מבט ברשימות רבי־המכר בישראל מגלה שג'וג'ו מויס שוב מובילה את הדירוג. רק שהפעם היא לא מסתפקת במקום הראשון עם ספרה החדש, 'החיים אחריך'. 'ללכת בדרכך', הרומן המתורגם הנמכר ביותר בארץ ב־2015, נוכח אף הוא ברשימה. ומה שקורה בישראל אינו יוצא דופן. מויס היא מהסופרות המצליחות בעולם בשנים האחרונות, כותבת שחוצה ארצות, תרבויות וגילים ורושמת הכנסות עתק ממיליוני העותקים של ספריה שנחטפים מהמדף. הממשי והמקוון.
באמת שאין לה על מה להתלונן, אבל עדיין חסר פרט אחד כדי להפוך את התמונה למושלמת. "מעולם לא ראיתי אדם, בשדה התעופה, בבית קפה או ברכבת התחתית, קורא ספר שלי", היא מפתיעה. "וזה מעצבן מאוד, כי אני חולמת כבר הרבה זמן להיות הסופרת הקולית הזו, שחולפת על פני מישהו וזורקת לעברו בנונשלנטיות, 'אתה קורא את הספר שלי'".
גם זה בוודאי ישתנה בקרוב. אם קוראיה מסרבים לאחוז בספרה ברכבת התחתית שבה היא עדיין מתניידת, היא תוכל להיכנס לאחד מבתי הקולנוע באולם שבו מוקרן הסרט החדש 'ללכת בדרכך' — עם אמיליה קלארק (חאליסי מ'משחקי הכס') וסם קלאפלין ('משחקי הרעב') בתפקידים הראשיים — ולעדכן את היושבים לצידה שלא רק שהוא מבוסס על רב־המכר ההיסטרי שלה, היא גם כתבה את התסריט. עוד ראיה לכך שמויס, 46, היא כבר לא סופרת, אלא תופעה תרבותית.
לקריאת הפרק הראשון בספר החדש "החיים אחריך"
במשך שנים התנשאו עליה, טענו שהיא כותבת רומנים למשרתות. "ההגדרה הזו מצחיקה אותי", היא אומרת. "אני אף פעם לא מתייחסת לספריי כאל סיפורי אהבה רומנטיים".
אבל יש נוסחה שחוזרת על עצמה בחלק מספרייך: אישה חלשה, שזוכה לגאולה בעזרתו של גבר חזק ובדרך כלל גם אמיד. סינדרלה.
"עלילה כזאת קיימת רק בשניים מתוך 12 הספרים שלי, 'ללכת בדרכך' ו'אחד ועוד אחד'. מדובר במקריות גמורה ואני לעולם לא חושבת על נוסחה כשאני כותבת. בנוסף, אני מוכנה לחלוק על מה שאומרים ולטעון שהאישה בספריי מצילה את הגבר באותה מידה שהוא מציל אותה".
* * *
אנחנו מדברים בעיקר על לואיזה קלארק, הגיבורה ששלפה את מויס מהקריירה הקודמת שלה כעיתונאית. אותה לואיזה שבתחילת 'ללכת בדרכך' מפוטרת מעבודתה בבית קפה בעיר בריטית קטנה, נלכדת בזרועות הגורל המשפחתי קשה היום — אמא מובטלת, אבא פועל, אחות שהיא אם חד־הורית — עד שהיא מוצאת עבודה אצל וויל טריינר, בן למשפחה מיוחסת, שנותר משותק לאחר תאונת דרכים וזקוק לה שתמלא את ביתו ואת חייו בחדוות חיים.
אחת הסיבות להצלחה של מויס היא היכולת לברוא עלילה פשוטה סטייל סינדרלה, המשולבת בביקורת על הפערים המעמדיים בבריטניה, תוך חריצת לשון לעבר העשירים והשבעים. "עבדתי בעבר בעבודות שדומות לאלה של גיבורות הספרים שלי", היא מספרת. "אני מרגישה שראיתי את כל הצדדים של החיים - ואני די מודאגת מזה שהפערים בין עשירים לעניים הולכים ומתרחבים. הספרים שלי אינם הטפות פוליטיות, אבל אם אני יכולה לספר סיפור שגורם לקורא לחשוב מעט, אז זה רק דבר טוב".
יציאת 'החיים אחריך' הפתיעה רבים מקוראיה. מויס, שלא כותבת ספרים בהמשכים, חרגה הפעם ממנהגה. אפשר לנחש שאחרי חמישה מיליון עותקים ומכירת הזכויות להוליווד, מויס התקשתה לעמוד בפיתוי הכלכלי, אבל בראיון שנתנה לאחרונה ל'גרדיאן' היא טענה ש"קולה של לואיזה לא הניח לה, באופן אחר ושונה מקולות של דמויות אחרות שעליהן כתבתי".
במקביל הגיעה ההצעה לעבד את 'ללכת בדרך' לסרט. "כתיבת התסריט החזירה את לואיזה לראשי באופן יומיומי. מצאתי את עצמי שואלת את מה שקוראים רבים שאלו אותי, 'מה קרה ללואיזה אחר כך?' בעיקרון, אחרי שסופר מסיים לכתוב ספר, מתחיל החלק של העריכה, שגורם לך לשנוא את הספר ואת הדמויות — ואתה רק רוצה להמשיך הלאה. אבל התגובות של הקוראים גרמו לי לחשוב עליה ולשאול שאלות. יום אחד התעוררתי בחמש לפנות בוקר ושאלתי את עצמי, 'מה אם אכתוב את המשך קורותיה של לואיזה?'"
'החיים אחריך' פוגש את לואיזה 18 חודשים אחרי שנפרדנו ממנה ב'ללכת בדרכך'. היא עובדת בשדה התעופה, אבל אז מתרחשת תאונה, שלוקחת את לואיזה מחייה ומפגישה אותה עם דמויות אחרות. בין לבין היא מצטרפת לקבוצת תמיכה, שמתוארת בצורה משכנעת ובהרבה הומור.
"אני הולכת לטיפול והייתי גם בקבוצות שונות, אבל לא בקבוצת תמיכה", אומרת מויס. "אני מוצאת הומור רב במתח שעולה בין חברי הקבוצות הללו, שבאים כל אחד מרקע שונה ומנסים - או לא תמיד מנסים - להבין אחד את השני. מבחינתי, כתיבת 'החיים אחריך' הייתה חוויה מלנכולית, לכן רציתי שיהיה בספר גם הומור. בכל הספרים שלי יש עוגנים מחיי האישיים. לעיתים קרובות אני לא מבינה מה הם אותם עוגנים, עד שחולפות שנים ורק במבט לאחור אני מבינה ששילבתי בספר פרט מחיי האישיים. כשכתבתי את 'מפרץ הכסף', שעוסק באובדן של ילד, אחד מילדיי התמודד עם ניתוח מסובך. רק אחרי שהשלמתי את כתיבת הספר הבנתי שניסיתי לעכל את הפחד הגדול ביותר ממה שעלול היה לקרות לילד שלי — ולכן גם כתבתי לספר סוף שמח".
מויס מרבה לשלב בספריה תיאורי סקס מפורטים. הסצנות האלה, היא אומרת, התבררו כחלק הקשה ביותר בתהליך הכתיבה. "אין דרך לצאת טוב מכתיבת סצנות סקס. האפשרות ראשונה שלי כסופרת היא לתאר את הסקס באופן קליני ואז אני יוצאת כמו מורה לביולוגיה. האפשרות השנייה היא להוציא את הסצנות מהסיפור, אבל אז אני חוטאת לעלילה. אני גרה בעיירה קטנה, שבה כולם מכירים אותי. אנשים מניחים שכל מה שאת כותבת בספר, קרה לך גם במציאות. אז כשאני הולכת לאסוף את ילדיי מבית הספר, אני נתקלת במבטי אימה של אמהות אחרות".
* * *
ועד ההורים יכול להירגע. בניגוד לדמויות בספריה, החיים של מויס הרבה פחות מסעירים מאלה של הדמויות שלה. היא בת 46, נולדה בלונדון למשפחה מהמעמד הבינוני, השלימה תואר ראשון בספרות באוניברסיטת לונדון והחלה לעבוד כעורכת בדסק החדשות של ה'אינדיפנדנט'. בשנת 2002 הפכה לעורכת מדור האמנות והמדיה של העיתון. במקביל, השלימה את כתיבת ספרה הראשון, 'גשם מחסה'. ספרה השני, 'פירות זרים', העניק לה את פרס ספר השנה של התאחדות סופרי הרומנים הרומנטיים בבריטניה. מויס כתבה עוד שישה ספרים שהתקשו למצוא קוראים, אבל לפני ארבע שנים, עם צאת 'ללכת בדרכך', היא הפכה לאחת הסופרות המדוברות של התקופה.
מויס בחרה להעניק ל'ללכת בדרכך' סיום לא שגרתי במונחי הז'אנר הרומנטי, שהפתיע קוראים רבים (זהירות ספוילר גדול): וויל טריינר בוחר לסיים את חייו בתנאיו שלו. "חשבתי שזה היה נכון לדמות", היא מסבירה. "הסיפור נכתב בהשראת אירוע ששמעתי עליו בחדשות. לצערי, לפעמים אהבה לא מספיקה. היה שלב בתהליך הכתיבה שחשבתי שיהיה נחמד אם הסוף היה אחר. אבל בסופו של דבר אני חייבת לכתוב את מה שנכון לדמויות וזה מה שעשיתי".
ב'ללכת בדרכך', ובאלה שבאו אחריו, מויס הצליחה לזקק את הנוסחה שהפכה אותה לאלילת המונים: עלילה רומנטית סוחטת דמעות המשולבת בהומור ציני מתוחכם. "עד לפני שנתיים־שלוש לא הייתי בטוחה שאוכל להמשיך לכתוב לפרנסתי", היא אומרת. "חששתי כל הזמן שאצטרך להשלים הכנסה בעבודות אחרות".
החשש הזה מאחוריה. מויס היא סופרת פורה במיוחד. בשנה שבה יצא 'ללכת בדרכך' היא פירסמה גם את 'הנערה שהשארת מאחור' ואת 'ירח דבש בפריז'. אחריהם הופיעו 'אחד ועוד אחד' ו'החיים אחריך', שראה אור בישראל לפני שלושה שבועות והמריא מיד לראש רשימת רבי־המכר.
היא חיה עם בעלה, העיתונאי צ'ארלס ארתור, ושלושת ילדיהם הקטנים במחוז אסקס, פרבר כפרי ומנומנם של לונדון. גם ארתור וגם היא עובדים מהבית, בחדרים נפרדים. "כל אחד סגור בעולם שלו, עם הכתיבה שלו. פעם נהגנו לאכול ארוחת צהריים יחד במטבח, אבל הפסקנו עם זה כי גילינו שכל אחד נמצא בשלב אחר עם מוזת הכתיבה שלו, אז אנחנו אוכלים בשעות שונות. מי שמשלם את מחיר ההצלחה הם הילדים, בגלל ההיעדרויות התכופות שלי. אני משתדלת לבלות איתם כמה שיותר ואז החברים שלי, שבקושי רואים אותי, נפגעים. אני חווה חוויות מדהימות, אבל אין לי זמן לעכל אותן, כיוון שביום שלמחרת אני נוסעת למדינה אחרת וחווה חויות אחרות. לא שאני מתלוננת".
לא הרבה השתנה בחייה בעקבות ההצלחה והפרסום הבינלאומיים. "אני לא בטוחה שהתרגלתי להצלחה — עדיין", היא אומרת. "ביליתי שנים במשבצת הסופרת הלא־מצליחה והתרגלתי למעמד הזה. כמו אנשים רבים שחוו הצלחה מאוחרת בקריירה שלהם, עדיין יש קול בתוכי שאומר שההצלחה לא תאריך ימים. הסוכנת שלי תהרוג אותי אם היא תדע שאמרתי לך את זה".
אבל החיים ודאי נעימים יותר עכשיו.
"אני עדיין גרה באמצע שום מקום. אני קמה בבוקר, לוקחת את הילדים לבית הספר ועובדת קשה מדי. אין לי זמן להישען לאחור ולעכל את כל ההצלחה שנחתה עליי. זו ברכה גדולה, לזכות בהצלחה בשלב מאוחר בקריירה ובגיל מאוחר יחסית. ההצלחה של ספריי הייתה תוצאה של המלצות מפה לאוזן וזה הפרט הכי מדהים בסיפור שלי - וגם חלומו של כל סופר. כתבתי שמונה ספרים שכמעט לא נמכרו ואז כתבתי את 'ללכת בדרכך'. גם אחרי שהוא הפך לרב־מכר, סירבתי להבין או לעכל שמדובר בהצלחה. מצאתי את עצמי הולכת לארוחות ערב או למסיבות של חברים וכשאנשים שאלו אותי מה אני עושה, עניתי בפשטות, 'אני כותבת ספרים'. שאלו מה כתבתי ואמרתי, את 'ללכת בדרכך', ואז התגובות השתנו. פתאום זה היה, 'וואו, אני מת על הספר הזה'. יום אחד חברה שלי אמרה לי, 'את חייבת להבין: את סופרת שכתבה את אחד הספרים האלה'. כשהיא אמרה את המילה 'האלה', הבנתי שהיא מתכוונת לרבי־מכר".
את מרגישה בטוחה יותר בכתיבה שלך היום?
"הצלחת הספרים גורמת לי לחשוב יותר לעומק לפני שאני מקלידה את האות הראשונה במחשב. הדבר הטוב ביותר שקרה לי הוא הידיעה שיש קהל שקורא אותי, אחרי שנים רבות שבהן לא הייתי בטוחה שיש לי בכלל קוראים. אני נדהמת מהעובדה שאני אחת הסופרות הנמכרות ביותר בישראל, מדינה שטרם הספקתי לבקר בה. אבל אשקר אם אומר שאני לא מרגישה בלחץ שבא בעקבות ההצלחה והידיעה שיש לי קהל קוראים גדול. מה הפתרון? לא לחשוב על זה יותר מדי".
מה את יכולה לספר על כתיבת התסריט 'ללכת בדרכך'?
"מאוד הופתעתי כשהאולפנים פנו אליי ושאלו אם אסכים להיות מעורבת בכתיבת התסריט, כי בדרך כלל הם אוהבים לשמור את הסופר מחוץ לתמונה. החלטתי לקפוץ על ההזדמנות וזו הייתה אחת החוויות המאתגרות והמהנות של חיי. הדבר הקשה ביותר היה להשתחרר מכבלי האגו של עצמי, לבחור מה להוציא מהספר החוצה ומה ישרת את עלילת הסרט. מנגד, העבודה עם הבמאית תיאה שארוק ועם השחקנים הייתה נהדרת. ביום הראשון לצילומים סם קלאפלין צעד מולי על הסט, מכונות מים המטירו גשם וניצבים התהלכו לצידו על המדרכה. הבטתי בו והרגשתי כאילו הוא פרץ החוצה מהדמיון שלי — הוא היה כל כך דומה לדמות הספרותית שדמיינתי בראשי. אני אוהבת מאוד את הסרט, אבל זה די צפוי כי ליוויתי את התהליך מקרוב".
בשלב הליהוקים היא לא הייתה שותפה. כשנודע לה כי אמיליה קלארק תגלם את לואיזה, מויס הגיבה באופן הכל כך אופייני לה — השתוממות פרובינציאלית. "אמיליה היא בחורה מצחיקה, מקורית ושנונה ממש כמו לואיזה. היום אני אפילו לא מסוגלת לכתוב את דמותה של לואיזה בלי לדמיין את אמיליה מגלמת אותה", היא אומרת, "אבל בפעם הראשונה שסיפרו לי על הליהוק שלה לתפקיד, לא ידעתי מי היא. לא צפיתי ב'משחקי הכס' לפני כן ואחרי שצפיתי בכמה פרקים, לא הייתי בטוחה שהיא הבחורה המתאימה לתפקיד. לא הבנתי איך היא תסתדר עם השיער הבלונדיני הסבוך שלה. ואז הבנתי שהשיער הוא בכלל של חאליסי וללואיזה יהיה שיער אחר".
