חמישי 20 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 ימים • 08.06.2016
    כנגד כל הסיכונים
    עדויות הלוחמים באנטבה שופכות אור חדש על התעלומה הגדולה שאופפת את המבצע
    רונן ברגמן

    הספר "מבצע יונתן בגוף ראשון" בא למלא חֶסֶר מוזר.

     

    עד היום לא נערך תחקיר מסודר של פעולת סיירת מטכ"ל באנטבה. מעולם לא התבקשו הלוחמים ואנשי המודיעין, המבצעים והלוגיסטיקה לכתוב את גרסתם או למסור אותה בצורה מסודרת. אחרי שיוני נתניהו ז"ל נהרג, היה חשוב למחליפו, עמירם לוין, להראות כי ה"יחידה" ממשיכה כרגיל, ובין ההלוויה של המפקד למבצע חשוב שאמור היה להתבצע כמה חודשים לאחר מכן — לא נמצא זמן לעשות את מה שהפך לסמלה המסחרי של היחידה: תחקיר מסודר ונוקב. מסמך של מחלקת היסטוריה במטכ"ל, שהתבסס על תחקיר חלקי בלבד והושלם בנובמבר 1977, לוקה בשגיאות רבות וחסר בו מידע חשוב.

     

    המחסור בתחקיר מוזר במיוחד לנוכח העובדה ש"כדור הרעם" – שם הקוד שהוצמד לפעולה — הוא בוודאי המבצע האחרון שצה"ל צריך להתבייש בו. זהו אחד ממבצעי הקומנדו החשובים בהיסטוריה. בהשראתו בוצעו כמה פעולות, חלקן מוצלחות (חילוץ חטופי לופטהנזה במוגדישו ב־1977), חלקן פחות (הניסיון לחלץ את בני הערובה באיראן ב־1980), אבל מבצע כמוהו — לא היה לפניו ולא אחריו. "כדור הרעם" הוא גם בוודאי פעולת הקומנדו המסוקרת ביותר בספרים, בכתבות ובסרטים.

     

    הייחודיות של הספר "מבצע יונתן בגוף ראשון", שקטעים ממנו מתפרסמים לראשונה בעמודים אלו השבוע ובשבוע הבא — היא שלראשונה אנשי הסיירת כותבים כל אחד את גרסתו, כמו בתחקיר, בלי יד חיצונית וצנזורה מתערבת.

     

    הספר מסייע בפתרון התעלומה הגדולה האופפת את המבצע: איך הוא הצליח? איך מה שנראה ביום חמישי "הזוי ובלתי סביר לחלוטין" ו"פנטזיה הוליוודית", בלשון אנשי הסיירת, הפך להצלחה מעוררת השתאות? איך מבצע בזירה כה מרוחקת ועוינת, שבהתנהלות רגילה ההכנות לקראתו בסיירת מצריכות חודשים ולעיתים אף יותר, קורם עור וגידים בתוך 48 שעות?

     

    פתרון התעלומה, כפי שעולה מהעדויות בספר, הוא שילוב של כמה גורמים וסיבות.

     

    הסיבה הראשונה: הגורם האנושי. אין ספק שהרבה מאוד דברים יכלו להשתבש ולגרום למבצע להסתיים באסון גדול. מצד שני, העובדה שסיירת מטכ"ל היא שנדרשה להתמודד עם האתגר המורכב הזה, עם הניסיון, האמצעים וכוח האדם המעולה שלה — צימצמה למינימום את מרחב הטעות והתקלות שיכלו להתרחש. יפתח רייכר־עתיר, סגן מפקד היחידה בעת המבצע ומפקד הכוח שפרץ לקומה הראשונה שבה שהו החיילים האוגנדים (ועורך הספר), המשיל פעם בשיחה איתי את סיירת מטכ"ל לפירמידה הפוכה: יחידת עילית שעומד לרשותה כוח אדם איכותי, ו"כשכל המשאבים של המדינה מתרכזים ליום ושעה ודקה מסוימים... השפיץ שלה נמצא על המטרה וכל השאר דוחף מלמעלה. בסוף היא תחדור אותו, ללא שום ספק". רייכר דיבר על ההתנקשות באבו־ג'יהאד בתוניס ב־1988, אבל הדברים נכונים גם לאנטבה.

     

    הסיבה השנייה: ההפתעה. ישראל הופתעה מהיכולת של ודיע חדאד לחטוף מטוס ולהובילו למקום כה מרוחק כמו אוגנדה, אבל ההפתעה עבדה גם בכיוון ההפוך. בגלל המרחק מישראל, נדמה כי ערנותם של החוטפים והמאבטחים האוגנדים נפגמה. במקרים אחרים, בתוך שטח המדינה, שבהם ניסתה הסיירת לפעול גם בתנאים הרבה יותר טובים מבחינתה — היו לה לעיתים כישלונות. אותה יחידה, עם אותו ראש ממשלה, סיימה אחרת לגמרי את הפשיטה על הבית שבו הוחזק נחשון וקסמן ז"ל, בין השאר, בגלל ערנות רבה יותר של החוטפים.

     

    הסיבה השלישית: המודיעין. הקמ"ן של היחידה, אבי וייס (ליבנה), מעניק לקוראי הספר זווית מקצועית ביותר על האופן שבו אמור להיאסף מודיעין למבצעים בדרך כלל, אל מול הקשיים האדירים במקרה הזה. למעשה, הלוחמים יצאו עם מידע שהיה כבר בן יומיים־שלושה, ולא יכלו לדעת אם הנתונים השתנו (למשל, אם החוטפים הזיזו את בני הערובה). מצד שני, איסוף המודיעין לקראת אנטבה הוא כולו תושייה וחשיבה מחוץ לקופסה: החל בליקוט מפות ונתונים מישראלים שעבדו באוגנדה; וכלה בשיגורו של דוד, לוחם־טייס של המוסד, כדי לצלם את הטרמינל מלמעלה.

     

    הסיבה הרביעית: הפיקוד הצבאי וההנהגה הפוליטית. הם אלה שנשאו באחריות, כל אחד בתחומו; והם אלה שעל כתפיהם היה רובץ עד היום נטל הכישלון. אחרי שההרקולסים המריאו לאנטבה, ביקש רבין מראש לשכתו עמוס ערן, שינסח עבורו מכתב התפטרות אם המבצע ייכשל. "מה פירוש כישלון בעיניך?" שאל ערן. "יותר מ־25 הרוגים", ענה לו רבין.

     

    בתחילה היה רבין משוכנע כי המבצע אינו אפשרי. הוא שינה את דעתו מכמה סיבות, בהן הלחץ של שר הביטחון פרס, רסיסי המודיעין שהגיעו ועוד. אך מעל כולן היה הביטחון שהקרינו מפקדי הכוחות השונים כי הם מסוגלים לבצע. החשוב שבהם היה כנראה מפקד הסיירת, סא"ל יונתן נתניהו, שהספר מוקדש לו.

     

    מאז המבצע, ובגלל סיבות של אגו ופוליטיקה, ספג זכרו של נתניהו ז"ל פגיעות רבות. כך היה כשהמחקר המקיף והיסודי ביותר על המבצע, זה שכתב אחיו עדו, הוצג שלא בצדק כגרסה מוטה; וכך כשהיו כאלה שניסו לגמד את חלקו של נתניהו בתכנון ובהובלת המבצע. הגדיל לעשות פרשן ביטחוני יודע־כל השוטם את ראש הממשלה, אחיו של נתניהו, שכתב שוב ושוב שיוני היה על סף הדחה מתפקידו, ושלמעשה מבצע אנטבה ומותו שלו הצילו אותו מכך. אלא שהדברים אינם נכונים. השבוע העיד על כך בצורה חדה וברורה מי שהיה ראש אמ"ן בתקופת המבצע, האלוף שלמה גזית, אחד מהטובים והישרים שבראשי קהילת המודיעין אי פעם והממונה על סיירת מטכ"ל. "היו מחלוקות ביחידה. הזמנתי אליי את יוני לשיחה, אך כלל לא דובר על להדיח מישהו", אמר.

     

    הספר עוסק, בין השאר, בדמותו של נתניהו ובתרומתו הקריטית להצלחת המבצע. "יוני נע זקוף על המסלול החשוף ופיקד על הכוחות", כותב עמר בר־לב, "זה היה המקום הנכון למפקד ההשתלטות לנוע. לו היה נע בצמוד לבניין, מרחב הראייה שלו היה מוגבל, כמו גם יכולת השליטה שלו בכוחות. אלו השניות המבדילות לעיתים בין הצלחה לכישלון. תנועתו המהירה של יוני למגע — היא זו שהניעה את הלוחמים". מהעדויות גם עולה שכמעט כל הלוחמים קובעים כי החלטתו של נתניהו לסכן את גורם ההפתעה ולירות בשומרים האוגנדים הייתה החלטה נכונה — ולא רק בדיעבד.

     

    40 שנה אחרי, העדויות מאנטבה משרטטות יותר מכל מהו באמת ההבדל בין פעולת קומנדו שהופכת לפיאסקו – למבצע שנחרת בתודעה כאגדה.

     


    פרסום ראשון: 08.06.16 , 11:49