגיה המורכבת שלו, הפרסום והמציצנות שמתלווים לחייהם. "צביקה עדיין צעיר בשביל שאלות ומחשבות מה יהיה כשהילדים יגדלו", היא חורצת. "אני אולי אשמע קצת פולנייה, אבל באמת הכי חשוב שנהיה בריאים ושנהיה יחד כמה שיותר, הילדים, צביקה ואני. צריך לומר תודה על כל יום שעובר ולהבין ששום דבר לא מובן מאליו".

     

    נמאס לך להיות אייטם רכילותי? 

     

    "אני חיה עם העובדה שצביקה אייקון תרבותי ויוצר יוצא דופן בנוף המוזיקה הישראלית מרגע שהכרנו. הרצון לצלם אותנו ולהציץ לחיינו הפרטיים, גם כשזה לא נוח, הוא כבר כמעט הרגל, אבל החיים שלי רגילים לחלוטין. בחיי הבית, צביקה הוא בן הזוג הקשוב, האבא האוהב המסור והדואג וממש איש משפחה, לא שום דבר אחר".

     

    אז מה מרגיז אותך בכל זאת?

     

    "לצערי, אנשים, במקום להתעסק בעצמם מתעסקים באחר. לא סתם אני תמיד אומרת שהייתי צריכה לחיות בעולם של פעם, עולם משוחרר ולא חטטן. עידן התמימות. אנשים שוכחים שאנחנו חיים במדינה כל כך קטנה. דווקא בגלל זה היינו צריכים להיות יותר ליברלים ופחות דברנים ושטחיים. כל אחד צריך לחיות איך שמתאים לו ולעשות כרצונו. גם ככה 80 אחוז מהזוגות כאן מתגרשים, גם כשפער הגילים ביניהם הוא 'מקובל', אם יש בכלל דבר כזה מקובל, כך שהמסקנה היא שאין חוקים".

     

    וגם אין דרך ארץ.

     

    "קראתי ראיון עם אישה אנגלייה, שסיפרה שהפעם הראשונה שנשאלה בת כמה היא הייתה כשהגיעה לישראל, והיא ממש התביישה ולא האמינה שמישהו מעז לשאול אותה שאלה כל כך אישית. למרות שאני מאוד אוהבת את המדינה הקטנה שלנו, אני חושבת שיש לנו עוד לאן לשאוף".

     

    אני מעצבת

     

    היא חזרה לעבודתה כמעצבת אופנה ארבעה ימים בלבד לאחר הלידה. "לעצמאי הרבה יותר קשה לקחת חופשת לידה", היא מתרצת, "בפרט בתחום כמו שלי, שכל הזמן צריך להיות בו עם האצבע על הדופק בבחירות בדים והכנת קולקציה, צילומים ונתינת שירות. אין ספק שעם ילדים זה פחות קל, ובטח כאשר ההפרש בין השניים קטן כמו אצלי. אז מורידים טיפה הילוך, אבל עובדים ופשוט יותר עייפים. ליתר דיוק, הרבה יותר עייפים. דבר אחד בטוח: שום דבר לא יבוא על חשבון זמן הטיפול בילדים".

     

    איך זה עובד?

     

    "ברור שניל הקטן דורש את נוכחותי המתמדת. אני גם מרעיפה המון אהבה על תים וקשובה מאוד לצרכיו, בייחוד עכשיו, שהוא צריך להתרגל לאח חדש. יש לתים ולי הרבה רגעי איכות, מלבד השעות שכולנו יחד. בערב, לפני השינה, אחרי שתים משחק עם צביקה במשחקים שלהם, אנחנו עולים לאמבטיה, ואחר כך נכנסים לחדר השינה של תימושקה ואני מקריאה לו ספרים שאהובים עליו, כמו 'אליס בארץ הפלאות' ו'פינוקי, מה השעה?' הספר שהוא הכי אוהב הוא 'תפילילה', ספר שאומר לילה טוב ותודה על הכל - לעולם, לצומח, לחיות, לאנשים, לבניינים, לעמקים, לשמש ואפילו לרוחות. הוא כבר מכיר בעל פה את הדמויות ואנחנו נהנים דרך הקריאה מרגעים קסומים משותפים לפני השינה".

     

    היא חוגגת כבר חמש שנים מוצלחות בעסקי הביגוד. "תמיד היה לי ברור שאעסוק בעיצוב אופנה. גם לא שללתי בזמנו, וגם לא היום, לשלב בזה גם עיצוב פנים. הגעתי לאופנה דרך האהבה שלי לציור ושרטוט שקיבלתי מסבי היקר, שהיה צייר מוכשר. כבר בילדותי הוריי שלחו אותי ללמוד ציור בשכונת מלחה הישנה בירושלים, העיר שבה נולדתי. האמנית האהובה עליי היא פרידה קאלו. כשאמא שלי לקחה אותי לאבחון בגיל 14, המאבחנת כתבה: 'כשתהיה גדולה היא תעסוק בעיצוב'. בזמן השיעורים גם ציירתי דגמים ואף חתמתי למטה את שמי".

     

    כאייקון אופנה ענקי בפני עצמו, צביקה מעורב בקריירה שלך?

     

    "צביקה לא מייעץ לי, אבל הרבה פעמים הוא רואה את העיצובים לפני כולם. אמנם שנינו מתעסקים באמנות, אבל אנחנו גם שונים בכל מיני השקפות, סגנונות, דעות וראיית עולם. מה שמאוד מחבר בין אנשים שעוסקים באמנות הוא האהבה ליצור, הרצון להגיע לתוצאה מושלמת, והכישרון".

     

    מה מאפיין את העיצובים שלך?

     

    "אני מאמינה שאישה צריכה להראות את הנשיות שלה ואת עוצמת הנשיות, ולכן רוב הבגדים שאני מעצבת לא כוללים כמעט מכנסיים. לא שמכנסיים הם לא נשיים, אבל שמלות וחצאיות הן עוד יותר נשיות, ובעיניי גם הרבה יותר פרקטיות ונוחות". 

     

    מה את מאחלת לעצמך?

     

    "השאיפות והחלומות שלי היו תמיד להצליח במה שאני אוהבת ולעשות אך ורק מה שבא לי ומתאים לי. שוק האופנה כיום השתנה מאוד. אני מניחה שאשאף לתת את השירות הכי טוב ללקוחות שלי ולעבור כמה שיותר גם למכירה אינטרנטית, מפני שבין אם אני רוצה ובין אם לא, אני לא יכולה לברוח מהעידן הזה. בנוסף, אני לקראת סוף הלימודים במדעי החברה והרוח עם המון קורסים בפסיכולוגיה, ואני מוכרחה לציין שזה מאוד מתקשר לעבודה שלי עם הלקוחות. אני הרי צריכה לכוון אותן, להסביר להן, לייעץ ולשמוע מה מפריע להן". 

     

    ולילדים?

     

    "אני מאחלת להם קודם כל בריאות, שיחיו חיים מלאים, מעניינים ומספקים, ושיהיו בעלי ערכים וישרים. בקיצור, שיהיו בני אדם. צביקה ואני נשמח ונדאג לזה שיכירו מקומות חדשים ותרבויות שונות, ושינשמו אווירה שונה של קיום, אבל בסופו של דבר, ישראל היא הבית". 

     

    והם יעסקו במוזיקה כמו אבא שלהם?‬

     

    "נראה לי שארצה פחות שיעסקו במוזיקה בפרט ובאמנות בכלל. בעולם של היום, נראה לי שעדיף ללכת על מקצועות מסוג אחר, בטוחים יותר, שתמיד יש בהם עבודה. בעולם של פעם, הייתי אומרת שיהיה נפלא אם יהיו אמנים בכל תחום שהוא, כי פעם ידעו להעריך יותר אמנות ולהיות נאמנים לאמן. היום פחות. אני ארצה שיעסקו במקצועות בטוחים כמו הנדסה ורפואה. את האמנות אשאיר להם בתור תחביב ולא כעיסוק עיקרי. במדינה שלנו, שהיא כה קטנה, אין מקום לצערי לכל כך הרבה אמנים".

     

    אבל צביקה הוכיח את ההפך. 

     

    "אני חושבת שאין בארץ הרבה אמנים שפיתחו קריירה כמו צביקה, מגיל 17 ועד היום, עם שירים ומנגינות בעלי משמעות. המחזמר 'מרי לו', שמבוסס על שיריו רץ היום שוב לאחר שכבר עלה בזמנו בהבימה.  ובכל זאת, אני מרגישה שכיום הכל זמין מדי, מהיר מדי וגם נגמר מהר מדי.  ההערכה לאמנות ותרבות יורדת. זוהי המודרניזציה העצובה. נמאס לשמוע אמן מסוים שנמצא בכותרות ומושמע בלי סוף, ואז אחרי כשנתיים הוא פשוט נעלם".

     

    יהיו לכם עוד ילדים?

     

    "זה בהחלט יכול להיות. אני ממש לא שוללת את האפשרות הזאת". *

     

    yedioth.co.il@Yoav-b