עיניים עצומות לרווחה

7:59 בבוקר. המדריכה השיקומית רותי סלע דופקת בדלת הבית שלי. היא מגישה לי כיסוי עיניים, ואני לובשת אותו, בלי לעצור לשנייה אחת כדי להתענג על הנוף, לפני שהעיניים שלי יוצאות לחופשה זמנית. דאגתי לתכנן את היום שלי כרגיל, בלי שום הנחות. הלו"ז כלל התארגנות עצמאית, הכנת ארוחת בוקר, יציאה לקניות וסיבוב קצר בשכונה. לא הזנחתי גם את העבודה שלי לאותו יום, יש דברים לכתוב ואנשים לראיין. וכל זה בלי לראות דבר.

לקראת "בליינד דיי", יום המודעות לעיוורון ולקות ראייה, נשלחתי לחוות ולתעד יום אחד של עיוורון; ללמוד בכמה שעות על תהליך השיקום של אנשים שמאבדים את יכולת הראייה באמצע החיים. היה ברור לי שהיום האחד הזה לא יצליח להעביר את מכלול החוויות, האתגרים והניצחונות הקטנים שבהתמודדות עם לקות ראייה, אבל הוא בהחלט סיפק פרספקטיבה שאפשר ללמוד ממנה קצת על תחושת העיוורון, וגם על תהליך ההדרכה השיקומית. רותי המדריכה הציגה בפניי חידושים טכנולוגיים שעזרו לי לבצע את כל המשימות שבלוח הזמנים העמוס שלי, וסייעה לי ללמוד להשתמש בהם. מדובר בהדרכה לה זכאי כל עיוור או כבד ראייה, והיא ממומנת בידי השירות לעיוור במשרד הרווחה.

המשימה הראשונה הייתה לבחור לעצמי בגד ראוי להמשך היום. "אני אצטרך למשש את הבגדים ולנחש מה זה מה? כי אני מסוגלת. אולי". "ממש לא", אומרת רותי. "כדי להתאים בגדים משתמשים במזהה צבעים, הוא יעזור לך להחליט אם החלק העליון מתאים לחלק התחתון". אני מצמידה את המכשיר, שמרגיש קצת כמו מדחום עבה, לבגד אקראי. ברגע שלחצתי על הכפתור, המכשיר קרא "אפור כחלחל'. זה היה כמו קסם. התחלתי להצמיד את מד הצבע לעצמים מקריים בחדר, והוא קלע פעם אחר פעם. בחירת הנעליים הייתה משימה פשוטה יותר. פשוט לקחתי את הזוג הראשון שדרכתי עליו.

"אנשים עם לקויות ראייה שעוברים הדרכה שיקומית, לומדים גם לבנות ארגון וסדר בחפצים שלהם", מסבירה רותי. "כזה שיאפשר להם גישה נוחה לכל דבר שהם צריכים, החל מתבלינים, בגדים, תרופות, ואפילו איפור". איפור? הנה משהו שלא חשבתי שאפשרי. "הכל אפשרי. זה עניין של אימון, ובעיקר ביטחון בתנועת היד. שימי לב", רותי תוחמת את הלחי שלי בעזרת האצבעות. "זה האזור שאת מעוניינת לפדר, ואת פשוט צריכה להיות מודעת אליו, קצת כמו שאת מודעת למיקום של הפה כשאת אוכלת". אני מנסה לפזר קצת סומק על הלחיים, תוך לקיחת הסיכון שאסתובב ברחוב במראה איציק הליצן. רותי מרגיעה שהתוצאה משביעת רצון, ואני בוחרת להאמין לה.

להתלבש, להכין ארוחה ולמזוג מים רותחים. האביזרים שמאפשרים להתנהל בלי לראות

מה לגבי ארוחת בוקר? "את עומדת להכין אותה ממש עכשיו. מה מתחשק לך?" אין לי דרישות יוצאות דופן, כוס קפה חזק־חזק ופרי חתוך יסדרו אותי עד שעה מאוחרת יותר. "עם כמה כפיות את שותה את הקפה שלך?" רותי מקרבת כפית, ואני דוחה אותה על הסף. "קפה אני שותה לפי העין". מודעת לאירוניה, אני שופכת את האבקה ישר מהצנצנת אל הספל. "מה לגבי המים?" אני שואלת אותה, ולראשונה היום, באמת מודאגת שאכווה בניסיון למזוג את הנוזל הרותח לכוס.

רותי נותנת לי מעין אטב פלסטיק, עם שני פיני מתכת ארוכים יותר. האטב מוצמד לכוס, וברגע שנוזל נוגע בפינים, נשמע צליל, שמחווה שהכוס מלאה. אני לא מעזה להתחיל עם מים חמים, ובצדק. אני מצליחה לשפוך מים על עצמי ועל חצי מהשיש. בניסיון השלישי אני מוזגת בהצלחה כוס מים בצורה מושלמת. בניסיון הרביעי אני כבר מכינה לעצמי כוס קפה. מרוצה מעצמי, אני מתעקשת להכין גם לרותי אחת.

אחרי שנכנס מעט קפאין למחזור הדם והמחשבות מתחילות לזרום יותר בבהירות, אני ניגשת לחתוך לי תפוח, ובעזרת אצבעוני ענק שנועדו למנוע מהאצבעות שלי להפוך לחלק מארוחת הבוקר, אני מצליחה לחתוך אותו לפרוסות בקלות יחסית.

לכודה במבוך

אחרי שסיימתי להתארגן, אני כמעט מוכנה לצאת. "הארנק שלך מסודר?" רותי שואלת. התשובה שלילית. היא מורה לי להפוך את תכולת הארנק, ולהשאיר בו רק את השטרות והמטבעות. "נתחיל מהקל אל הכבד. נסי למשש את המטבעות שבארנק שלך ולזהות אותם". אני מתבלבלת בין עשר אגורות לעשרה שקלים, ובין מטבע של חמש למטבע של חצי. היא מדגימה לי את ההבדלים הקטנים בין המטבעות. בעובי, בתבליט, ברמת החספוס. תוך כמה דקות אני משתלטת גם על לימוד המטבעות, אלא שאז מוגשים לי שטרות. "יודעת מה זה מה? יכולה לנחש?" אני מנסה למצוא רמזים, בליטות, סימנים, אבל אין כלום. "האורך שלהם שונה זה מזה, לפחות בגרסאות החדשות. ה־200 ארוך יותר מה־50". אני מארגנת לעצמי את השטרות בצורות קיפול שונות ומתכוננת לצאת.

ללחוץ על הכפתור שקורא למעלית זה קל. יש רק אחד כזה. אבל ללחוץ על הכפתור שמוביל לקומת הקרקע היה כמעט בלתי אפשרי. ניסיתי למשש מלמעלה למטה ומהצדדים, ואיכשהו בכל פעם הגעתי לקומה אחרת. זה היה רגע התסכול הראשון. הרגשתי לכודה במבוך.

עם קצת עזרה אנחנו מגיעות אחרי דקות ארוכות ומתסכלות לקומת הקרקע. רותי מגישה לי בהפתעה מקל. "הוא יהיה העיניים שלך להיום". בהתחלה אני מחזיקה אותו כמו מקל הליכה, אחר כך מנסה להזיז אותו קצת כדי להרגיש אם אני עומדת להיתקל במשהו. ואני נתקלת. כמה פעמים. בעמודים, בעלים, בגדרות, באופנועים. אני מחליטה להפסיק לאלתר ולהשתמש במקל בצורה הנכונה. רותי מסבירה לי באיזה גובה להחזיק אותו ביחס אליי, איך לכוון אותו תוך כדי הליכה, איך להניע אותו בצורת קשת בכל צעד. התנועה מאוד לא טבעית לי. אני לא מרגישה שהמקל "מראה" לי איפה אני נמצאת. כל בליטה במדרכה נחשדת בעיניי כגדר או מכשול. הליכה של 200 מטר לוקחת לי כמעט עשר דקות של צעדים מהוססים.

"הדרכה שיקומית לאדם שאיבד את ראייתו באמצע החיים, יכולה לקחת אפילו שנתיים", מספרת רותי. "מדובר בפעולות שלוקח זמן לצבור איתן ביטחון. דברים כמו חציית הכביש, פניות, הליכה על מדרכה שמרוצפת באיכות ירודה כמו שחווית בשכונת המגורים שלך – אלו דברים שנעשים קלים יותר בעזרת לימוד. בהתחלה אנחנו מתמקדים בתנועה עם המקל. אחר כך מסתובבים סביב הבית, ובסופו של דבר מצליחים להשיג יכולת להסתובב לבד במקומות חדשים בעזרת המקל ללא בעיה".

צילום: אביגיל עוזי

כל עיוור או כבד ראייה, זכאי להדרכה הממומנת בידי השירות לעיוור במשרד הרווחה, ומופעלת על ידי מרכז מגדל אור, של עמותת "יעדים לצפון" מיסודה של קרן רש"י. השירות מציע לעיוורים מגוון רחב של שירותי שיקום. שירותי השיקום נועדו לשפר את איכות חייהם, של האנשים עם מוגבלות חמורה בראייה, באמצעות שיפור היכולת התפקודית ושיקום כלל תחומי החיים המושפעים מהפגיעה בראייה.

את העזרים השונים שבהם התנסיתי, ועוד רבים אחרים, נאלצים העיוורים לרכוש מכספם בחנויות של המרכז לעיוור. "המחיר הגבוה של המוצרים האלו מדגים את החשיבות הגדולה שבקבלת תעודת עיוור", מסבירה רותי. "שכן לאנשים שאינם בעלי תעודת עיוור, יעלה המקל 200 שקל במקום 20, קליפס מדידת המים יעלה 100 במקום 50, ומזהה הצבעים יעלה 960 במקום 288 שקל".

אולם יובל וגנר, מנכ"ל נגישות ישראל, טוען כי שירות השיקום הקיים אינו מספיק. "מדובר בלימוד שמתחדש כל הזמן, ולכן הדרכה מוגבלת בזמן חוטאת למטרה", הוא מסביר. "חידושים טכנולוגיים בתחום ההנגשה לעיוורים וכבדי ראייה צצים כל הזמן. הבעיה היא שהמדריכה השיקומית עוזבת אחרי שנה־שנתיים ונוצר חלל ריק. אין אף אחד שיספר לאדם העיוור שהכלי הומצא וקיים, וגם אם הוא מגלה על פיתוח חדש, לא תמיד יש מישהו שידריך אותו איך להשתמש בכלי".

ללמוד לקבל עזרה

לאט־לאט הצלחתי להבין איפה אני ממוקמת על פי רעשי התנועה ואפילו הריחות השונים. ידעתי שכשמריחים ריח של מסעדה אנחנו קרובים לצומת, וכשמריחים פחים אנחנו קרובים לכניסה לרחוב שלי. למינימרקט השכונתי אני מגיעה תוך זמזום רשימת הקניות, כדי שלא אשכח כלום. אני משתדלת למצוא את רוב המוצרים לבדי, מסתמכת על ההיכרות הקודמת עם המדפים, ורותי מעודדת אותי לבקש עזרה. "זה חלק מהשיקום. הלמידה שקבלת עזרה בדברים שקשים לך לא הופכים אותך לאדם ראוי או כשיר פחות. זה מחסום בושה פסיכולוגי שצריך לפרוץ. להבין שמגיעה לך עזרה".

בדרך חזרה הביתה, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא העצומה הזועמת שאשלח לראש העיר בדרישה לרצף מחדש את המדרכה בשכונה, בצורה נגישה ובטוחה יותר. פתאום דיבורים על הנגשה הופכים להיות יותר מאיזו אנקדוטה רחוקה. המדרכה העקומה פוגעת ביכולת שלי ללכת כמה צעדים כדי לקנות משהו במכולת. ההבנה שאיכות החיים של לקויי הראייה בשכונה שלנו לא מעניינת אף אחד, מרגיזה ומקוממת, ופתאום מקבלת גם משמעות פיזית.

"חוק שוויון זכויות לבעלי מוגבלויות קובע שליקויים כמו המדרכה העקומה שבשכונה שלך, אינם חוקיים, מאחר שהם מונעים מאדם בעל מוגבלות להתנייד בצורה בטוחה ולחיות חיים נורמליים", מסביר וגנר. "צריך גם ללמד וליידע את הרשויות על דרך השימוש הנכונה בגורמים המסייעים. לדוגמה, המרצפות הבולטות ברחוב שמודיעות על הגעה למעבר חציה. המרצפות האלה אמורות גם לכוון, ואם הן לא מונחות נכון הן יכולות להוביל את העיוור לאמצע הכביש. כשמתכננים רחוב, חייבים לשים לב לדברים האלה".

אני נפרדת מרותי בשלב הזה של היום, אבל לא מכיסוי העיניים. היא סיפקה לי כלים בסיסיים, ומכאן אשתמש בהם לבד. יש לי עוד טלפונים חשובים לעשות, אנשים לראיין וטקסטים לכתוב, והם לא עומדים לחכות. אני משתמשת בפונקציית הקראת טקסט, כדי לשמוע מיילים חדשים ולהתעדכן בחדשות. בעזרת חיווי קולי אני שולחת אסמסים, ומתקשרת למספרי טלפון.

אחת מאותן שיחות אני מקיימת עם עלי, עובד סוציאלי בן 23 מתל־אביב. ועיוור מגיל 16. "נולדתי עם סינדרום שחלק מההשלכות שלו הן בעיות ראייה, אבל גדלתי כאדם רואה", הוא מספר. "העיוורון לא צץ עד גיל 16. בדיעבד אני מבין שהדחקתי התדרדרות בראייה שלי, אבל באותו זמן זה הרגיש כאילו התעוורתי בין לילה. ערב לפני עוד שיחקתי במחשב, ולמחרת לא הצלחתי לזהות את הפרצוף של אבא שלי. זה היה רגע מפחיד מאוד".

איך מתמודדים עם עיוורון באמצע החיים?

"למרות השינוי, שבאמת היה קשה, לא ויתרתי לעצמי. כמובן שנעזרתי במה שיכולתי. קיבלתי מורה שסייעה לי עם החומר, וכלי עזר שונים שסייעו לי להשיג תעודת בגרות בממוצע גבוה מאוד. לאוניברסיטת תל־אביב הגעתי בזכות אבא שלי, שתמיד דחף אותי לקצה גבול היכולת שלי, אף פעם לא נתן לי להרגיש שאני שווה פחות או לא יכול להשיג משהו. להפך. הוא דחף אותי ללמוד באוניברסיטה ולא במכללה. הוא האמין שאני מסוגל ליותר. לימודי העבודה הסוציאלית עזרו לי לגבש אישיות חזקה יותר, להבין שאני יכול לתרום לחברה ולא רק להסתייע. היום אני עובד סוציאלי במרכז לנוער בסיכון בירושלים, ואני משדר לנערים שאפשר להתגבר על כל מכשול. צריך רק ללמוד איך, ולהתמיד".

בסוף היום אני מסירה את כיסוי העיניים. הן נדמות לרגע כמו גפה שהסירו ממנה גבס, קלות יותר, כאילו הסרתי מעליי משקל גדול. פתאום הצבעים חדים, והאור חזק. מילאתי את המשימה וסיימתי אותה. אני חושבת על אנשים שבשבילם המשימה הזו, לראות בעזרת יתר החושים, לעולם לא מסתיימת. אין כיסוי שאפשר להוריד בסוף היום, והם מצליחים לפרוח ולעשות דברים גדולים, לעצמם וגם למען אחרים.