ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    גדי דגון
    24 שעות • 05.06.2016
    לגעת בגאון
    הערב החדש של להקת בת־שבע מספק הצצה אל עולמו היפה ומלא העצבות של אוהד נהרין
    ענת זכריה

    הערב החדש של להקת בת־שבע הוא לא ערב של חידוש מרעיש, אלא אוסף של רגעים חד־פעמיים כמעט חרישיים, על עצמנו, על הפשוט והמורכב, על המצחיק והנשגב.

     

    את הערב פתחה היצירה "אדם" מאת רועי אסף, כוריאוגרף אורח שהוזמן על ידי נהרין ליצור עבור הלהקה. אסף מפרק את הגוף לחלקיו, כל אחד מהרקדנים מונה את רצף האיברים שמשתתף בתנועה — צלעות, שכמות, ברכיים, אגן, כליות, ורידים, ממפה את גופו לפני שיתחיל לסעור. ויש משקל ומשמעות לכל מחווה, גם קטנה, של הראש, של אצבעות הרגלים, של הריס. כל איבר פותח שרשור אזכורים ואסוציאציות, והכל הופך למעין הצהרה שיכולה להיתפס גם כמקח עם המוות, דרמה אנושית של כל אדם. אבל אסף לא מסתפק בכך והוא מציב שאלה: "דמיינו אדם. זה יכול להיות כל אחד. אם הייתם יכולים לגעת בו פעם אחת, היכן הייתם נוגעים?". מה שפותח שרשרת מגעים מתחלפת, כשבכל פעם נכנס רקדן ומתחיל לגעת ברקדן בודד העומד על הבמה ללא תזוזה.

     

    "יאג" שעלתה בבכורה ב־1996, היא עוד הצעה אישית אינטימית להיכנס לתוך עולמו של נהרין. "יאג" היא סיפור על משפחה, אבא, אמא, סבא ושלושה ילדים. סיפור על משפחה "שפעם אהבה מאוד מאוד־מאוד לרקוד". זהו מחול שמדבר על זיכרון ואובדן מבלי להיות סנטימנטלי. שמקים את כולם לרקוד באיזה אופן חרישי שאין בו רהב. ויש כאן גם בן שצועד על שביל עוגיות מזל סיניות, כפות רגליו מפוררות את העתיד. ואב מת שנקבר תחת דלת כתומה. והרקדנים ממשיים, משחקים תפקיד, נעים בתוך איזה זמן מעגלי, נוגעים במוות ובזִקנה.

     

    ויש משהו מאוד לא היסטרי ולא מואץ בכל העבודה הזו, כאילו עייף נהרין מן העצבנות והתזזית וההמולה הנוראה, והוא מגלה לנו עולם אחר, מלא יופי ועצבות של אגדות.

     


    פרסום ראשון: 05.06.16 , 20:31