גדי טאוב הוא אחד ההוגים היותר מסקרנים במרחב האינטלקטואלי הישראלי בשנים האחרונות. בכתיבתו הוא מנסה לאתגר את השיח הפוסט ציוני ("אנטי ציוני" כלשונו) הרווח באקדמיה. מול השמאל הקיצוני, הזומם להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, טאוב מבקש לחזור לערכים הישנים והטובים של הציונות כהגשמה הטוטאלית והאולטימטיבית של הזהות היהודית. כך גם בספרו החדש, "נגד בדידות – מחשבות" (בהוצאת ידיעות ספרים, סדרת ליריקה), המשך ל"נגד בדידות – רשמים" מ־2011. לצד מאמרים שהתפרסמו בכתבי עת שונים, הספר מכיל גם שני טקסטים חדשים, שהבולט בהם נקרא "יהודית ודמוקרטית – הציונות ומבקריה".

משנתו של טאוב מתלבשת כמו כפפת אגרוף על הזרם הפוליטי השולט בישראל – הגות נעימה בשפה בהירה, שכל תכליתה ללטף את האגו הלאומי: ברור שאין סתירה במונח "מדינה יהודית ודמוקרטית", כי הרוב פה יהודי והוא קבע באופן דמוקרטי שהמדינה תהיה יהודית. פשוט, לא? אבל מה לעשות שבגלל הדמוגרפיה הארורה, ה"פה" הזה מוגבל רק לתחומי הקו הירוק.

לפי טאוב, הגלובליזציה מפרקת את העולם ומרסקת את הזהות הלאומית לחלקיקים אתניים, ולבסוף רומסת את הפרט המוחלש. בעצם, גם הפוסט ציונים האלה מהשמאל הקיצוני רוצים לחסל את הלאומיות וליצור מדינת כל אזרחיה, שבה איש איש לנפשו וזכויות הפרט נדחקות הצידה. השמאל הקיצוני הוא כמו הקפיטליזם הקיצוני ולכן המקום הנכון להיות בו הוא הלאומיות הציונית, שמבטאת את העצמיות שלנו כפרטים וגם שומרת על הסולידריות החברתית בינינו מבלי לרסק אותנו לרסיסים, כמה נעים ונוח.

הכתיבה של טאוב נוחה לעיכול ולא מתנשאת, רעיונותיו ברורים ומסקנותיו חדות. אבל אם אפילו אינטלקטואל מחמד שכזה לא מצליח להצדיק את הכיבוש, אולי השלטון צריך לעצור ולחשוב לרגע על צדקת הדרך, או לחלופין – למצוא לעצמו אינטלקטואל מחמד אחר.