הרגע שבו הבנתי שאני רוצה להיות סופר

את הסיפור הראשון שלי כתבתי לפני בדיוק 30 שנה בבסיס צבאי גדול במרכז הארץ. הייתי אז בן 19, חייל גרוע ומדוכדך שלמרות שטרם סיים שנה במדים כבר החל לספור את הימים שנותרו לו עד לשחרור. כתבתי את הסיפור במהלך משמרת ארוכה במיוחד, בחדר מחשב מבודד ונטול חלונות שנחפר במעמקי האדמה. עמדתי באמצע החדר המקפיא ובהיתי בדף המודפס. לא הצלחתי להסביר לעצמי לָמה כתבתי אותו ולְמה בדיוק הוא עשוי לשמש. העובדה שהקלדתי את כל המשפטים המומצאים האלה הייתה מרגשת אבל גם מפחידה. ידעתי שאני חייב למצוא מהר מישהו שיקרא את הסיפור הזה, מישהו שגם אם לא יאהב את הכתיבה או יבין אותה, יוכל להרגיע אותי ולומר לי שזה שאני כותב זה לגמרי בסדר ושלא מדובר בצעד נוסף בדרך לאובדן השפיות שלי.

הקורא הפוטנציאלי הראשון הגיע רק כעבור 14 שעות. הוא היה הרב"ט מחוטט הפנים שהיה אמור להחליף אותי במשמרת. אמרתי לו, בקול שניסה להישמע רגוע, שכתבתי סיפור קצר ושמאוד אשמח אם הוא יסכים לקרוא אותו. הוא הוריד את משקפי השמש שלו וענה, "אין סיכוי". כשבכל זאת ניסיתי להתעקש הוא הוסיף באדישות, "רד מזה". טיפסתי כמה קומות מחדר המחשב אל גובה פני הקרקע. השמש שזרחה לא מזמן סינוורה אותי. השעה הייתה שש וחצי בבוקר והייתי זקוק באופן נואש לקורא, וכמו תמיד כשאני בצרה מצאתי את עצמי נוסע לביתו של אחי הגדול.

זימזמתי באינטרקום שבכניסה לבניין והקול המנומנם של אחי ענה לי. "כתבתי סיפור", אמרתי לו, "אני רוצה שתקרא אותו. אני יכול לעלות?" הייתה שתיקה קצרה מהצד האחר, ואחריה אחי אמר בטון מתנצל, "זה לא רעיון טוב. בדיוק הערת את חברה שלי והיא מאוד כועסת". אבל אחרי עוד רגע של שקט הוא הוסיף, "חכה לי למטה. אני אתלבש וארד עם הכלב".

כעבור כמה דקות הוא הופיע למטה עם הכלב הקטן ודהוי הפרווה שלו. הכלב שמח לצאת לטיול בשעה מוקדמת כל כך. אחי לקח ממני את הדף והתחיל לקרוא בו בזמן שצעד, אבל הכלב דווקא רצה להישאר ולהתפנות ליד העץ העקום שעמד בכניסה לבניין. הוא ניסה לנעוץ את רגליו הקטנות באדמה ולהתנגד, אבל אחי היה שקוע מדי בקריאה מכדי לשים לב והמשיך להתקדם במהירות במורד הרחוב כשהוא גורר אחריו על המדרכה את הכלב המסכן. למזלו של הכלב הסיפור היה קצר מאוד, ואחרי שני בלוקים אחי עצר והכלב היה יכול סוף־סוף להחזיר לעצמו את שיווי משקלו ואפילו לחזור לתוכנית ההתפנות המקורית שלו.

"הסיפור הזה מדהים", אמר אחי בהתלהבות. "מרגש בטירוף. יש לך עוד עותק שלו?" אמרתי לו שכן. אחי חייך אליי חיוך של אח גדול שגאה באחיו הקטן, ואז התכופף והרים בעזרת הדף המודפס את הקקי של הכלב והשליך אותו לפח.

וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני רוצה להיות סופר.

גם אם לא התכוון, אחי הצליח ללמד אותי משהו חשוב: שהסיפור שכתבתי הוא לא הנייר המקומט והמרוח בצואה שנח עכשיו בתחתית פח האשפה ברחוב. הנייר הזה היה רק צינור שבעזרתו יכולתי להעביר את מה שחוויתי באותה תקופה בחיי - מהתודעה שלי לתודעה שלו, ועכשיו כשסיים להזרים את כל אותם רגשות ומחשבות כבר לא היה בו צורך. אני לא יודע מה מרגיש מכשף בפעם הראשונה שהוא מצליח לחולל קסם, אבל זה בטח משהו דומה למה שהרגשתי אני באותו רגע; גיליתי קסם שבעזרתו ידעתי שאוכל לשרוד את השנתיים הארוכות שעוד נותרו עד לסיום השירות הצבאי שלי.

כשעליתי לכיתה ז' בא אלינו לבית הספר פסיכולוג ועשה לנו מבחני התאמה. הוא הראה לי עשרים תמונות שונות, בזו אחר זו, ושאל אותי מה לא בסדר בהן. הן כולן נראו לי בסדר גמור, אבל הוא התעקש והראה לי שוב את התמונה הראשונה עם הילד. "מה לא בסדר בתמונה?" שאל בקול עייף. עניתי לו שהתמונה בסדר גמור. הוא נורא התרגז ואמר, "אתה לא רואה שלילד בתמונה אין אוזניים?" האמת היא שעכשיו, כשהסתכלתי שוב על התמונה, באמת ראיתי שלילד אין אוזניים. אבל התמונה עדיין נראתה לי בסדר גמור. הפסיכולוג הגדיר אותי כ"סובל מבעיות תפיסה חמורות", ושלח אותי לבית ספר לנגרות. בבית הספר התברר שאני סובל מאלרגיה לנסורת והועברתי למגמת רתכות. הייתי בכלל לא רע במקצוע, אבל לא נהניתי ממנו. לומר את האמת, לא נהניתי משום דבר במיוחד. אחרי שגמרתי ללמוד, התחלתי לעבוד במפעל לצינורות. המנהל שלי היה מהנדס מהטכניון. בחור מבריק. אם הייתי מראה לו תמונה של ילד בלי אוזניים, או משהו כזה, היה עולה על זה חת־שתיים. (...)

(קטע מתוך הסיפור 'צינורות', שפורסם חמש שנים אחרי הלילה ההוא בבסיס, בקובץ הסיפורים הראשון של קרת)