ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יובל חן
    24 שעות • 08.06.2016
    חיים של גיבורים
    החיים של ד"ר דרור סופר, ראש מחלקת הטראומה באיכילוב, מלאים מדי יום בדרמות, אסונות ובפצועים שמתנדנדים בין חיים למוות. בדיוק בגלל זה הוא מנצל כל רגע בחיים שלו: "המוטו שלי הוא שאין מחר, אסור לבזבז זמן בחיים"
    רותם אליזרע

    ד"ר דרור סופר חי על הקצה. כראש מחלקת טראומה בבית החולים איכילוב הוא לא מבזבז שנייה אחת מיותרת בחייו. כשנגמר יום העבודה הוא דוהר על האופנוע לעבר החיים שמעבר לחדר הטראומה. בזמן שהוא לא מחזיק את סכין המנתחים הוא כותב ספרי שירה, רוכב על סוסים, מפליג ביאכטה, רוקד טנגו חמש פעמים בשבוע, רץ שלוש פעמים בשבוע, רוכב על אופניים ויש לו אפילו מינוי לאופרה ולתזמורת הקאמרית. החל מיום ראשון הוא יהפוך גם לכוכב ריאליטי בזכות השתתפותו בסדרה "גיבורים", שמתעדת כל רגע בחייהם עמוסי האקשן של כבאי, שוטרת ואנשי מחלקת הטראומה באיכילוב.

     

    "צוות לחדר טראומה, צוות לחדר טראומה", מודיע הכרוז. אנחנו מתלווים לד"ר סופר לעוד יום שגרתי עמוס בדרמות, אסונות וקרבות בין חיים למוות. נער בן 17 נפצע אחרי שמלגזה התהפכה עליו. מצבו אינו יציב והוא באמבולנס, בדרכו לחדר המיון. "מד"א אמרו שבתוך שבע דקות הם כאן", מעדכנת האחות. "זמן פינוי ארוך זה סימן לא טוב", אומר ד"ר סופר ומביט בשעון.

     

    נפגעי טראומה מובהלים לבית החולים כשהם בסכנת חיים וסובלים מפגיעות פיזיות קשות וחודרניות שדורשות טיפול מיידי, ולרוב מסתיימות בהתערבות כירורגית. הגורמים השכיחים לחבלות מסוג זה הם יריות, דקירות, פיגועים, תאונות דרכים ונפילות מגובה. העבודה של טראומטולוג דורשת כוננות מסביב לשעון. הוא מוזעק לבית החולים בכל יום ובכל שעה כשמגיע פצוע קשה לחדר הטראומה.

     

    "המוטו שלי הוא שאין מחר", אומר ד"ר סופר. "כשאני יוצא מבית החולים, אני רוצה ללכת למקומות שבהם יש אנשים צעירים ובריאים. אני בכל פעם מוצא תחביב חדש שאני מתמסר אליו באופן טוטאלי, וריקודים ארגנטינאיים זו האהבה החדשה שלי", הוא צוחק. "אני לא מבין את האנשים שיושבים מול הטלוויזיה והחיים שלהם עוברים. זה בעיניי בזבוז".

     

    סופר, בן 54, גר ברמת־השרון, נשוי ליעל ואב לארבעה. בתו הבכורה, סתיו, ממשיכה את דרכו, והחלה לאחרונה בלימודי רפואה. "טראומטולוגיה זה מקצוע שמצריך שליטה ואיפוק", הוא אומר. "אני מתפקד יותר טוב כשאני לא מתפרק לחתיכות ולא בהיסטריה. אם יש טראומטולוג שמאבד עשתונות, מתפרע ומתחיל לצעוק ולאבד את קור הרוח, שילך לעבוד במשהו אחר".

     

    "לחץ דם 120 על 83, סטורציה 74, דופק 140", מכריזה האחות בזמן שהאמבולנס מוביל את הפצוע לחדר המיון. "כשיש אירוע אני בדרך כלל עומד בצד ומסתכל על כל מה שמתרחש", הוא מספר. "הבעיה המרכזית אצל הפצוע שהגיע אלינו אחרי שמלגזה נפלה עליו זו הירידה בלחץ הדם. כשלחץ דם יורד זה סימן שיש משהו שמדמם באחד החלקים של הגוף. בבטן יש הרבה איברים. כל אחד מהם יכול לגרום לך לדמם למוות".

     

    בבדיקת ה־CT לא מצליח ד"ר סופר לזהות את היקף הדימום. "עומדת בפניי שתי אפשרויות", מסביר ד"ר סופר. "או שאני לוקח את הילד לטיפול נמרץ להשגיח עליו ולחכות ולראות מה יקרה, כי בהרבה מקרים דומים, בעיקר אצל חבר'ה צעירים, הגוף יודע להתמודד לבד, או שאני לוקח אותו לחדר ניתוח לנסות לעצור את הדימום. אבל בכל ניתוח, ובטח בניתוח בטן, יש אפשרות שיתפתחו גם סיבוכים. אם אבחר טכניקה שלא מתאימה לפצוע הזה, הוא ימות. חד־משמעית. אם תהיה פאשלה, זה עליי".

     

    ד"ר סופר בוחר בחדר ניתוח. "חששתי שאם אקח אותו לטיפול נמרץ הוא לא יפסיק לדמם, ואז כשאגיע איתו לחדר ניתוח הוא יהיה במצב הרבה יותר גרוע כי אז אפסיד את נקודת הזהב שבה אני יכול עוד לעשות משהו מבחינה כירורגית", הוא מסביר את ההחלטה.

     

    "תנו לי סכין, אני צריך הרבה פדים", מבקש ד"ר סופר בחדר הניתוח. "תאונות עם מלגזות ועם אוטובוסים לא נגמרות בצורה טובה", הוא מסביר. "עוד פדים. מהר, מהר", הוא מאיץ בצוות. "צריך להבין כשמדממים הרבה, בשלב מסוים תפקודי הקרישה נגמרים, ואז הדם לא נקרש יותר ולכן חייבים לתפוס את זה בזמן ולנתח".

     

    הניתוח נמשך. "תראו, יש לו קרע מלא פה. ה־CT פספס את הפציעה הזו", אומר ד"ר סופר לצוות בחדר הניתוח. "למדתי לסמוך על החושים הפנימיים שלי יותר מכל CT או מכשיר אחר". אחרי כמה שעות של ניתוח מקווים הרופאים שהדימום נפסק. "עשינו את זה", מכריז הרופא בגאווה. "עוד אחד לרשימה של האנשים שהצלנו ממוות. אי־ודאות והפתעה הן חלק מהקסם של טראומה. זה עושה לי טוב. אני אוהב כאלו מקרים, שאני נלחם עליהם ומצליח, מי בעצם לא?"

     

    לא מובן מאליו

     

    ד"ר סופר, והאחות אביגיל שימונוב שעובדת צמוד אליו כבר 11 שנה, אולי כבר התרגלו לתפקיד שדורש מהם להיות גיבורים כל יום מחדש, אבל עכשיו הם הופכים לגיבורים מסוג אחר. סדרה חדשה שתעלה במוצאי החג בערוץ 10, צפויה להפוך אותם לכוכבי ריאליטי. הסדרה, שעוקבת אחרי עובדים בכוחות ההצלה, מתעדת גם את הרופא והאחות ממחלקת הטראומה שעוסקים בהצלת חיים יומיומית.

     

    אבל לא תמיד יש סוף טוב בחדר הטראומה. באוויר נשמע קול הבאזר, האות המבשר על מקרה חירום. "מגיע אלינו בחור צעיר שנפל מגובה, ואנחנו מזהים חבלת ראש קשה", אומר ד"ר סופר. "מדווחים לנו שבשטח הוא אובחן עם חבלה קשה, ונקבע לו מוות מוחי. לנו ברור שהמצב קשה. אבל למרות שכנראה אפסה התקווה, אני עושה את כל הבדיקות הנדרשות כדי לראות אולי בכל זאת יש דרך להציל אותו".

     

    הצוות בחדר הניתוח בלחץ "יש כניסת אוויר לריאות?" שואל ד"ר סופר. "אני מחפש לראות אם יש פתחי אוויר, אם יש דימום בריאות, אם יש דימום בבטן ואם האגן שלו לא מרוסק. אני רוצה צילום חזה ואגן", הוא מצווה, ועושה את דרכו למכון הרנטגן לראות את הצילומים. "בסקירה הראשונית אני לא מזהה שום דבר שיכול להציל אותו, ולפעמים צריך לדעת להרים ידיים".

     

    הוא חוזר לחדר הניתוח ומורה לצוות להפסיק את הפעולות. "כשמגיע הזמן, מישהו צריך לקחת את העניינים לידיים ולהגיד לכולם: חבר'ה, די. המשחק נגמר. הפסדנו. תפסיקו לעשות דברים מיותרים ופשוט תנו לאיש ללכת לאיפה שהוא צריך ללכת". שעת המוות 16:10.

     

    "החשיפה לעצב האנושי, וכל הטראומה הנלווית אליה, זו חשיפה יומיומית", מספר ד"ר סופר, אחרי שהכריז על מותו של הצעיר. "אני כבר מורגל בזה. לא שאני לא לוקח את זה איתי לפעמים, אבל זה חלק מהעבודה שלי. אין כאן שאלה. אני חייב לעשות את זה. מי יעשה את זה אם לא אני?"

     

    האחות אביגיל שימונוב יוצאת למשפחתו של הבחור הצעיר. "אתה מחכה לאשתך? אתה רוצה שאביא לך משהו לשתות?" היא שואלת את האב. "אי־אפשר לתאר כמה זה קשה לשבת עם משפחה ולמסור להם בשורות קשות", היא אומרת. "לא חייבים למלא את החלל במלל, מספיק שאתה נמצא שם, מזדהה עם הכאב ומנסה לתמוך. אין הרבה מה להגיד".

     

    היא יוצאת החוצה, למקום שקט. בוחרת כמה רגעים לעצמה, מציתה סיגריה ובוכה. "זה משהו שמוריד אותי למטה, זה לוקח אותי לפחדים שלי. יש פה סוג של הזדהות יתר, וזה מערער אותי. אבל אלו החיים. הם שבריריים, וזה לא מובן מאליו שקמת בבוקר ויצאת מהבית, ולא מובן מאליו שחזרת אליו בסוף היום. זה לא מובן מאליו שיש לך את הפריבילגיה לכעוס על הילד שלך שלא הכין שיעורי בית. שום דבר לא מובן מאליו".

     

    דופק על 120

     

    את היום הזה התחילה אביגיל בשמונה בבוקר, במעלית המטפסת לקומה החמישית במגדל האשפוז. היא בת 43, עובדת כבר 11 שנה באחת מהמחלקות העמוסות ביותר במדינת ישראל, ולמרות זאת לוקחת ללב כל מקרה שמגיע אליה לטיפול. "אי־אפשר להתרגל לצער של אנשים. עם כל מקרה אני מרגישה הזדהות מחדש", היא מסבירה.

     

    בחדר המיון מתחילה אביגיל לעבור על האירועים שהגיעו במהלך הלילה. בקצה המסדרון מאושפז גבר שנפגע מתאונת פגע וברח. "הוא הגיע למיון בשעה שש ורבע בבוקר. מצבו יציב", מעדכנת אותה הרופאה המתמחה שמסיימת את משמרת הלילה. אביגיל ניגשת לשאול לשלומו. "איך אתה מרגיש?" היא שואלת את הפצוע שאינו מגיב. "הוא חייב להיכנס לניתוח, האפרכסת שלו מרוסקת וחייבים לנתח אותה".

     

    תוך דקות מצליחה אביגיל לעבור על צילומי ה־CT, להרים טלפון לפלסטיקאי, לשבץ את הניתוח בלוח העמוס של הניתוחים, וגם לדאוג לחולה למיטה במחלקה טראומה. "אין לי מושג איך נעשה את זה, אבל הוא חייב אשפוז. צריך לארגן לו מיטה", היא מצווה על הצוות במחלקת הטראומה. "תביאו לי לפה גם עובדת סוציאלית בהקדם", היא מנחה את הצוותים בחדר המיון. "אנחנו חייבים לדאוג לא רק למצב הרפואי של החולים שלנו, אלא לראות שגם ניתן להם מענה ברמה הרגשית והחברתית", היא מסבירה.

     

    אביגיל יודעת שעוד מעט יישמע שוב הבאזר. בינתיים היא מנצלת את ההפוגה לכוס קפה. היא אם יחידנית לאיתי בן השמונה, ומעבר למשמרות האינטנסיביות בבית החולים, העבודה התובענית ממשיכה להדהד גם בבית. "הרבה פעמים אני מפספסת אסיפות הורים בבית הספר", היא נאנחת. "כל הזמן צריך לתמרן בין הבית לבין העבודה. בין חדר ניתוח לבין להכין לו ארוחת צהריים. אבל זו הבחירה שלי. אני אוהבת את העבודה, אוהבת את הקצב ובעיקר את זה שהיום שלי לא צפוי. אני מגיעה בבוקר, ואין לי מושג איך הוא ייגמר. אני יכולה לקבוע פגישה, אבל אני לא בטוח אגיע אליה".

     

    הטלפון מצלצל. "אני חייבת להיכנס שוב", היא מתנצלת, "הגיע עוד חולה". היא חולפת על פני הדלפק כמו רוח סערה, רצה ממקום למקום, פותחת וסוגרת תיקים, מרפרפת על חומרים, מסיתה וילונות ומתקתקת נתונים במחשב. "אצלי כל הזמן הדופק על 120". •

     

     

    "גיבורים" תשודר החל מיום ראשון הקרוב, מוצאי שבועות, בשעה 21:00 בערוץ 10

     


    פרסום ראשון: 08.06.16 , 20:05