רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פרט מתוך 'בת הים הקטנה' של בוריס דיודרוב, 2011
    7 לילות • 14.06.2016
    כאבי גדילה
    מי שאוהב את הספרות שלו פיוטית ומסוגננת ייהנה מ'אקווריום', ספרה המרשים של יערה שחורי
    יוני ליבנה

    אקווריום // יערה שחורי (כתר, 241 עמודים)

     

    "אף אחד לא זוכר את הילדות כמו שהייתה, רעה וקשה וזרועת שיניים שבוקעות מהאדמה", כותבת יערה שחורי וכמו מבהירה שהחזרה הספרותית לשדה המשונן הזה היא גם חזרה לרגעים שבהם נולדת היכולת להתבונן בעולם באופן שירי. 'אקווריום' שייך לעולם ספרותי ואמנותי שבו האפקט הראשי קשור לתחושה של גירוד מסוגנן בזיכרונות פוצעים, שיבה לרגעי מפתח בילדות ובהתבגרות שעדיין דוקרים את הזיכרון - כמו ישיבה של שתי האחיות, הבנות "החירשות של אקרמן", בצמרת עץ חולה, מעל ילדי השכונה שמאיימים עליהן מלמטה, על האדמה.

     

    קשה לסכם את עלילת הספר המלוטש הזה. אולי דווקא מפני ש'אקווריום' משכיל להתיך יחד לתבנית אחידה נושאים, דימויים ומסורות ספרותיות שעוסקים בהתבגרות כהשתנות טראומטית, שממנה נולד גם דבר חדש ויפה. שתי הגיבורות הן בנות לזוג הורים חירשים. הן גדלות בבית עני ורבע מופרע - להורים שמתעקשים לחנך בעצמם את בנותיהן, כדי להגן עליהן מהמחיר החברתי והתרבותי שכרוך בניסיון להשתלב בחברת השומעים. כדי שלא תאבד להן השפה הייחודית להן, למשפחתן, לקהילת החירשים.

     

    עולם הדימויים הבולט בספר מצייר תקשורת אנושית במונחים ימיים ודגיים. הדימוי הזה לקוח מעולם הסיפורים והדמיון של אחת האחיות, ושחורי מפתחת אותו כמחווה מתמשכת ודו־משמעית לספרות ילדים. כך מצטרף 'אקווריום' למסורת ספרותית עתיקה על דמויות סירנות ובנות ים. הידועה בהן, 'בת הים הקטנה' של הנס כריסטיאן אנדרסן, מהבהבת כאן בגלוי.

     

    כמו אנדרסן, גם שחורי מציירת את הגיבורות ואת הפיכתן מילדות לנשים צעירות כמי שמהלכות בעולם ביניים יפה ופוצע. הים והיבשה מקבילים אצלה לחברת השומעים ולחברת החירשים, והם נקשרים לעימות בין שפה טבעית כביכול לשפה מוסכמת שכל אדם - ילד חירש במיוחד - מוכרח להפנים כדי להתקבל, לשרוד, להשתייך. על הבסיס הזה מוצג סיפור ההתבגרות של האחיות והשינויים שעברו לאורכו. הזרות שלהן ביחס לעולם השומע (שכנים, הממסד החינוכי, רשויות הרווחה שמולן צריך להעמיד פני משפחה רגילה). הזרות שלהן כנשים צעירות ביחס לגברים. הזרות שלהן ביחס לעולם המבוגרים ולהוריהם. האחיות, לעומתם, לא מוכרחות להגביל את עצמן לעולם השפה והמחוות של לקויי שמיעה, גם בזכות התפתחות טכנולוגית ומסגרות חינוכיות שלא עמדו לרשות ההורים, שמתנגדים עקרונית להגדרת החירשות כמום.

     

    'אקווריום' הוא ספר מוצלח, דינמי יותר בהשוואה לסיפורי הקובץ 'שנות החלב', ספר הפרוזה הראשון של שחורי, שגם בו התבלטה איכות אמנותית; שבדרכו העדינה והמלנכולית החצין התבוננות עצמית בחוויה האמנותית. 'אקווריום' הולך צעד קדימה בכיוון. ניכר כאן קשר הדוק בין משבר ואובדן ליופי לשוני ומטפורי. זאת נקודה שמייחדת את שחורי ככותבת, כבעלת סגנון, אבל דורשת מהקורא התמודדות שלא תמיד נראית מתגמלת או מגוונת מספיק. "הייתי ריקה ובוהקת כמו קליפה של ביצה שרוקנה במחט דקה". "היה טוב ונוח לצוף על פני השקר הזה כמו על מזרן מתנפח בבריכה שהמים בה טורקיז. ומי שטבע, טבע".

     

    זאת לא סנטימנטליות. זה לא פאתוס. אלה מוצדקים ומתחייבים על רקע העולם הספרותי המגוון שאליו 'אקווריום' משתייך. סיפורי ילדות פיוטיים־מלנכוליים; תיאור הקשר הגורלי, הטראגי, בין אחיות; רומן מכתבים וסגנון וידויי; מסורת עתיקה של דמויות בעלות מום כבעלות כוח נבואי־פיוטי; דמות החריג כנציגה של מהות אנושית כללית, קיומית; חיי משפחה בעולם מבודד, כפרי, חשדן כלפי החברה הכללית, העירונית, המודרנית.

     

    הבעיה קשורה לרודנות הדיבור הלירי ברומן. כמו בסרטים הוליוודיים, שלא נותנים מקום לפנים לא פוטוגניות או לכאב לא סקסי - כמספרת, כמי שמדובבת את הדמויות שלה במגוון טכניקות, שחורי לא נותנת מקום ישיר לבני הלוויה הנוספים של משבר ושל סבל: טמטום, אטימות, אינפנטיליות, גסות. לסגנון ביטוי שלא תמיד מתייפה ומתנקה גם במבט לאחור, ושמשקף השפעה לא פחות עמוקה שיש להתנסות טראומטית על בני אדם. אנדרסן, אביה של בת הים, השכיל לשלב גם קלילות וחוצפה במעשיות הפיוטיות־מלנכוליות שלו.

     

    תמיד טוב להיחשף לעבודה ספרותית רצינית. 'אקווריום' הוא רומן מהוקצע, רגיש ומסוגנן באופן הרמטי, מרוכז מאוד מבחינת האופן שהוא מתבונן בעצמו ופונה לקוראים. אבל הוא לא הספר בשבילי. כלומר כרגע, בתחילתו של קיץ שנראה קשוח ועצבני. קוראים אחרים, אני מנחש, ישמחו לטבול את הראש במכל הזכוכית הספרותי הזה; לצלול לעולם הפיוטי, המאורגן למופת, של שחורי. אבל מבחינתי, הפגישה עם 'אקווריום' הרגישה לא פעם כמו שחייה בבריכת שוקולד מריר. משובח מדי, עשיר מדי, כהה, הומוגני - למרות ובגלל המלאכה המורכבת שעומדת מאחוריו. •

    עוד 3 ספרים על כאבי גדילה
    עין החתול מרגרט אטווד
    ספר הדקדוק הפנימי דויד גרוסמן
    צוללת ג'ו דנתורן

     


    פרסום ראשון: 14.06.16 , 11:36