שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    4.7.76, החטופים המשוחררים אחרי הנחיתה בישראל. אמיר עופר, לוחם מטכ"ל: "בחצות הלילה הוחזרנו לבסיס. שאלתי את הפקידה: 'נוסעים רחוק?' והיא ענתה: 'נוסעים רחוק מאוד'"
    7 ימים • 09.06.2016
    מונולוגים מהטרמינל
    40 שנה חלפו מאז שגלגלי ההרקולסים ששבו מאוגנדה נחתו בארץ, ולראשונה, 35 מהלוחמים שנטלו חלק בפעולה שהפכה לאגדה — מוסרים עדות מבצעית מפורטת.
    ליאור בן־עמי, רונן ברגמן

    "ידיעות אחרונות" מפרסם לראשונה קטעים נבחרים מסיפורי הלוחמים, שטסו 4,000 קילומטר לתוך שטח עוין ‑ כדי להחזיר את החטופים הישראלים הביתה. מסמך מיוחד, חלק א'

     


     

    את הידיעה על חטיפת מטוס אייר פראנס קיבל יוני נתניהו כשהיה בדרכו לפעילות בסיני. אבי וייס (ליבנה), שמונה לקצין המודיעין של סיירת מטכ"ל בדיוק כשנתניהו החל לפקד על היחידה, היה לצידו גם אז.

    "בעודנו בדרך דרומה, קיבלנו דיווח על חטיפת מטוס אייר פרנס", משחזר וייס היום. "הלוחמים שנשארו ביחידה היו בכוננות למקרה שהמטוס ישוב על עקבותיו וינחת בלוד. מרגע שהמטוס נחת באנטבה, כ־4,000 קילומטר משטח מדינת ישראל, הוסרה למעשה הכוננות היחידתית, מתוך הנחה כי חלקנו הסתיים. בעודנו בפעילות בסיני הועברו דיווחים ממוקי בצר ביחידה ליוני, על הדיונים ברמות השונות במטה הכללי כדי לבחון אופציות מבצעיות לחילוץ בני הערובה. הדיווחים שמגיעים אלינו לסיני מעלים גיחוך ולעיתים גם זלזול נוכח האפשרות כי צה"ל יבצע מבצע מסוג זה מעבר להרי החושך".

     

    קראו עוד: ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו משחזר את השעות הדרמטיות ההן באנטבה

     

    קראו עוד: רונן ברגמן על איסוף העדויות והתעלומה שיוצאת אל האור

     

    מוקי בצר, לימים מפקדה הראשון של יחידת שלדג, אז רס"ן וסגנו של נתניהו בזמן המבצע, הכיר היטב את אנטבה. בשלב מוקדם הוא הגיע לפגישה עם אהוד ברק, אז עוזר ראש אמ"ן למבצעים וממתכנני המבצע. בצר: "כשנכנסתי למשרדו של אהוד, כבר ישבו שם כמה קצינים מחילות שונים. 'נו מוקי, איך החיילים האוגנדים?' שאל אותי אהוד. 'אימנתי אותם רק ארבעה חודשים', השבתי. 'אילו הייתי ממשיך לאמן אותם, הם היו עכשיו טובים יותר'. כולם צחקו. 'ובכל זאת?' 'הם מפחדים מהלילה ובאופן כללי אין להם הרבה מוטיבציה. ובמקרה שלנו, אני באמת חושב שאין להם מניע להילחם'. כך החל תכנונו של מבצע אנטבה.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    האזינו לשיחה בין המחלצים ברשת הקשר 

     

    "עליי, כנציג סיירת מטכ"ל, הטיל אהוד להכין את תכנון הפריצה למבנה הטרמינל הישן, שבו הוחזקו בני הערובה. חברת סולל בונה העבירה אלינו את תוכניות המבנה, אבל פרטי מידע חיוניים היו חסרים. אחרי הישיבה צילצלתי ליוני. הודעתי לו על הקמת הצוות המטכ"לי. סיכמנו שאם העניין מתחמם, אודיע לו ואדאג שיביאו אותו מסיני במטוס".

     

    מוקי בצר
    מוקי בצר
     

     

    וייס: "ביום חמישי, ה־1 ביולי, השכם בבוקר, דהרנו ברכבו של יוני בחזרה מסיני ליחידה, נסיעה של שש־שבע שעות. לאחר התארגנות קצרה ביחידה, יצאתי עם יוני וקציני מטה נוספים לבית הצנחן לפגישה עם דן שומרון (קצין חי"ר וצנחנים ראשי ומפקד המבצע בשטח – לב"ע), שם פגשנו את בצר. במעמד זה הציג בפנינו דן שומרון את שני הרעיונות המרכזיים שנדונו עד עתה: צניחת כוח צבאי באגם ויקטוריה, הגעה לחוף, השתלטות על הטרמינל באנטבה, שחרור החטופים והסעתם ברכבים אשר יושגו בהשתלטות ויועברו דרך היבשה לקניה; או הגעה בשמונה הרקולסים עם כוח צבאי גדול, כיבוש נמל התעופה, חילוץ בני הערובה והטסתם ארצה. בשלב זה, לי לפחות, הרעיונות הללו היו על גבול ההזיה".

     

    ובכל זאת, שתי התוכניות קודמו ברצינות. מיכאל אהרונסון, אז משוחרר טרי מהסיירת, שימש באותה עת מדריך צבאי בקניה הסמוכה לאוגנדה. "לקראת יום שישי של אותו השבוע הגיע לקניה אהוד ברק", הוא משחזר. "אני סברתי שאחת ממשימותיו היא להרגיע את הקנייתים. הוא מצידו לא נידב לנו כל אינפורמציה. בזמן זה הודיעו לנו שהתוכנית הנדונה לשחרור החטופים היא להצניח לתוך אגם ויקטוריה לוחמי שייטת עם סירות גומי, שיגיעו לנמל התעופה של אנטבה — ששכן ממש על גדות האגם, יפשטו על הטרמינל וישחררו את בני הערובה. תוך כדי דסקוס התוכנית, הגיעה מהארץ שאלה: האם יש בחופי האגם תנינים? התבשרתי שעומדים להגיע לניירובי שני לוחמי שייטת. שכרתי את הרכב היחיד שמצאתי, פיאט 127 זעירה, ונסעתי לנמל התעופה לאסוף את הצמד, שכלל את מי שהיה אז סגן מפקד השייטת, חנינא עמישב. נסענו במשך שעות רבות עד לחופי האגם. את התשובה קיבלנו מיד כשהגענו. יש תנינים בחופי האגם והם תניני נילוס ענקיים, ששוכבים ברצף כמעט אינסופי בשורות מקבילות לכל אורך החופים, ככל שהעין רואה".

     

    כך זה נראה אז: דפדפו בין השערים ב־"ידיעות אחרונות"

     

    עוד קודם החלה תוכנית הפשיטה בהרקולסים לתפוס תאוצה. לוחמי הסיירת הוזעקו ליחידה. "נקראנו טלפונית בחצות הלילה שבין יום חמישי לשישי לחזור ליחידה", נזכר אמיר עופר, אז סמל ראשון בחוליית אמנון. "כבר ישנתי כשהטלפון צילצל. הוריי הרימו את השפופרת, נקשו בדלת ואמרו לי: 'זה בשבילך'. על הקו הייתה יעל הפקידה. 'תגיע עד שמונה בבוקר'. קישרתי מיד לחטיפה. שאלתי אותה, 'נוסעים רחוק?' והיא ענתה: 'נוסעים רחוק מאוד'. אמי הייתה עדה לשיחה, שמעה את ה'נוסעים רחוק?' עשתה אחת ועוד אחת והתחילה להחליף צבעים. המבט שלה אמר הכל. אמרתי לה שלא תעז להוציא מילה מהפה".

     

     

     

    לוחמי מטכ"ל בבטן ההרקולס עם המרצדס המפורסמת
    לוחמי מטכ"ל בבטן ההרקולס עם המרצדס המפורסמת

     

    * * *  

    אל הכנות נציגי הסיירת הצטרפו כוחות נוספים. "אנשי חיל האוויר פירקו את המטוס מבפנים והרכיבו אותו כך שיוכל לשאת את הכוחות ואת הדלק. זה משהו שרק לקבל עליו אישור מבצעי לוקח חצי שנה, והם עשו את זה בתוך שלושה ימים", מתאר אמנון פלד, אז סרן ביחידה ומפקד חוליית אמנון. "תוך כדי ההכנות — שכללו תרגילי מודל, עלייה לרכבים, היתקלויות, ירידות מהרכבים ותרגילים על מודל מבד יוטה — הגיעה המרצדס מאי שם, ועלה הרעיון שנתחפש לחיילי אידי אמין, אוגנדים במדים מנומרים ועם קלצ'ניקובים. הצטיידנו באפסנאות במה שצריך, וגם בכובעים לבנים, כדי שיהיה ברור מי אנחנו ומי הם. כל מי ששירת בצבא יודע שכשהולכים לאפסנאות, האפסנאים תמיד אומרים: 'אין לי', 'היום סגור'. אבל הפעם החלונות היו פתוחים והאפסנאים שאלו מה אנחנו רוצים ומה עוד אפשר לתת לנו. זה היה מפתיע. תרגיל המודל עם המטוסים נקבע לשעה שבע בערב, והרמטכ"ל מוטה גור בא לפקח עליו באופן אישי".

     

    ח"כ עמר בר־לב, לימים מפקד סיירת מטכ"ל, פיקד במבצע על שריונית וצוות לחימה שפעלו סביב הטרמינל: "התוכנית התגבשה במהלך היום, תדריך רדף תדריך. מתדריך שנערך בשעות אחר הצהריים יצאתי ממש מזועזע מכיוון שהתוכנית נשמעה לי כמו גבינה שווייצרית מחוררת בחורי ענק. היו לי לא מעט הערות במהלך התדריך, חלקן מאוד עקרוניות. כך, למשל, הייתה הנחיה ליפתח רייכר ולכוח שלו שלא לטהר באש את הקומה העליונה של הטרמינל הישן במהלך הסריקה, ולפתוח באש רק כתגובה לירי על הכוח. דוגמה אחרת הייתה ההנחיה כי כל מטוס שהכוח שלו הגיע בחזרה אליו, ימריא ולא ימתין ליתר המטוסים. קמתי שוב במהלך התדריך והערתי שזו החלטה שגויה. קרנף 3 (מטוס ההרקולס — לב"ע) חייב להמתין על המסלול ל־4 ורק כאשר קרנף 4 מוכן להמראה, עליהם להמריא יחדיו בחזרה. אחרת עלול להיווצר מצב שבו קרנף 4 נשאר לבד אחרון, נפגע מאש אוגנדית, מאבד את יכולת ההמראה שלו וכל הכוח שעליו נשאר באוגנדה.

     

     

    עומר בר-לב
    עומר בר-לב

     

    "בשישי בלילה, לאחר תרגיל המודל, הגעתי ללשכה ונכנסתי לחדרו של סגן מפקד היחידה. ישבנו שם כמה קצינים סביב השולחן. התחושה הייתה ממש לא טובה. הרגשנו שהתוכנית איננה סגורה כפי שהורגלנו שתוכנית לפני מבצע צריכה להיות; תרגיל המודל היה בעינינו בדיחה והרגשנו אי־נוחות רבה בלשון המעטה, שהרמטכ"ל והדרגים שמעליו התרשמו מהם. הרגשתי כי הקצינים סביב השולחן מפעילים עליי לחץ לעדכן את אבא שלי (חיים בר־לב, הרמטכ"ל השמיני, אז שר המסחר והתעשייה – לב"ע).

     

    "אבא, מתוקף היותו חבר ממשלה, ידע כמובן שאני בכוח לאנטבה. בשעה מאוחרת יותר החלטתי כי מחובתי למלא אחר השליחות ולעדכן. אף פעם קודם לכן בחמש שנות שירותי ביחידה לא התקרבתי לשיח מעין זה עם אבא, כי אם להפך. ואכן מצאתי עצמי באותו ליל שבת יוצא עם הטנדר D-200 לכיוון נווה־מגן, לשוחח עם אבא. לאחר שחציתי את הצומת נפתח בפתאומיות, תוך כדי נסיעה, מכסה המנוע, עף והסתיר את כל החלון הקדמי. עצרתי מיד, ירדתי מהרכב וסגרתי את מכסה המנוע. חזרתי לרכב, הנעתי אותו, סובבתי אותו לאחור וחזרתי ליחידה. לא פעם מאז שאלתי את עצמי מה היה קורה לו מכסה המנוע לא היה מתרומם".

       

    בינתיים, כאמור, ההכנות נמשכו ביתר שאת. שלומי ריזמן, אז לוחם וסמל ראשון בחוליית אמנון: "ידענו את העבודה. לכן הקדשנו את הזמן הקצר שנותר לאימונים על החלקים הטכניים והספציפיים למבצע. איש מאיתנו מעולם לא תירגל ריתום שני לנד רוברים ומרצדס בתוך מטוס הרקולס, למשל, וגיורא זוסמן מדד לנו שוב ושוב זמנים למשימה, בלי להרפות. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לתרגול פריקה מהירה של הרכבים אחרי הנחיתה; הכל כדי לקצר למינימום את הזמן הנדרש מרגע פתיחת הכבש האחורי של ההרקולס ועד ההגעה לטרמינל הישן שבו נמצאים בני הערובה. מישהו נסע לחנות ספרי לימוד, ועל מפה מאטלס של בית ספר למדתי איפה זה אוגנדה ותיכננו איך נחטוף כלי רכב ונימלט לקניה השכנה".

     

    וייס: "אחת מנקודות התורפה המרכזיות של המבצע הייתה היעדר מגע שוטף ועדכני עם היעד. תחושתי לא הייתה נוחה בלשון המעטה, מכיוון שהמידע על הטרמינל היה מבוסס בעיקרו על חומרים ישנים, ותמונת המצב על הפעילות בטרמינל הישן וסביבתו הייתה חלקית בלבד.

     

     

    אבי וייס (ליבנה)
    אבי וייס (ליבנה)

     

    "בערב יום שבת, אחרי המתנה דרוכה, הגיע דוח מודיעיני מפורט ומעודכן מעמירם לוין, שטס לפריז לצורך תחקור החטופים הזרים ששוחררו. דוח זה היה עדכני ליום חמישי בבוקר. היה ברור כי הסיכוי לקבל מידע נוסף עד יום שבת בלילה — מועד הביצוע המתוכנן — קלוש ביותר. משמעות הדבר שאנו יוצאים למבצע, כשיש פער של שלושה ימים שבהם אין סיכוי להגעת מידע עדכני נוסף על החטופים ועל הפעילות סביב הטרמינל באנטבה. לפיכך צריך היה לקוות שלא יהיו שינויים ולצפות להפתעות".

     

    ברקע, ועוד קודם לאיוש כוח המבצע, התנהלו מאבקים בין לוחמי הסיירת, שביקשו להשתתף בפעילות המיוחדת. "אנשי המילואים, אשר השמועה הגיעה לאוזניהם, החלו בסדרת טלפונים ליוני ולאנשי המטה כדי שיכללו אותם ברשימת הכוח למבצע", מספר וייס.

     

    "מתוך עשרת החיילים שלי, לאחד לא היה מקום", נזכר דני ארדיטי, לימים ראש המועצה לביטחון לאומי, ואז סרן צעיר ומפקד צוות ארדיטי. "כשיוני בישר לי שעליי לוותר על אחד מחייליי, כעסתי מאוד והתחלתי להתווכח. ממש נלחמתי עד כדי 'לשים את המפתחות'. אמרתי ליוני: 'אם הוא לא משתתף — אני לא משתתף!' ויצאתי מרוגז מהלשכה. ברדתי במדרגות לרחבת הדגל, נתקלתי במוקי שהסביר שאין ברירה. בסופו של דבר, החייל הזה שלי לא השתתף. אני חושב שהוא כועס עליי עד היום".

     

    * * *

     

    כשברקע אולטימטום המחבלים להוציא חטופים להורג, החל המבצע להתגלגל. וייס ליווה את הכוחות עד המראתם: "יצאתי עם יוני מחדר התדריכים בטייסת, ליוויתי אותו אל רכבו, משם הוציא את החגור ואת ציודו האישי; נפרדנו בלחיצת יד, טפיחה על השכם, ואיחלתי לו הצלחה. בעודי ממתין ליד הרכב של יוני ולקול מנועי ההרקולס הגובר, הגיע נציג עם תמונות עדכניות אשר צולמו על ידי לוחם של המוסד. לקחתי ממנו בזריזות את התמונות ורצתי לעבר המסלול שבו היו ההרקולסים, שחלקם כבר המריאו. הצלחתי לסמן לאחרון ההרקולסים, אשר גם הוא החל לנוע, לעצור ולפתוח את הדלת. הדלת נפתחה, זרקתי את חבילות התמונות פנימה וביקשתי שימסרו אותן ליוני בשארם א־שייח'. תמונות אלה שצולמו על ידי איש המוסד, לוחם־טייס שהמריא מקניה במטוס קל, חג סביב השדה וחמק בחזרה, היו הצילומים העדכניים הראשונים והאחרונים שעמדו לרשותנו לקראת מבצע זה. איש המוסד גם דיווח שראה רק עשרות חיילים אוגנדים אשר מקיפים את הטרמינל הישן. מידע זה, יחד עם מידע שהביא עמירם לוין מפריז — שלפיו מדובר בעשרות ולא במאות חיילים אוגנדים — היה בעל משקל רב בהחלטה הסופית של ראש הממשלה רבין באישור המבצע".

     

     

     

    בשל אילוצי הזמן, עוד בטרם ניתן אישור הממשלה למבצע יצאו לדרך ארבעת ההרקולסים, תוך שהם עוצרים לחניית ביניים בשארם א־שייח'.

       

    ריזמן: "במרכז ההרקולס ולכל אורכו היו קשורים בשורה הרכבים שלנו. המרצדס בזנב המטוס, עם הפנים לכיוון היציאה, ומאחוריה שני הלנד רוברים. משני צידי הרכבים רבצו על הרצפה עשרות לוחמי חטיבת הצנחנים. לנו לא נותרה ברירה אלא להצטופף על הרכבים. החוליה שלנו ישבה בקצה האחורי של הלנד רובר האחרון.

     

     


     

    "במטוס לא היו מושבים וכמובן גם לא שירותים. מי שרצה להשתין — לתוך ג'ריקן. ההרקולסים טסו נמוך, כמעט גילחו את פני הקרקע. טיסה של ארבעה הרקולסים דרומה בשבת בבוקר איננה אירוע רגיל, וכדאי שמערכות גילוי עוינות לא יגלו ויסגירו אותנו. רק שמהר מאוד גיליתי את המחיר: היה יום קיץ לוהט, המון כיסי אוויר, ויותר משהמטוס התקדם, הוא קפץ מעלה־מטה כמו סוס פרא. אנחנו ישבנו על כלי הרכב, וקפיצי הגלגלים רק הגבירו את הטלטלות. מפעם לפעם גם חטפנו מהתקרה. הפנים מסביב היו ירוקות. היה נדמה לי שאני היחיד במטוס שלא מקיא. עוד שמונה שעות כאלה, כשננחת באנטבה, לא תישאר למחבלים עבודה".

     

    עופר: "ירדנו בשארם, וביקשתי מאריק הרופא שייתן לי כדורים נגד הקאות ובחילות — אחרת אני מתמוטט. הוא נתן לי קופסה של טרבמין ובמהלך הטיסה לקחתי כדור בערך כל שעה עד הנחיתה. נחתתי באנטבה כאשר אני עם שישה כדורי טרבמין בבטן. אחד החיילים מחוליית הפריצה הראשונה התמוטט לחלוטין בעת החניה בשארם בגלל ההקאות, והיה צורך להחליפו באחד מחיילי כוח החיפוי — עמוס גורן".

     

    עמוס גורן, אז סמל ראשון צעיר, זוכר היטב את הרגע שבו צורף לחוליית מוקי היוקרתית: "בן רגע, הבחילה עברה והדופק עלה. כוח הפריצה היה עם מדים מנומרים, כמו של האוגנדים, לצורך ההטעיה. החלפתי מדים ואפוד והצטיידתי במטעני נפץ מיוחדים. כ־20 דקות לאחר ההמראה, יוני ומוקי קראו לי לתדרוך. התיישבנו על הדלת האחורית של ההרקולס, ויוני לקח שקית הקאה והתחיל לשרטט עליה את המבנים של הטרמינל. הוא חזר על ההסברים: 'אתה רץ מכאן; אתה ומוקי נכנסים מהכניסה הראשונה; אמנון עם החוליה שלו פורצים מהפתח השני...' מוקי, שידע שלא הייתי באימונים ובתרגילים, אמר לי להיצמד אליו. קיפלתי את שקית ההקאה, הכנסתי אותה לאחד הכיסים ונרדמתי.

     

     

    אמיר עופר
    אמיר עופר

     

    "כמה שנים לאחר השחרור קיבלתי טלפון ממשפחת נתניהו. עדו, ביבי ואביהם בן־ציון החליטו לערוך תחקיר מעמיק על מבצע אנטבה ושאלו אותי אם אני מוכן להתראיין. לא ידעתי אם השקית משמעותית לתחקיר כזה, אבל סיפרתי להם עליה והבטחתי שאביא אותה. אני זוכר את ההתרגשות שלהם למראה הפריט הזה, השקית, שהיא למעשה הרשימה האחרונה של יוני בכתב ידו".

     

    בשארם א־שייח' המתינו הכוחות לאישור הממשלה למבצע. "אלו היו שעות מתסכלות", מספר דני ארדיטי. "בשל המתח, התכנסנו בתוך עצמנו. כל אחד מאיתנו ישב בשקט והמעטנו לדבר זה עם זה. נדמה כאילו כל אחד ערך בינו לבין עצמו מעין חשבון נפש. הירהרתי לעצמי: איך יתפתח המבצע? האם אחזור משם בחיים? ומה יהיה על החיילים שלי? מה יהיה גורלם של החטופים? כולנו לקחנו בחשבון שקיים סיכוי שלא נחזור בחיים מהמשימה".

     

    בשעות הצהריים, למרות שהמבצע טרם אושר סופית, ניתן אור ירוק לעלות לאוויר — והמטוסים המריאו לכיוון אנטבה. בינתיים, הדיונים בארץ נמשכו. גיורא זוסמן, בזמן המבצע סרן ביחידה ומפקד חוליית זוסמן: "המטוסים טסו בגובה נמוך מאוד מעל ים סוף מדרום לשארם. הנוף מהחלונות היה מדהים — חוף מצרים מימין לנו וחוף סעודיה משמאלנו, ואנו ספק טסים־ספק מרחפים על פני המים. עדיין הערכתי שיסובבו לנו את האף ויחזירו אותנו הביתה, אבל הטיסה נמשכה דרומה, ועם כל קילומטר גברה ההכרה שכן, אנו עומדים לעשות זאת".

     

    ריזמן: "טיפסנו לגובה ולמרבה ההפתעה הטיסה הפעם הייתה חלקה ונעימה. יכולנו לנצל את הזמן לנמנום אחרון. עדיין חשבתי לעצמי שאין סיכוי שהמבצע יאושר. התעוררתי מהנמנום. יוני יצא מהקוקפיט הסמוך וחיוך קטן על פניו: 'הממשלה אישרה לבצע'".

     

     

    דני ארדיטי
    דני ארדיטי

     

     

    * * *

    המטוס התקרב לאיטו אל אנטבה. "הטיסה משארם לאנטבה הייתה למעשה ההזדמנות הראשונה שלי לישון", נזכר רמי שרמן, אז קצין המבצעים שעמד בראש חוליית רכבים וכוח רתק. "כשעה לפני הנחיתה המתוכננת החל המטוס לרעוד. בחוץ השתוללה סערה. מאחר שהכרתי את הטייסים, יכולתי להיכנס לתא הטייס ומשם צפיתי בסופת ברקים שכמותה לא ראיתי מימיי. זאת הייתה בסך הכל טיסתי השנייה לחו"ל. הסופה, כשם שהחלה כך הסתיימה, ואגם ויקטוריה הופיע לפתע תחתינו במלוא יופיו. היה זה לילה בהיר, הירח היה מלא, תמונת הנוף שנגלתה לעיניי הייתה פסטורלית כל כך, מנוגדת כל כך למטרת טיסתנו. אז נשמע הצלצול במטוס ונדלקו האורות האדומים".

     

     

    שלומי ריזמן
    שלומי ריזמן

     

    "כחצי שעה לפני הנחיתה הופעלה צפירה בקרנף. התארגנו לנחיתה", נזכר פנחס בוכריס, לימים מנכ"ל משרד הביטחון, אז מצעירי הלוחמים וסמל בחוליית יפתח. "אני זוכר שיוני נתניהו יצא מהמרצדס ועבר בין לוחמי היחידה, לחץ ידיים ואיחל בהצלחה. כשהגיע אליי, חייכתי אליו. הוא נגע בראשי ואמר: 'מה אתה מחייך, בוכריס?' לחץ את ידי וחזר למרצדס".

     

    ריזמן: "אחרי שעבר בין הלוחמים, יוני הסתובב ודילג בחזרה לתוך המרצדס, שבעוד כמה דקות תגלוש מזנב המטוס. היא תנוע בראש, כשיוני יוביל אותנו מהמושב הראשון, לצד עמיצור הנהג. ההרקולס התחיל בגלישה איטית והנמיך לנחיתה. שלושת המטוסים האחרים נפרדו מאיתנו ונשארו לחוג מעל האגם.

     

    "התוכנית הייתה ששבע דקות אחרינו, בתקווה שנצליח להפתיע וכאשר הלחימה שלנו כבר תהיה בעיצומה, ינחתו שני מטוסי הרקולס נוספים ומהם יחברו אלינו במהירות שני צמדי שריוניות עם כ־30 לוחמים נוספים מהיחידה. הם יתפרשו סביב הטרמינל ויאבטחו אותנו ואת החטופים שנשחרר".

     

    ארדיטי: "הקטע האחרון היה חשוך לגמרי. לא ראינו כלום, רק שמענו. אתה נמצא בתוך גוש חשוך שאמור לנחות במקום כלשהו, ומהרגע שהוא ינחת ותיפתח הדלת — המבצע יהפוך להיות שלנו. אני זוכר היטב את המעבר מהמצב שבו אתה פסיבי לחלוטין ותלוי בטייסים, במטוסים ובמזל, אל השלב שבו אתה תלוי הרבה יותר במה שאתה עושה.

     

     

     

    "ברגע שגלגלי המטוס נגעו בקרקע, פתחתי את הנצרה ודרכתי את הנשק", נזכר אמיר עופר. "אילן שישב לידי צרח עליי: 'לא דורכים נשק במטוס!!' הוא צדק, כמובן, אבל אני עניתי לו: 'שתוק! זאת מלחמה אמיתית!' הדלת נפתחה. ידעתי שאנחנו על קו המשווה וציפיתי לראות את אפריקה כפי שהצטיירה בדמיוני — אריות, ג'ירפות וג'ונגל. במקום זאת ראינו מסלול סטנדרטי של שדה תעופה, עם אורות נמוכים לאורכו מימין ומשמאל. הדלקנו אורות והתחלנו לנסוע. המטוס נעלם בחשיכה מאחורינו, וככל שהתרחקנו התגברה אצלי תחושת הבדידות: שלושה כלי רכב קטנים, בלב אפריקה השחורה, מעבר להרי החושך".

     

     

    המטוס החטוף באוויר. גיורא זוסמן: "עם כל קילומטר גברה ההכרה שכן, אנו עומדים לעשות זאת"
    המטוס החטוף באוויר. גיורא זוסמן: "עם כל קילומטר גברה ההכרה שכן, אנו עומדים לעשות זאת"

     

    את השיירה הובילה מכונית המרצדס השחורה, ואחריה שני הג'יפים. אדם קולמן, אז סמל ראשון בחוליית זוסמן, היה בתוכה. "נוסעים במרצדס. שלוש שורות מושבים, צבועה שחור חדש. יפה. יומיים קודם הייתה לבנה. שני דגלים על הכנפיים; מוט הילוכים ליד ההגה; מושב קדמי רציף המאפשר ישיבה של שלושה. בשורה האמצעית המשענת מתקפלת ומאפשרת לנוסעי המושב האחורי לצאת לא ממש בנוחות. שנתיים מאוחר יותר נסעתי במוניות השירות האלו מירושלים לתל־אביב בתקופת לימודיי בבצלאל. שבעה נוסעים, לא כולל נהג, מעבירים את התשלום מנוסע לנוסע. באנטבה הנסיעה הייתה חינם.

     

    "אנחנו מתקדמים לקראת הטרמינל הישן שמואר באור קלוש ולידו רואים את מגדל הפיקוח, גם הוא חשוך. אין דיבורים ברכב. נוסעים בשקט. פתאום מתגלות מצד ימין בוטקה וגדר תלתלית שמונחת וחוסמת חלק מהנתיב ומשאירה נתיב צר למעבר. ליד הבוטקה מתרומם פתאום חייל זקיף לעמידה מתוחה, רובה מאוזן, קנה מתוח קדימה במעין עמידת הצדעה.

     

     

    יפתח רייכר־עתיר
    יפתח רייכר־עתיר

     

    "מתחיל דיון מתוח ולחוץ מה קורה, מה עושים. מוקי אומר שהזקיף מצדיע ואין כל חשש. יוני לא מסכים ורוצה לחסל את החייל. ברכב מתנהלות הוראות שונות מיוני וממוקי לעמיצור. עמיצור שמאלה, עמיצור ימינה, עמיצור שמאלה. ועמיצור פועל. ההגה פעם שמאלה, פעם ימינה. בסוף עמיצור שובר ימינה לכיוון החייל לאחר הוראה של יוני. יוני כנראה החליט לא להשאיר חיילים אוגנדים מאחור ולירות בחייל, ומנסה לירות בו מתוך הרכב תוך כדי נסיעה בברטה 0.22 עם משתיק בתנוחה בלתי אפשרית. אין לזה סיכוי. הרכב בנסיעה איטית אבל לא עוצר.

     

    "הרגע הזה חולף באיטיות עצומה. הזקיף בתנוחת ההצדעה, הרובה מכוון היישר קדימה לעברי, ויוני עם גוף מחוץ לחלון, מנסה לירות בו ללא כל הצלחה. הרכב מתקדם והקנה חולף ועובר ונמצא כבר מאחוריי ולא נורתה ממנו כל ירייה. איזו הקלה. הזקיף הזה אפילו לא הבין מה קורה לו. מעבר לרעש החלש של הברטה עם המשתיק, השקט נמשך ואפשר לנשום רגע, ואז צרור יריות ארוך מגיע מאחורינו, מישהו מהלנד רובר יורה בזקיף, ומיד לאחר מכן צרור יריות נוסף".

     

    לאירוע הזה יש גרסאות נוספות. מוקי בצר מספר ש"החייל האוגנדי שנותר לבדו, שאליו התקרבנו עתה בנחת, הרים את נשקו וקורא 'אדוַונס!' (התקדם!). הוא לא דרך את הנשק, לא ביצע שום פעולת ירי — הוא רק הרים את הנשק. אני הכרתי את התרגולת האוגנדית הזאת של הרמת רובה מלוּוה בקריאת 'אדוונס'. ידעתי שמדובר רק בתרגולת ושאפשר לעבור על פני החייל שמולנו בלא כל חשש".

     

    אלכס דוידי, אז סמל ראשון בחוליית מוקי, שישב בספסל האחורי במרצדס, בצד ימין ליד החלון, מעיד ש"החייל האוגנדי הרים את נשקו, צעק דבר מה, וראיתי כדור נותב ירוק יוצא ממנו וחולף לפני המרצדס. יוני וגיורא זוסמן מוציאים ידיים מהחלון ויורים אל האוגנדי באקדחים מושתקים. הרכב ממשיך להתקדם וחולף על פניו כשהוא מימיננו. הוא עדיין עומד. מבחינתי המלחמה החלה. אני מוציא יד ומצטרף לירי באקדח לא מושתק. האוגנדי נפגע ומועד לאחור".

     

     

    הלוחמים על הלנד רובר. מימין: גדי אילן, שלומי ריזמן ודני דגן
    הלוחמים על הלנד רובר. מימין: גדי אילן, שלומי ריזמן ודני דגן

     

    מאחור בלנד רובר ישב רני כהן, אז סגן־משנה בחוליית יפתח. "אני ישבתי בצד ימין של הג'יפ ולכן ראיתי רק את השומר הימני", הוא משחזר. "הוא נעמד בתנוחת ירי וצעק משהו. מתוך המרצדס ירו בו; ראיתי אותו נופל אבל ממשיך לזוז. יריתי בו כמה כדורים בבודדת מכוונת עד שעברנו אותו".

     

    גם בוכריס הצטרף לירי. "נורה צרור רועש שכנראה ניסה לפגוע בשומר משמאל, שהחל לברוח", הוא משחזר. "שמעתי צעקה: 'בוכריס, תירה!' יריתי בשומר הבורח. הוא חוסל בצרור השלישי מהמאג. לימים נודע לי שמי שנתן לי את ההוראה לירות היה אמנון פלד".

     

    קולמן: "יוני צועק לעמיצור הנהג: 'פול גז קדימה'. אנחנו מבינים שההפתעה הלכה לאיבוד. מפלס הלחץ עולה, אנחנו מתקדמים לקראת בניין שהתעורר ומחכה לנו. לא רואים כלום; רק שומעים רעש של יריות ורואים קצת ניצוצות של כדורים. לחץ.

     

    "המרצדס נעצרת כ־40 מטר מהבניין ולידה ומאחוריה הלנד רוברים. הבניין דומה ולא דומה למה שראינו בתמונות. בניין דו־קומתי, חלונות גדולים בחזית, מעין ארקדה של עמודים קלים עם גג וחלונות ויטרינה גדולים. קומת הקרקע הייתה חשוכה חלקית. הייתה תאורה קלושה מבחוץ והקומה השנייה הייתה חשוכה. מצד שמאל, מגדל הפיקוח צומח ישר מהקרקע וגם הוא חשוך. יוני עומד ליד הרכב וצועק: 'קדימה, הסתער! קדימה, הסתער!'

     

     

    גיורא זוסמן
    גיורא זוסמן

     

    "הפריקה שלנו איטית. אנחנו, יושבי המושב האחורי, תקועים עד שהשורה האמצעית של צוות אמנון ייצאו ועד שזוסמן לא ייצא ויקום מעלינו, ורק אז החוליה שלי יכולה לפרוק החוצה. יוני עומד בחוץ ליד המרצדס וקולט ששום דבר לא זז, שהחבר'ה לא יוצאים, שההסתערות תקועה והלוחמים לא זזים. והוא צועק אלינו: 'קדימה, הסתער! קדימה, הסתער!' ומבליחה מחשבה בהבזק שזה ממש כמו בסרטים, כמו בתרגולות, ואז יוני רץ קדימה ומסתער, מוביל את הכוח אחריו ומשחרר את הפקק. מפקד אמיתי, איש אמיץ. זאת הפעם האחרונה שראיתי אותו".

     

    ריזמן: "התחלנו ללכת במהירות לכיוון מבנה הטרמינל שהשתרע מאיתנו והלאה. בתדריך יוני הדגיש לא לרוץ, לא להסגיר כוונות לשומרים שאמורים להיות מחוץ לטרמינל. צעדנו יחד, גוש צפוף של כ־20 לוחמים, הולכים ומתקרבים לעבר פתחי הטרמינל שהיו במרחק של עשרות בודדות מטרים מאיתנו, קדימה לפנים, בצד שמאל. ועדיין שקט מוזר מסביב.

     

    "מוקי הוביל את הכוח כפי שתוכנן מראש. אני נצמדתי לימינו. יוני הטיל עליו את התפקיד שנחשב להכי קריטי בפיגוע מיקוח: להיות הקצין שיפרוץ ראשון לאולם החטופים, לפתח השמאלי והראשון של האולם, הפתח הקרוב מכיוון הגעתנו. החוליה של אמנון, שאני הייתי חלק ממנה, יועדה להיכנס בפתח הבא אחריו, מעט רחוק יותר. מוקי הכיר את הטרמינל כשהדריך בעבר את האוגנדים, לכן בחרתי אותו בתור 'סמן שמאלי'.

     

    "מסביב היה שקט גמור. את השקט הפר פרץ יריות קצרצר. חייל אוגנדי הגיח במפתיע משמאלנו במרווח שבין המגדל והטרמינל ובטרם הבין מה קורה, נורה — דומני שעל ידי מוקי. ועדיין לא נשמע קול יריות מתוך הטרמינל ואיש לא ירה עלינו.

     

     

    פנחס בוכריס
    פנחס בוכריס

     

    "המשכנו לנוע בהליכה מהירה יותר. כבר חלפנו על פני מגדל הפיקוח שהתנשא מעלינו בצד שמאל. מולנו הלך והתגלה המבנה הגדול של הטרמינל. מול חזית הטרמינל היו מפוזרים ארגזים גדולים. הקירות והרחבה היו מוארים בתאורה קלושה של פנסים צהובים. היינו עכשיו צעדים ספורים מקצה מבנה הטרמינל. השלב הקריטי ביותר במבצע. כל שנותר הוא להסתער, להגיע במהירות אל האולם שבו נמצאים החטופים ולפגוע במחבלים לפני שיספיקו להרים את נשקם".

     

    בנקודה הזו התרחש אירוע נוסף, שעליו קיימת מחלוקת היסטורית בין הלוחמים. "בפינת הבניין מוקי נעצר, יורה כמה כדורים לעבר דמות שצצה בהמשך המסדרון ומתעכב להחליף מחסנית. יוני, שרץ בשטח הפתוח במקביל אלינו, צועק, 'בצר, קדימה'. העיכוב מיותר ולא ברור. אנחנו עומדים מאחורי מוקי ומחכים שיסיים לתפעל את נשקו", סיפר אלכס דוידי.

     

    יפתח רייכר־עתיר, אז סגן מפקד הסיירת שעמד בראש חוליית יפתח, העיד כי "נעתי במהירות ביחד עם יוני ומוקי לכיוון הבניין. ליד התחלת הבניין מוקי נעמד והתחיל לירות לפנים. אני לא ראיתי שום מטרה, ויוני צעק למוקי להמשיך להתקדם, ואף עשה צעד לפנים כאילו הוא עוקף אותו. עברתי את מוקי ונכנסתי לחדר שלי".

     

    בצר עצמו מספר, כי "ראיתי מחבל, כפי הנראה גרמני, יוצא החוצה, מסתכל, משתופף ומתכוון לפתוח עלינו באש. יריתי לעברו את המחצית השנייה של המחסנית ולא פגעתי בו. הוא קפץ חזרה אל אולם הנוסעים. עצרתי לשנייה להחליף מחסנית. לא הכרזתי 'מחסנית!' כי רציתי להוביל".

     

     

    שמחת השחרור. פנחס בוכריס: "הרגשתי שאני רץ על ג'ולות"
    שמחת השחרור. פנחס בוכריס: "הרגשתי שאני רץ על ג'ולות"

     

    את ההובלה לקח אמיר עופר: "קצינים וחיילים עקפו מיד את מוקי העומד והמשיכו למשימותיהם בלי לחכות שימשיך להוביל. שניות לאחר מכן ראיתי את יוני נופל ומישהו צעק, 'יוני נפגע'. את כל ההתרחשות הזאת ראיתי בזווית העין ובמרחק של כמה עשרות מטרים ממני, בזמן שאני רץ במהירות הגבוהה ביותר האפשרית כדי להגיע לבניין. כשהגעתי לטווח של 15־10 מטר מהבניין, ראיתי את קיר הזכוכית מתנפץ, ונורה ישירות לעברי צרור ארוך מאוד על ידי מחבל ששכב ממש מול הדלת, כחמישה מטרים בתוך האולם. הכדורים שרקו מימין ומשמאל, אך למרבה המזל החטיאו. ספרתי את הכדורים שנותרו במחסנית המחבל — הצרור היה של 17 כדורים. השבתי אש וירינו זה על זה בו זמנית, כאשר הוא יורה עליי אוטומטית בשכיבה. יריתי בו דרך השמשה ארבעה כדורים מהירים בזה אחר זה. שניים מהכדורים היו נותבים וראיתי את הפגיעות, את ראשו נופל, והירי שלו נפסק.

     

    "נכנסתי פנימה, עשיתי שניים־שלושה צעדים לפנים החדר ויריתי בו פעם נוספת מטווח אפס. הסתכלתי ימינה וראיתי שאין אף אחד מכוחותינו בחדר. אז הבנתי שנכנסתי ראשון לטרמינל, ובהרף עין הפנמתי שאני בסכנה חמורה ביותר. אני לבד לגמרי, בתוך אולם גדול שאליו היו אמורים לפרוץ שמונה חיילים בו זמנית משני פתחים שונים, שבו נמצאים יותר ממאה בני ערובה וביניהם מעורבים כמה מחבלים, וקרוב לוודאי שרוביהם כבר מכוונים אליי מכמה נקודות באולם הגדול. היה לי ברור לגמרי שאסור לי להישאר אפילו עשירית שנייה נוספת במקום שבו אני עומד כרגע, כי בין רגע יִיָרה לנקודה זו צרור. זינקתי מיד לאחור ונצמדתי לקיר, תוך שאני מתכופף ומפנה את מבטי שמאלה לחלק האחר של האולם שבו, כך שיערתי, נמצאים מחבלים נוספים. באותו זמן התרחשה מאחוריי, במרחק של מטרים ספורים, דרמה אמיתית. אמנון היה כמה מטרים אחריי ורץ בכל כוחו כדי להשיג אותי".

     

    "נכנסתי מיד אחריו וראיתי שני מחבלים, גבר ואישה, עם נשק מכוון לגב של אמיר", מתאר אמנון פלד. "יריתי בכל אחד מהם שני כדורים והרחקתי את הקלצ'ניקובים שלהם עם הרגל. אחר כך התברר שהם היו הגרמנים. אמיר צעק ברמקול, בעברית ובאנגלית: 'כולם לשכב, באנו לקחת אתכם הביתה'. חלפו עוד שניות ארוכות שבהן אמיר ואני היינו לבד באולם הגדול. ואז הגיעו עמוס גורן, גדי אילן ומוקי בצר. לא הבנתי למה הם נכנסו מהפתח שלנו ולא מהפתח שלהם". גם בנוגע לסוגיה הזו ישנה מחלוקת היסטורית בין הלוחמים. "עצרתי ליד המקום שבו אמור להיות הפתח שלי, אבל לא מצאתי שם פתח. הפתח לא היה קיים", סיפר מנגד בצר.

     

    עמוס גורן: "אני סורק את החדר הלוך־חזור ופתאום משמאלי, ליד עמוד, אני רואה דמות מתרוממת במהירות. אני מזהה שזה אחד המחבלים שמרים את הקלצ'ניקוב שלו במטרה לירות. אני יורה בו שני כדורים. הכדור הראשון פוגע בנשק שלו, שהיה בגובה החזה, ומעיף אותו מידיו. הכדור השני פוגע לו ישירות בחזה. הוא היה המחבל האחרון שנמצא בחדר עם בני הערובה. גם אם היו מטעני נפץ, לא נשאר מי שיפעיל אותם.

     

    "אני מסתכל על בני הערובה והם כולם בהלם. הם שוכבים על המזרנים, הורים מחזיקים חזק את ילדיהם, מגינים עליהם בגופם. אמיר ואני מסתובבים ביניהם עם המגפון: 'אנחנו חיילים מישראל', אנחנו אומרים להם, אמיר בעברית ואני גם באנגלית. 'באנו לקחת אתכם הביתה'. הם מסתכלים עלינו בתדהמה. רק לפני רגעים אחדים הם היו בעולם אחר, בגיהינום של חוסר ידיעה אם מחר או בעוד שעה הם יחיו או יוצאו להורג; לבטח לא דמיינו שיש סיכוי שצה"ל יגיע לחלץ אותם. ועכשיו, כאילו יד מהשמיים נשלחה אליהם והוציאה אותם מעולם אחד לעולם אחר. כמה מבני הערובה קמים על רגליהם, חלקם נשארים לשכב. אני ניגש לאישה שמגוננת בגופה על בנה הצעיר ואומר לה: 'הכל בסדר, באנו לקחת אתכם, חוזרים הביתה'. היא מסתכלת עליי במבט המום ומהנהנת: 'כן, כן'.

     

    "לפני כשנתיים, המוסד העלה תערוכה על מבצע אנטבה ולאירוע הוזמנו כמה לוחמים ובני ערובה. אחת מבנות הערובה, שרה דוידזון, סיפרה על ההתרחשויות והתחושות בתוך הטרמינל ועל רגעי הפריצה של הכוחות הישראליים. היא סיפרה איך נשכבה על בנה כדי להגן עליו מהיריות, וכשהרימה את ראשה ראתה שמעליה עומד 'קצין תימני חינני עם כובע לבן ומדים מנומרים' ומדבר איתה בעברית. בסיום דבריה ניגשתי אליה. 'אני הוא אותו תימני חינני', אמרתי לה, 'אפילו שלא הייתי קצין ואני לא באמת תימני...'"

     

    * * *

     

    באותן שניות ממש פעלו ברחבי הטרמינל צוותי סיירת נוספים. יפתח רייכר־עתיר פיקד על שתי חוליות, שתפקידן היה לטפל באולם המכס ובקומה השנייה, ששימשה למגורי החיילים האוגנדים. הוא מעיד שהוא ואנשיו חיסלו כ־11 חיילים אוגנדים, כאשר "אף ירייה לא נורתה לעברנו", וכי "ישנם סימנים שבמבנה ישנו לפחות 60 איש שהספיקו לברוח".

     

    "במהלך הכניסה והעלייה למעלה נתקלנו בכמה חיילים אוגנדים שרצו לקראתנו, כנראה בניסיון לברוח מהבניין, וירינו בהם", מספר רני כהן, שנמנה עם אותה חוליה. "התחלנו לסרוק אחורה את הקפטריה והמסדרון. בשלב זה כבו כל האורות, והתחלנו להתנהל עם יראורים (פנס טקטי המוצמד לקנה הנשק — לב"ע). פתאום ראיתי מולי חייל אוגנדי. יריתי בו. שמעתי זכוכית מתנפצת ודמותו נעלמה. זו הייתה מראה".

     

    אל הכוח של רייכר צוּותו פנחס בוכריס וארנון אפשטיין. "בעודי קופץ מהלנד רובר, רצועת המאג שלי נתקעה בספסל", נזכר בוכריס. "עברו כמה שניות עד שהצלחתי לשחרר אותה, ואז אני מוצא את עצמי לבד. אני מנסה לרוץ והרגליים תקועות. אני אומר לעצמי: בוכריס, תרוץ, ואני פותח בריצה; הרגשתי שאני רץ על ג'ולות. כנראה מתוך פחד.

     

    "נכנסתי למכלול החדרים הראשון בטרמינל. בעוד אני נכנס, אני רואה כמה חיילים בבגדים מנומרים שוכבים על הרצפה באמצע החדר. עברה בי מחשבה שאלה לוחמינו. כשהתקרבתי, ראיתי את צבע עורם ואת השיער המקורזל ונרגעתי. המשכתי להתקדם, ופגשתי את שאר החוליה כאשר היא הייתה בדרכה חזרה מקצה מכלול החדרים הראשון".

     

    בהמשך מעיד בוכריס כי תוך כדי לחימה, "אני מרגיש שמשהו או מישהו נוגע בכתפי וממלמל בשפה שאני לא מבין. בתחילה חשבתי שזה מישהו מהחוליה שנכנס פנימה; כשסובבתי את ראשי, ראיתי חייל אוגנדי ענקי עומד מעליי, כשקנה נשקו נוגע בצווארי. מיד הבנתי שעם המאג יהיה מורכב לירות בו. צעקתי לארנון: 'יש מישהו מעליי, תירה בו'. ואכן, הוא ירה בו מעל לראשי וחיסל אותו. ברגע זה הבנתי שהמדים המנומרים כנראה הצילו אותי. הוא חשב שאני עוד חייל אוגנדי. האירוע הזה גרם לי להרבה מחשבות של מה היה קורה אילו".

     

    כוח נוסף של לוחמי הסיירת הובל, כאמור, על ידי גיורא זוסמן. תפקידם היה לפרוץ אל האולם הקטן בטרמינל, שהיה חשש כי הוא משמש את המחבלים או שחלק מהחטופים מוחזקים בו.

     

    "הגעתי ראשון אל פתח האולם הקטן", מתאר זוסמן. "נכנסתי לצד הדלת ויריתי אל מיטה שבה ישנו מחבלים שלא היו במשמרת, ולרגע היה נדמה ששוכב שם מישהו. גיליתי שלימיני יש מסדרון שלא ידענו על קיומו ויריתי לתוכו. מהחדר האחרון יצאו שני אנשים עם הידיים למעלה. לי היה ברור מאוד שהם מחבלים, ומכיוון שידענו כי המחבלים עלולים להיות עם חגורת נפץ, נתתי לשלומי פקודה לפגוע בהם".

     

    שלומי ריזמן: "הם חלפו על פני זוסמן וצעדו אחד אחרי השני בצעדים קצרים ומהירים מאוד לכיווני. האחורי נראה לי כמו אישה, עם שיער שחור ומתולתל וישבן גדול. תוך שהם חולפים על פניו במסדרון, זוסמן צעק לעברי: 'ריזמן, תירה בהם, תירה בהם'. הוא לא היה יכול לירות בלי לפגוע בי. השניים המשיכו להתקדם לעברי בהליכה מהירה, ידיהם לצד הגוף, כאילו טרם החליטו אם הם צריכים להיכנע או לא. זזתי הצידה כשאני נותן להם לחלוף על פניי. למרות הפקודה של גיורא, היססתי ולא פתחתי באש. לא הייתי משוכנע שאלו מחבלים. אולי הם חטופים מבוהלים?

     

    "פקדתי עליהם לעצור בעברית, באנגלית ובערבית. הם התעלמו לחלוטין מהצעקות שלי, מקנה הנשק שכיוונתי אליהם, והמשיכו ללכת לכיוון פתח היציאה של האולם, מנסים לחמוק החוצה לחשיכה. רק בשלב הזה קלטתי רימון יד אצל המחבל שצעד ראשון. בגלל כיוון האש הבעייתי והחשש לפגוע בחברים, התקרבתי במהירות אל מאחורי המחבל השני ויריתי בשניהם, האחד דרך השני. הצרור שלי הדביק אותם זה לזה ושניהם התמוטטו יחד על הרצפה.

     

    "מתחת לגופות נדלק רשף כחלחל. ידעתי מיד מה זה. צעקתי 'רימון', רק שלא היה בדיוק איפה להסתתר. משכתי את תמיר שעמד לידי לתוך גומחה בקיר המסדרון. למזלנו הרימון התפוצץ מתחת למחבלים. עד היום כל רופא שיניים שואל אותי מה זה גושיש המתכת שתקוע לי בפרצוף ומופיע בצילום".

     

    עם כוח הפריצה של זוסמן לאולם הקטן נמנו גם אדם קולמן, אמנון בן עמי ויורם רובין. "זוסמן שלח אותנו לפתח הרחוק ופנה לפתח מימין", משחזר קולמן. "הגעתי לפינה, הצצתי קדימה וראיתי שבקצה המסדרון, שאורכו היה כ־15 מטר, יש קנה של רובה מבצבץ. התחלתי לזרוק רימונים כלפי קצה המעבר, היכן שנמצא הקנה, והתקדמתי כשאמנון מחפה מאחור. כשהתקרבתי לקראת סוף המעבר, התברר לי כי הוא מוביל לאולם גדול מלא מטענים וחבילות. זרקתי עוד רימון אחד פנימה לכיוון הקנה שראיתי, ואז עברתי את הפינה ויריתי בחייל ששכב בתנוחת ירי מאחורי מחסה עם הנשק קדימה מטווח אפס. נראה שהוא נפגע כבר קודם מהרימונים.

     

    "חזרנו למעבר ואז ראיתי חייל אוגנדי שמגיע מאיזשהו מקום בקצה האולם, מתקדם לכיווני ותופס מחסה בין חבילות. צעקתי לאמנון ויורם שיש חייל נוסף ושימשיכו עם החיפוי. החלל היה גדול מאוד ומלא חבילות ונראה שזה עלול להיות מקום קצת מסוכן להסתובב בו; הוא יכול להיות מלא הפתעות. זרקתי לכיוון שלו עוד רימון או שניים ובסוף לא נשארו רימונים. נשאר לי רימון זרחן שהיה איתי. החלטתי שאני לא משאיר את החייל שם כשאני באי־ודאות אם הוא חי או מת. זרקתי את הזרחן שעשה ניצוצות ועשן לבן והסתערתי בחסותו, תוך מעבר בין החבילות, לכיוון החייל. יריתי בו מטווח קצר, וידאתי הריגה ואז עפתי משם בחזרה כלפי המעבר ואולם הכניסה. דיווחתי בדרך לאמנון על שני החיילים האוגנדים המתים. הייתי בטירוף בלתי ניתן לעצירה.

     

    "אני זוכר שקיבלתי ביקורת ממוקי על כך שזרקתי רימון זרחן בתוך חלל סגור, כי יכולה הייתה לפרוץ שריפה ולא ניתן לראות מה קורה. מבחינתי, כמובן, פעלתי באותו הרגע במיטב שהיה בידי. אבל זיכרון ההערה לא מש".

     

    1968: הגנרל אידי אמין מתארח אצל הרמטכ"ל חיים בר־לב | צילום ארכיון: דובר צה"ל 

     


     

    באולם המרכזי החלו בינתיים החטופים לעכל כי חייהם ניצלו. בצר: "אחד מבני הערובה התרומם בזהירות והתקרב אליי לאיטו. לא היו עליי דרגות, אבל מהפקודות שחילקתי הוא הבין שאני המפקד ואמר לי בקול רגוע: 'כאן חיסלתם את כל המחבלים. כל האחרים הם בחדר הסמוך'. הוא רמז בידו לחדר האח"מים, שמעבר לקיר. באותה שנייה ממש הודיע לי גיורא זוסמן בקשר: 'המשימה בוצעה. מוקי, המשימה בוצעה'.

     

    "כל הדרמה נמשכה פחות מדקה. קראתי בקשר ליוני והודעתי לו: 'יוני, כאן מוקי, המשימה בוצעה'. לא הייתה תשובה. ניסיתי פעם נוספת, ושוב — דממה. תוך כדי הניסיון השלישי התפרץ תמיר, קצין הקשר, אל תוך המכשיר: 'מוקי, מוקי, יוני נפגע! יוני נפגע!' הוריתי לאמנון פלד לטפל בפצועים מקרב בני הערובה ומיהרתי החוצה. לצד קיר הטרמינל, ליד מעקה אבן נמוך, ראיתי את יוני, חברי, שוכב על גבו. ד"ר דוד חסין כרע ברך לצידו, קרע את חולצתו וטיפל בו. לצערי, כבר הורגלתי במראה של פצועים, ויוני נראה לי באותו רגע במצב אנוש. בשלב הזה כבר נחתו שאול מופז והכוח שלו, ואני הודעתי בקשר לכל כוחות היחידה: 'יוני נפגע, אני נוטל את הפיקוד, נא לאשר'. אחד־אחד אישרו כולם. באותו רגע עשיתי סוויץ' בראש: אני מפסיק להיות אחראי רק על כוח הפריצה, אני מפקד עכשיו על כל כוחות היחידה".

     

    פנחס בוכריס וד"ר דוד חסין, היום מנהל מחלקה פנימית באיכילוב ואז רופא־לוחם בחוליית הפיקוד של נתניהו, היו הראשונים שהגיעו לנתניהו הפצוע. בוכריס: "נענו לכיוון פתח האולם הגדול. ראינו דמות מוטלת על הקרקע, כשהפנים כלפי מטה. ניגשנו אליה, ד"ר חסין ואני. כשהפכנו אותה, ראינו שזה יוני נתניהו. חסין התחיל מיד בטיפול. במקביל התחיל ירי ממגדל הפיקוח הישן".

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הקלטות הקשר מהמבצע: בשלב זה עדיין לא ברור מי נפגע

     

    ד"ר חסין: "תפסתי את יוני בחגור וגררתי אותו למקום מחוץ לקו הירי של מגדל הפיקוח, בצמוד לקיר הטרמינל. הוא היה מחוסר הכרה וחיוור — עדות לאובדן דם רב. חתכתי את חולצתו במספריים והסרתי את החגור והגופייה. זיהיתי פצע כניסה קטן, חתך של כסנטימטר אחד, מתחת לעצם הבריח, ופצע יציאה ברור שהכדור חרט כגליל. על האלונקה יוני ניסה להתיישב לחלקיק שנייה. הרכב לקח את יוני למטוס הפינוי שכבר היה במקומו המתוכנן כ־300 מטרים מהטרמינל. במטוס נקבע מותו של יוני נתניהו על ידי הצוות הרפואי שהיה שם".

     

    שרמן: "העלינו את יוני באלונקה לג'יפ ולקחנו אותו למטוס. אני זוכר שכשנסענו בג'יפ, יוני מילמל משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. אני זוכר שלא העליתי אז בדעתי שאלה נשימותיו האחרונות". •

     

     

    יוני נתניהו ז"ל. רמי שרמן: "לא העליתי אז בדעתי שאלה נשימותיו האחרונות"
    יוני נתניהו ז"ל. רמי שרמן: "לא העליתי אז בדעתי שאלה נשימותיו האחרונות"

     

    בשבוע הבא, בחלקו השני של יומן אנטבה: שאול מופז ועמֹר בר־לב מצטרפים ללחימה, ההמראה מאוגנדה ‑ והחזרה הביתה 

         

    lior-ba@yedioth.co.il