נסיקה צרפתית
דווקא כשהליגה בנסיגה והכדורגל המקומי מתמודד עם שאלות של זהות ולאומיות, צרפת חזרה לייצר כמות יוצאת דופן של כישרונות | גם אם זה לא יסתיים בזכייה ביורו הביתי, עתיד הטריקולור ורוד במיוחד
חודשים האחרונים, מועדון הכדורגל לה האבר זכה לעשרות כותרות בתקשורת הספורט העולמית. תמוה למדי לאור העובדה שמדובר בקבוצה אנונימית יחסית מהליגה השנייה בצרפת. אבל הסיקור הנרחב לא הגיע במקרה: לה האבר אחראית לצמיחתם של כמה מהשחקנים הלוהטים באירופה בעונה האחרונה. פול פוגבה, דימיטרי פאייט, ריאד מחרז - שלושתם עברו בתחנה הקטנה מצפון צרפת.
פוגבה ופאייט גדלו במחלקת הנוער של המועדון, מחרז החל לפרוח בקבוצת המילואים לפני שהפך לאחד הכוכבים הכי גדולים בפרמייר־ליג. גם לסאנה דיארה, סטיב מנדנדה ועוד רבים אחרים התחנכו באקדמיה המפוארת הזו, שהגיחה מחדש לאור הזרקורים והזכירה לנו משהו שכנראה מעט נשכח: הכדורגל הצרפתי הוא חממה יוצאת דופן לכישרונות צעירים.
יורו 2016 אמור להיות ה־טורניר של נבחרת הטריקולור המארחת. לגיונרים צרפתים רבים סיימו לא מכבר עונה חלומית, בהם פאייט, פוגבה, אנגולו קאנטה ואנטואן גריזמן. יחד עם יתרון הביתיות, בכלל לא מפתיע שהחבורה של דידייה דשאן היא אחת הפייבוריטיות לזכייה בתואר, אם לא הגדולה שבהן. הדחה לפני הגמר תיחשב ככל הנראה לכישלון, אבל כך או כך לאוהדים הצרפתים יש הרבה סיבות לאופטימיות - והן טמונות בדור הצעיר.
כך זה נראה על קצה המזלג: פוגבה, אנתוני מרסיאל, רפאל וראן, קינגסלי קומאן, קורט זומה, איימריק לאפורט, לוקה דין, אדריאן ראביו ונביל פקיר. אלו רק השמות המוכרים ביותר מהשכבה הצעירה של הכוכבים הצרפתים, שאף אחד מהם לא עבר את גיל 23.
הרשימה החלקית מספיקה כדי להבהיר את הפוטנציאל העצום של נבחרת הטריקולור, ומזכירה את ימי הזוהר של הכדורגל הצרפתי, שהיה פעם יצרן הכישרונות הגדול באירופה ומודל לחיקוי עבור היבשת כולה.
בית ספר לכדורגל
בין 1996 ל־2006, הנבחרות של צרפת מגילאי 17 ועד הבוגרים זכו בלא פחות משישה גביעי אירופה ושני גביעי עולם. זה לא מקרי. ההישגים הללו היו תוצאה של תהליך ארוך ומפורט שהחל שני עשורים קודם לכן, ואט־אט שינה את הדרך שבה מייצרים כדורגלנים צעירים בכל אירופה.
כמו כל המהפכות הטובות באמת, זה התחיל ממש מהשורש. ב־1974 חייבה ההתאחדות הצרפתית את כל המועדונים המקצועניים לפתוח אקדמיות נוער, ועשור לאחר מכן החלה בבניית האקדמיה הלאומית קליירפונטיין, שמטפחת שחקנים מחוץ למסגרת הקבוצתית ומשמשת גם את הנבחרות הלאומיות. הצרפתים בנו תוכנית מדוקדקת לפי קבוצות גיל, ובכל אחת מהן נתנו דגשים על היבטים מקצועיים שונים: טכניקה, כוח פיזי, ראיית משחק וכו'.
ההתאחדות השקיעה סכומי עתק באקדמיות, וקליירפונטיין - שנחשבת עד היום לאחת המוצלחות בעולם - הייתה היהלום שבכתר. כל שחקן בעל אזרחות צרפתית יכול להגיש את מועמדותו מגיל 13, ורק המוכשרים ביותר זוכים בכרטיס הכניסה ומצטרפים לכוכבי עבר והווה כמו תיירי הנרי, ניקולה אנלקה, בלייז מטווידי, לואי סאהה וחאתם בן ערפה, שעברו שם קודם לכן. סוד הקסם של המקום הוא אנשי המקצוע האיכותיים, שעוברים הכשרה קפדנית ומלווים באופן צמוד את השחקנים הצעירים החל מהיום הראשון.
20 שנה אחרי תחילת המהפכה, כשהפירות סוף־סוף נפלו מהעצים, נראה היה שאירופה כולה מנסה לחקות את המודל המצליח. לדוגמה, נטען לא פעם שהתפתחותו של הכדורגל האנגלי קשורה באופן ישיר להעתקת המודלים של השכנים מעבר לתעלה, גם ברמה הלאומית וגם ברמת המועדונים. האנגלים גם הגדילו לעשות ובנו את מתחם האימונים הלאומי סיינט־ג'ורג' בהשראת קליירפונטיין, אם כי עשו זאת באיחור אופנתי של כמעט 25 שנים.
גם ספרד, מעצמת כדורגל בפני עצמה, למדה דבר או שניים מהצרפתים. בשנות ה־90 יצאו משלחות שלמות של מאמנים ספרדים צעירים מעבר לגבול כדי ללמוד את שיטות העבודה של אקדמיות הנוער, ובפרט את הסודות המקצועיים של נאנט, שהניבה כוכבים כמו דידייה דשאן, קלוד מקאללה, כריסטיאן קראמבו ומרסל דסאיי.
בריחת כוחות
ב־1995 הדברים השתנו לרעה. חוק בוסמן המפורסם שנחקק בסוף אותה השנה קבע שכדורגלנים שמסיימים את חוזיהם יוכלו לעבור בין מועדונים ברחבי אירופה ללא תמורה, ואף ביטל את הגבלת מספר השחקנים הלא־מקומיים ששיחקו בכל קבוצה.
הפסיקה המהפכנית הורידה במהרה את הליגה הצרפתית מנכסיה, משום ששחקנים רבים העדיפו את הכסף הגדול בליגות אחרות ביבשת. בנוסף, כדורגלנים צעירים בתחילת דרכם העדיפו לצמוח באקדמיות של המועדונים המפוארים והעשירים מחוץ למולדתם. ארסן ונגר הפך די במהרה לאויב מספר אחת של הליגה, כשהביא לארסנל את אנלקה, ובהמשך "חטף" שחקנים צעירים מצרפת למחלקת הנוער של התותחנים.
השנים האחרונות של המילניום הקודם היו מהיפות שידע הכדורגל הצרפתי, עם זכייתה של הנבחרת הלאומית במונדיאל וביורו, אבל דווקא אז החלה הדעיכה, כי לאחר מספר שנים חוק בוסמן החל לתת אותותיו. הליגה המקומית נחלשה משמעותית, כך גם כוחן של האקדמיות הגדולות, ועידן חדש החל.
חוק בוסמן הביא בעיני רבים לתהליך של אובדן זהות בכדורגל האירופי, ובעוד שהכוונה היא בעיקר לליגות כמו הפרמייר־ליג שמלאות בשחקנים זרים, גם בצרפת מדברים על תהליך דומה. הסיבה לכך היא שבשנים האחרונות הליגה הצרפתית נשענת על מהגרים ובני מהגרים - בקבוצות, באקדמיות וגם ביציעים.
בני המעמד הבינוני־גבוה בצרפת לא מביעים עניין רב בכדורגל, ומספר השחקנים הפעילים במדינה קטן משמעותית בהשוואה למדינות בסדר גודל דומה. הכדורגל המודרני בצרפת צומח מתוך המעמד הנמוך, בעיקר משכונות המהגרים שמהווים כתשעה אחוזים מהאוכלוסייה.
רבים מהשחקנים האלה, כמו מהדי בנעטיה וריאד מחרז, שהוריהם הגיעו ממדינות ערב ומאפריקה, צומחים במחלקות הנוער ומשחקים בנבחרות הצעירות, אבל בגיל הבוגרים מחליטים לייצג את המדינות שמהן הגיעה המשפחה. המסלול הזה הפך נפוץ יותר ויותר, גם באקדמיות היוקרתיות ביותר, והוליד פרשייה גזענית ומכוערת במיוחד.
ב־2011 פורסמו תמלולים מתוך ישיבה של ההתאחדות הצרפתית, שבה עלתה הצעה להגביל את מספר בני המהגרים באקדמיות הנוער, מאחר שרובם בוחרים לא לייצג את הנבחרת הבוגרת. אם לא די בכך, מאמן הנבחרת דאז, לורן בלאן, נכח גם הוא בישיבה וטען כי השחקנים האפריקאים "לא מתאימים" לסגנון הכדורגל הצרפתי וכי יש להגביל את השתלבותם באקדמיות. בסופו של דבר תוכנית כזו לא יצאה לפועל, אך הנזק התדמיתי לכדורגל הצרפתי נעשה.
סוגיית המהגרים אינה הדבר היחיד שמדאיג את ראשי ההתאחדות. ייתכן שהצרה הגדולה ביותר שלהם היא הליגה. הכסף הקטארי שנשפך מדי עונה על פריז סן־ז'רמן אולי הביא אותה לקמפיין אירופי מכובד, אבל הפך את "ליג 1" לנטולת תחרות ועניין. רוב המועדונים (למעט מונאקו) מתקשים תחת מדיניות המיסוי הנוקשה ולא מצליחים להוות יריב. הפריזאים זכו בתואר הנוכחי שמונה מחזורים לסיום העונה, האליפות הכי מהירה בתולדות הכדורגל הצרפתי, וגרפו שני טרבלים ברציפות.
חוסר האטרקטיביות ואובדן הזהות מדאיגים גם הם את הצרפתים, ויש הטוענים שתחושת השייכות וחדוות המשחק שפעם בערו בשחקנים המקומיים כבר לא נמצאות שם. הדור הצעיר נתפש לרוב כמפונק וחסר מחויבות, ועל כך יעידו דבריו של המנהל הטכני בהתאחדות, פרנסואה בלקאר: "השחקנים האלה לא מבינים את הקונספט של נאמנות, אנחנו צריכים לפתח כדורגלנים פחות אנוכיים".
אחת מהמטרות העיקריות של הצרפתים בטורניר הזה היא לנסות ולמשוך עוד צעירים לענף הכדורגל ולעודד הצטרפות לאקדמיות השונות ברחבי המדינה. המתקנים החדשים והמחודשים גם הם אמורים למשוך יותר כדורגלנים פוטנציאליים, כשבמקביל לאירוח הטורניר הושקו מספר תוכניות קהילתיות שיסייעו בעידוד הצטרפות.
הבא בדור
אז אם השנים האחרונות לא הביאו הישגיות, והליגה נראית אפורה, איך חזרה האופטימיות לכדורגל הצרפתי?
הסיבה העיקרית היא שצמח דור חדש ומבטיח, שלא הגשים את נבואת הזעם של אנשי ההתאחדות. נכון, רוב הכישרונות שגדלו באקדמיות וזינקו לצמרת מיהרו לעזוב את הבית ולהשאיר את הליגה המקומית אפורה ומשמימה, אבל רובם החליטו להישאר נאמנים לנבחרת וללבוש את מדי הטריקולור. נדמה שהדור הזה החזיר מעט מהגאווה לאוהבי הכדורגל בצרפת, ויש לו עוד שנים רבות להמשיך ולפרוח.
קומאן בן ה־20 כבר לקח שלוש אליפויות בשלוש ליגות שונות, מרסיאל הפך בגיל 20 לאחד משחקני המפתח של מנצ'סטר יונייטד, פוגבה הוא כבר מזמן אחד השחקנים בעלי השווי הגבוה בתבל, ולאפורט צפוי לעבור בקרוב למנצ'סטר סיטי עבור 40 מיליון יורו.
אתם תראו אותם בכל דו"ח סקאוטינג של המועדונים הגדולים, בכל קליפ יוטיוב שמרכז את ההבטחות הגדולות ביבשת, ועם קצת מזל תראו אותם בטורנירים הבאים (ואת חלקם כבר הפעם) מחזירים את הצבע ללחיים של נבחרת שלושת הצבעים.
לפנייה לכתב/ת 
