שישי 23 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פסטיבל מידברן, השבוע. "זו קהילה שקמה ועושה, לא מחכה שיעשו עבורה. וזה מה שחסר לנו בארץ" | צילום: עמית שאבי
    המוסף לשבת • 09.06.2016
    מדבר אקטיבי
    באמצע הנגב הוקמה השבוע עיר מופלאה לחמישה ימים בלבד פסטיבל מידברן, אחד האירועים הגדולים מסוגו בעולם, מושך אליו 8,400 משתתפים מהארץ ומחו"ל האטרקציות: ריקודים סביב עגל זהב, תיבת נוח ענקית ו־130 מתחמים עם שמות כמו "מדריך החציל לגלקסיה" מאחורי הרוח החופשית מסתתרת קהילה פעילה עם אידיאולוגיה סדורה, שכוללת מהנדסים, עורכי דין ורופאים. תשאלו את המנכ"ל, מאבטחו לשעבר של נתניהו, שוויתר על קריירה מבטיחה בשב"כ למען החלום
    עודד שלום | צילומים: עמית שאבי

    הסיפור הזה נכתב בתוך קרוואן היושב על פתחו של ואדי שבו נפגשים להם נחל הבשור ונחל בוקר, אי שם בנגב. רחוב אישתר, פינת השעה שלוש וחצי. הזיה מדברית. אצל השכנים ממול, במחנה "מועדון קרב כריות", מתגוששות שתי צעירות בתוך זירת אגרוף עם חבלים אדומים מפונפנים. מלווה אותן ברקע מוזיקה קצבית שמתערבבת בצלילים הבוקעים ממחנה ה"אין הולדת" הסמוך, זה שחוגג לאנשים את העובדה שאין להם יום הולדת היום. לא הרחק מכאן עומד תקליטן על קונסטרוקציית ברזל שנראית כמו סרטן מכני ונעה כמותו, ובראשה מתזים המשפריצים מים מצננים. המוזיקה אלקטרונית אבל רגועה, קצבית אבל לא קצבית מדי, ולמרגלות עבודת המתכת המטורפת הזו רוקדים אנשים ברוגע והחיוך לא יורד מפניהם. ממש ממול, במחנה "מדריך החציל לגלקסיה", מפנקים את האורחים בחצילים על האש ובמרגריטה קפואה ומציעים לך ברוחב לב להתחצל על מזרנים רכים.

     

    ערב כבר ירד, איתו חלף השרב, והרוח נושאת איתה את אבק המדבר שבעדו נראים האורות המרצדים עמומים ומרוחים. בראש גבעה קטנה, על סיפון ספינה ספרדית שבנה מעץ והרכיב על גבי שלד של משאית, יושב לו עידן שליט. הוא שואף מהסיגריה שלו ומביט על המתרחש, ותוהה אם כל זה אמיתי או הזיה מופרעת. ובכן, כל זה אמיתי ובהחלט קורה. זו עיר מופלאה שקמה לחמישה ימים בלבד. היא נוסדה במסגרת המידברן, הגרסה הישראלית של פסטיבל הברנינג מן בנבאדה, שם מקיימים בכל שנה את עיר הסלע השחור שלמשך שמונה ימים הופכת לבמה ענקית של אמנות וביטוי עצמי רדיקלי. 50 אלף איש מגיעים לאירוע האמריקאי מדי קיץ מרחבי העולם ועכשיו הוא חוגג 30 שנה. לידו המידברן הישראלי הוא פעוט שרק מתחיל ללכת, כולה בן שלוש. פסטיבל שנולד בפייסבוק לפני חמש שנים על ידי ישראלים שביקרו בדבר האמיתי וחזרו לארץ מוקסמים, ישבו ודיברו, ישבו ודיברו, עד שהדיבורים עברו למעשים. והתוצאה, ובכן, התוצאה רבותיי, יצירתית, מטורפת, מקסימה, מצחיקה ומרהיבה, הכל בו־זמנית, והיא כל כולה ישראלית ובאותה עת הכי לא קשורה לכאן, למקום המסוכסך הזה.

     

    עירום לא מיני

    את המסע למידברן בנגב התחלנו בחוות סוסים בעין ורד שבשרון. פגשנו בה את שרון אברהם, 26, דור שלישי במושב, צלם־אמן שלמד בבצלאל. החווה הזו הוקמה על ידי אביו וכאן הוקמו גם כמה מהמיצגים בפסטיבל. לפני חמש שנים נסע אברהם לברנינג מן אחרי שחבר סיפר לו על האירוע והראה לו תמונה של מיצג אמנותי, מכלית נפט ענקית שלירכתיים שלה רותך סמל דולר ענק. "אמרתי, 'וואו, מה זה הדבר הזה!' קלטתי שיש שם אמנות שבחיים לא ראיתי. החלטתי לנסוע וקראתי על זה המון, ועדיין לא היה לי מושג לאן אני נוסע. ואז אתה מגיע והעיניים שלך נפתחות. מצאתי שם קהילה מדהימה, אנשים שעוזרים אחד לשני והכל עם חיוך. ראיתי עבודות מטורפות, מושקעות. פסלים מלאי דמיון ויצירתיות. אתה מתחיל לחשוב כמה כסף זה עלה, ומי מימן, ואז מתברר שמדובר בהפקה קהילתית. אין ספונסרים, אין חברות מסחריות שעומדות מאחורי זה, עובדים בהתנדבות. חזרתי בפה פעור וחיפשתי אנשים שהיו שם כדי לדבר איתם על החוויה שעברתי. יום אחד ראיתי שנפתחה קבוצה בפייסבוק של ברנינג איזראל והצטרפתי. היינו שמונה אנשים. כשנהיה במדבר אתה תבין איך הדברים התגלגלו".

     

    פסל עגל הזהב. "אתה ישר חוטף כאן אנרגיות מטורפות" | צילום: עמית שאבי
    פסל עגל הזהב. "אתה ישר חוטף כאן אנרגיות מטורפות" | צילום: עמית שאבי

     

     

    עכשיו אנחנו אוטוטו מגיעים. יורדים מכביש 40 ליד שדה בוקר ועולים על דרך עפר. כל כמה מטרים יש שלט הכוונה למידברן. "הגענו", כתוב באחד הראשונים, "שקט!" בזה אחריו, ובבאים אחריהם: "ברגע הזה", "משילים את העומס", "את שכבות היומיום", "את הטרדות", "מתנתקים מהרשת", "מהשאון". ובשלט שבחניון העפר הענק מופיעה בקשה אחרונה: "אל תחנו כמו קקות".

     

    את הפסטיבל מפיקה עמותת מידברן, שבראשה עומד ניר אדן. חתיכת סיפור יש לו, לאדן. בן 40, בוגר יחידת עילית בצבא, הנכד של אלוף אברהם (ברן) אדן, ממניפי דגל הדיו באום־רשרש שהפכה לאילת. הוא מסתובב בעיר ההזויה הזו עם מגבעת וז'קט מעור ללא שרוולים ומשתייך למחנה "פוסינימה" שהנושא שלו הוא העצמה נשית. "הייתי הבן אדם הכי נורמטיבי שאתה יכול להעלות על דעתך", אומר אדן. "גדלתי בבית צבאי עם ההיסטוריה של סבא בפלמ"ח וצה"ל ואבא טייס, מפקד טייסת. אחרי הצבא הצטרפתי לשירות ביטחון כללי, ליחידה לאבטחת אישים. איבטחתי את שרון, פרס, ברק וביבי. הייתי על המסלול הכי מיינסטרים בעולם. אם היית מדבר איתי על פסטיבלים כאלה הייתי צוחק עליך, חושב שאתה הזוי.

     

    "בקיץ 2002 נסעתי לבקר קרוב משפחה שחי בניו־יורק ושמעתי אותו מדבר עם חבר על הברנינג מן. שאלתי אותם מה זה והקרוב שלי הציע לשלוח אותי לשם על חשבונו. הייתי עדיין בשירות, אבל אמרתי, 'אני בחופש, למה לא, יכולה להיות חוויה'. לא היה לי מושג לאן אני נוסע. ראיתי תמונות ברשת ואמרתי, 'זה נראה מטורף'. שכרתי רכב ואיך שהגעתי לשם אמרתי לעצמי, 'וואו, איזו טעות, למה באתי, עכשיו פרסה'. ראיתי היפּים, כל מיני מיצבי אמנות שלא הבנתי את פשרם, מראות שהיו לי מאוד זרים. סובבתי את האוטו ונסעתי לכיוון היציאה בכוונה לחתוך משם, אבל הייתי גמור מעייפות אחרי נסיעה של חצי יום, אז אמרתי נחנה בצד, נישן קצת ועל הבוקר נעוף מכאן.

     

    "בקיצור, חניתי ויצאתי לשאוף קצת אוויר. לא רחוק ממני ישבו שני בחורים אמריקאים שנראו מיואשים. הם דיברו ביניהם שהמחנה שלהם עוד לא הגיע ולא ידעו מה לעשות. הצעתי להם מים, אמרתי שאני מכין לעצמי משהו קטן לאכול ושאלתי אם הם רוצים גם. יומיים נשארתי איתם עד שהמחנה שלהם, 'רד נואז דיסטריקט', הגיע. זה היה מחנה קרקס של לוליינים ואקרובטים, והם הציעו לי להצטרף למרות שאני לא מהתחום.

     

     
    מיצג באירוע. הכל התחיל בקבוצה קטנה בפייסבוק | צילום: עמית שאבי
    מיצג באירוע. הכל התחיל בקבוצה קטנה בפייסבוק | צילום: עמית שאבי

     

     

    "ביליתי איתם שבוע מדהים, אבל בכל אותו זמן הייתי במלחמות עם עצמי שנעו בין המחשבות איך אסביר איפה הייתי לבין סקרנות אדירה לראות עוד קצת ועוד קצת מהדבר המדהים הזה. זה ריתק אותי, בעיקר הביטוי העצמי שלא דופק חשבון, הידיעה שהכל מותר, שאתה יכול לעשות מה שמתחשק לך, ללכת מחופש למשהו לא מוגדר, לשים על עצמך חליפה שדבוקים אליה מלא שבבים או בגד מנוצות של טווס ועל הראש כובע ים. מצאתי את עצמי בסביבה מאוד ליברלית, גברים ונשים שמסתובבים בעירום — והעירום הוא לא מיני, הוא טבעי וחופשי — והדינמיקה בין האנשים הייתה משהו שלא הכרתי מהחיים שלי. אנשים שלא הכרתי חייכו אליי והציעו לי לשתות איתם, לדבר איתם, להסתובב איתם, והשיחות לא היו על מי אתה, מה אתה עושה, אלא על מה אתה אוהב, מה מעניין אותך. אלה היו דיבורים שלא הכרתי, אני גדלתי בקטלוגים. ביום האחרון של הברנינג מן עמדתי והסתכלתי על הדבר העצום הזה ולא הבנתי למה מפרקים אותו, למה שלא נישאר לחיות פה".

     

    רק הקרח עולה כסף

    אנחנו מדברים ברביעי בבוקר, ביום הראשון של המידברן. זה אירוע שנמשך חמישה ימים, אבל עובדים עליו למעלה מחצי שנה מראש. יש פה 130 מחנות נושא המכונים קמפים ועשרות מיצבי אמנות. העיר בנויה בחצי מעגל סביב שטח פתוח המכונה פלאייה וכל גודלה קילומטר רבוע. היא מתנהלת על פי עשרת העקרונות של הברנינג מן, שבמשפט אחד מדברים על ביטוי עצמי טוטלי חף מעכבות, קהילתיות וא־מסחריות. אין מסחר בשטח המידברן וזולת שקיות קרח גדולות הנמכרות בחנות הקרויה "קרחנה", לכסף אין כאן שום תפקיד.

     

    אדן מספר שכאשר שב לארץ חווה סוג של דיכאון. "אם אני לא טועה, חזרתי לעבודה ובדיוק קיבלתי לאבטח את נתניהו. הבנתי שאני לא במקום הנכון עבורי. פניתי למפקד הצוות שלי ואמרתי לו שאני רוצה לעזוב. הוא לא הבין על מה אני מדבר. הייתי מאבטח טוב ובנו עליי קדימה. אמרתי לו שאני משועמם בעבודה, שזה כבר לא מעניין אותי. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר ולא חתכתי מיד. לא אמרתי לו שהייתי בברנינג מן ושראיתי את האור. לא דיברתי עם אף אחד על זה למרות שעברתי חוויה רגשית חזקה והראש שלי היה רק שם. כל מה שישב לי בראש זה איך אני מעביר עכשיו שנה וחוזר לברנינג מן, מה אני מביא, מה אני אבנה. לאט־לאט המעגל החברתי שלי השתנה. עזבתי את החבר'ה מהעבודה והתחברתי דרך המחשב לישראלים שהיו שם. פתאום היה לי עם מי לדבר על החוויה הזו. אחרי חצי שנה עזבתי את השירות ופתחתי חברה להפקת אירועים".

     

     
    ניר אדן. סבא אלוף, אבא מפקד טייסת | צילום: עמית שאבי
    ניר אדן. סבא אלוף, אבא מפקד טייסת | צילום: עמית שאבי

     

     

    אדן התחיל לנסוע בכל קיץ לנבאדה. ב־2011 ראה את הקבוצה שנפתחה בפייסבוק. אחרי קצת קשקושים ברשת, החברים בקבוצה קבעו להיפגש אצל אברהם בחווה. "באופן כללי אמרנו שם, 'בואו נעשה מפגשים של חבר'ה כמונו שחזרו מהברנינג ואין להם עם מי לדבר על החוויה שעברו'. כולם אמרו, 'יאללה מגניב'. התחלנו שמונה אנשים, תוך שבוע היו 15 איש, ואחרי חודש 40. נפגשנו בבר בפלורנטין, עשינו ערב שפמים, ערב פיג'מות, וזה התחיל לגדול ולגדול עד שבאיזשהו שלב אחד החבר'ה זרק, 'בואו נעשה סופ"ש של קמפינג בים, נבנה אפילו פסל ונשרוף אותו'. ואז הגיעו משהו כמו 500 איש ובאה משטרה ושאלה מי פה אחראי. לא הבנו בדברים האלה. בסך הכל רצינו לעשות מסיבה קטנה, לא קלטנו שאנחנו מרימים אירוע של כמה מאות אנשים".

     

    אברהם אומר שמה שמשך את הקהל היה הקהילתיות והאחווה. "הצטרפו אלינו אנשים שלא היה להם מושג מה זה ברנינג מן. היום יש לנו כבר למעלה מ־20 אלף איש שרוצים להיות חלק. אנחנו בעצם מייצרים אלטרנטיבה למה שקורה מסביבנו, לפלגנות, לחלוקה לשבטים ומגזרים. הקהילה שנוצרה מראה שאפשר לחיות ביחד, בשיתוף, בעזרה הדדית. בסוף זה אירוע שבונה קהילה שבונה אירוע. אנחנו לא באים למידברן, אנחנו יוצרים אותו. אחוז מאוד קטן מהאנשים שמגיעים לאירוע הם פסיבים וגם הם, כשהם מגיעים, עוברים טרנספורמציה. המשתתפים רואים את כל מה שנבנה, את האנרגיות שהושקעו, ובאים במידה של ציניות, אבל לאט־לאט מבינים שהמקום הזה לא משקף את מה שקורה בחוץ, את מה שהם מכירים מהיומיום".

     

    כך נולד הרעיון להקים עמותה ללא מטרות רווח שתעמוד מאחורי רעיון המידברן. לאדן, שהיה בעל ניסיון בהפקה, הוצע להיות המנכ"ל. למידברן הראשון, שנערך לפני שלוש שנים, הגיעו 2,600 איש. לזה אחריו באו כבר 6,800 משתתפים והשנה המספר קפץ ל־8,400. תוך שלוש שנים הוא הפך לאירוע הברנינג השלישי בגודלו בעולם, אחרי הפסטיבלים בנבאדה ובדרום־אפריקה, והחל למשוך אליו גם תיירות זרה. לפסטיבל השבוע הגיעו כבר 800 משתתפים מחו"ל.

     

    כמו בפסטיבל האמריקאי, גם כאן כל האירוע מוקם על ידי מתנדבים ורק הספקים והקבלנים מקבלים שכר. העבודה על מיצבי האמנות אף היא נעשית בהתנדבות וכך גם בניית הקמפים. השתתפות באירוע עולה כמה מאות שקלים שנועדו לכסות את הוצאות ההפקה החיצוניות וכולם משלמים, כולל המתנדבים שלקחו חלק בהקמת העיר ושוהים בשטח כבר שבועיים. יש פה חבר'ה צעירים שזה עתה השתחררו, סטודנטים, מובטלים, אנשי עסקים בכירים במשק, עורכי דין בעלי פירמות, הייטקיסטים, שכירים ממעמד הביניים. את המרפאה מאיישים בהתנדבות מנהלי מחלקות ורופאים בכירים.

     

     
    יצירה בפסטיבל. כל הפסלים נבנו בהתנדבות | צילום: עמית שאבי
    יצירה בפסטיבל. כל הפסלים נבנו בהתנדבות | צילום: עמית שאבי

     

     

    אדן אומר שמדובר בקהילה שהולכת וצוברת תאוצה ויש לה פוטנציאל להיות תנועה חברתית א־פוליטית. "אנחנו מקימים כאן עיר עם כל המאפיינים של עיר. עם מרפאה גדולה, תחנת רדיו, עיתון יומי מודפס, מחלקת נוודים שזה בעצם סוג של שיטור קהילתי ששומר על הסדר. יש לנו קונצרטים כל היום, מסעדות, תערוכות, מסיבות, הרצאות, יוגה, גני ילדים. כל מה שיש בעיר יש במידברן, ואת הכל אנחנו מקימים, הקהילה שהיא חלק מהדבר הזה. ואתה לא מגיע לפה בתור צרכן אלא כמשתתף, אתה זה שגורם לזה לקרות ואתה זה שמייצר את התוכן. זו קהילה שקמה ועושה, לא מחכה שיעשו עבורה. וזה מה שחסר לנו בארץ. לקיחת אחריות על עצמנו. אתה רוצה לעשות, תעשה, רוצה לשנות, תשנה".

     

    זפטה גדולה וכיפית

    שעות הסתובבנו בעיר. בקמפ "בלינג ביץ'" הקימו סוכת מציל ותקעו עץ דקל. אפשר לשבת שם על משקה אלכוהולי קר ולהתגלץ' בשרוול מים. יש קמפ לשיחות נפש וקמפ של זקני השבט שעושים שמח, חבר'ה מבוגרים שנותנים אוזן קשבת לצעירים. בכניסה לקמפ "מיד־גולף", שהוא בעצם מחנה של מיני גולף, תלוי שלט ובו הכללים: "המנצח הוא זה שמצליח לשמוח בשביל מי שניצח במשחק. יש להישמע להוראות המפעיל ולצו ליבך — הוא אף פעם לא יאכזב אותך. נהנית? ספר עלינו לחברים! לא נהנית? תעשה צ'ייסר ותחזור, משום מה זה יסתדר".

     

    במקום אחד נותנים קפה, במקום אחר תבשיל צמחוני, אלכוהול יש כמעט בכל מחנה, והתפאורות מדהימות וכל הזמן יש מסיבות. פה ושם תראו גם בחורה שמסתובבת בעירום או בחור שהשאיר את הבגדים באוהל או הקרוואן. הם לא רבים כאן ואף אחד לא עושה מזה עניין. כך אתה מוצא את עצמך מסתובב במקום הכי לא שגרתי שאפשר למצוא כאן. פתאום על גבעה קטנה רואים ספינה גדולה, שמזכירה אונייה של מגלי ארצות, וכשמתקרבים אליה מבחינים בדגל פיראטים ובשמה: "הגמל המעופף". זו הספינה של עידן שליט.

     

     
    התיבה הענקית. 20 טונות של עץ | צילום: עמית שאבי
    התיבה הענקית. 20 טונות של עץ | צילום: עמית שאבי

     

     

    בחנוכה האחרון הגיע שליט, 33, קיבוצניק מרבדים, לאירוע "ברן נרות" באגם ירוחם. מסיבה קטנה שאירגנו כמה חברים בקהילת הברנרים בארץ. שליט הוא אמן בנייה שעושה ארט לתוכניות ריאליטי ומגשים לאנשים חלומות, כמו בניית מפל בגובה שלושה מטרים בחצר. למסיבה בחנוכה הוא בנה סביבון ענק וכל כך נהנה, שהיה לו ברור שהוא מגיע למידברן. "ואז חשבתי לבנות ספניש גליאנט, שזו ספינה כמו זו שהייתה לקולומבוס. התחלתי לפני חודשיים. לקחתי משאית והפשטתי אותה. עליה בניתי קונסטרוקציית ברזל ועליה שמתי חיפוי עץ. עבדתי לבד, אבל היו לי שני חבר'ה שהתנדבו לעבוד איתי, זוג לוליינים. כשהגעתי לשלב של העמודים למעקה התקשרתי לאמן חריטה תל־אביבי שהוא גם ברנר. שאלתי אותו איפה אני יכול לקנות עמודים כאלה והוא ענה, 'עזוב אותך לקנות, אני אבוא ללמד אותך לעשות כאלה'. והוא באמת בא לרבדים. זה ברנרים, נותנים את מה שהם יכולים, חולקים איתך את הידע והניסיון שלהם".

     

    השטח מלא מיצבים. עגל זהב על בימה וסביבו ניצבים שלבושים טוגות לבנות. הם רוקדים, והאמן שבנה את העגל, טובי כהן, מחפש זווית טובה לצילום. הקטע שלו הוא לשחזר סצנות תנ"כיות. לא הרחק משם, גם היא על גבעה קטנה, נחה אונייה ענקית שנראית כמו תיבת נוח. תחשבו על מדבר ואחר כך דמיינו לכם ספינה שתקועה באמצעו. הזוי לגמרי.

     

    20 טון של עץ נדרשו לבניית האונייה הענקית הזו, 30 מטר אורכה, שבעה מטרים גובהה. אלון חלמית, 32, מהנדס בניין ירושלמי חלם אותה לפני כמעט שנה. הוא איש מיושב ורציני, מסיים אוטוטו ניהול של פרויקט נדל"ן גדול ברוממה בירושלים: 50 אלף מ"ר שטח מסחרי ומעליהם 40 אלף מ"ר למגורים שהם 300 דירות. "עד לפני שנה לא ידעתי בכלל מה זה מידברן. הגעתי לאירוע לגמרי במקרה. אני וחבר מירושלים נסענו לחבר שעבר לתל־אביב. זה היה בשישי, המידברן התחיל יומיים לפני כן. החברה של החבר הייתה בדיוק בפסטיבל והוא ספונטנית אמר, 'בואו נקפוץ'. נסענו דוך למדבר ותוך כדי הרמנו טלפונים כדי לארגן כרטיסים.

     

    "לא היה לי מושג מה זה, אני לא ילד של פסטיבלים. הגענו בערב ואז בום, ישר אתה חוטף אנרגיות מטורפות. לא ראיתי דברים כאלה לפני כן. כל קמפ והנושא שלו והכל בכיף, בחיוך, בלי לבקש שום תמורה. יש פה פלטפורמה אדירה לביטוי עצמי. פגשתי כאן אנשים שהם אנשי משרד עם ג'ובים אפורים שמצאו כאן מקום שמוציא מהם את החלומות שלהם. קיבלתי כאן זפטה גדולה, כיפית, אבל גדולה. חזרתי הביתה נפעם. חודש אחר כך חלמתי על תיבת נוח במידברן. ככה זה התחיל להתגלגל. שיתפתי חברים והפרויקט יצא לדרך.

     

     
    משתתפים במידברן. "לא נהנית? תעשה צ'ייסר" | צילום: עמית שאבי
    משתתפים במידברן. "לא נהנית? תעשה צ'ייסר" | צילום: עמית שאבי

     

     

    "החלטנו שנקרא לתיבה 'No One's Ark', התיבה של אף אחד. פה אין חיות, יש אנשים. והזוג שלך הוא אתה, האינדיבידואל שבתוכך. ובבטן התיבה שמנו רמקולים ותפאורה ויש סאונד של סערה ותאורה, אלמנטים של רוח ועשן, ואתה נכנס פנימה לתוך הסערה ועובר אותה עם עצמך, יוצא ממנה, ואז עולה לדק, עולה לאור וכל המידברן פתוח לפניך. חמישה חודשים תיכננו אותה, צוות של מהנדסים, נגרים ואמנים. חודש לקח לבנות אותה ונהניתי מכל רגע. קריעת תחת, אבל חוויה לכל החיים. ובסוף, החוויה הכי גדולה תהיה כשנשרוף אותה".

     

     

     

    עידן שליט. "רציתי ספינה כמו של קולומבוס" | צילום: עמית שאבי
    עידן שליט. "רציתי ספינה כמו של קולומבוס" | צילום: עמית שאבי

     

    למה לשרוף?

     

    "כי השריפה היא סוף ברור לתהליך ולחוויה שעברנו. החומר הוא לא העניין, למרות שאני מאוד מחובר לדבר שבניתי. העניין הוא החברות שנוצרה בבנייה, היצירה המשותפת, הדרך שעברנו. זה יישאר לכל החיים. הפרויקט הזה הצית בכל אחד מאיתנו אש, ואת האש הזו אנחנו רוצים להציג לאנשים, שתצית גם בהם אש שתניע אותם להגשים את החלומות שלהם". ¿

     

    odeds@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 09.06.16 , 18:13