עדות אופי

גטו וילנה // אברהם סוצקבר (מיידיש: ויקי שיפריס, עם עובד, 299 עמודים)

"נכתב במוסקבה, קיץ 1944". כך חתם אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים ביידיש, את ספר העדות המזעזע הזה. 'גטו וילנה', שנכתב במקור ביידיש ביוזמת 'הוועד היהודי האנטי־פשיסטי' שהוקם ברוסיה הסובייטית בעידוד שלטונותיה, הוא אחת העדויות הראשונות על שואת יהודי אירופה. סוצקבר, שנולד ב־1913, היה משורר מפורסם כבר לפני המלחמה. עם כיבוש וילנה על ידי הנאצים, נכלא בגטו שלה למשך כשנתיים. בספטמבר 1943 פרץ בלוויית פרטיזנים יהודים נוספים מהגטו, שהיה קרוב לחיסול, אל היערות שסביב העיר. במרץ 1944 חולץ על ידי מטוס סובייטי.

הכתיבה של סוצקבר קורקטית ביסודה ופרטנית. הוא מתאר את הימים הראשונים לפלישת הגרמנים. את הקמת הגטו. את המוסדות שהקימו היהודים בגטו, ביניהם מוסדות תרבות וחינוך מופלאים בהתחשב בתנאים שבהם חיו, את עבודתו תחת הנאצים באיסוף מוזיאלי של אוצרות התרבות היהודית שווילנה הייתה משופעת בהם (ואת ניסיונותיו להסתיר מהנאצים חלק מהם). את חיסולם של מאה אלף תושבי הגטו היהודים. את ניסיונות ההתקוממות והנקם של היהודים. את דיוקנאותיהם של כמה מיושבי הגטו ומנהיגי המחתרת היהודים, ולהבדיל של כמה מהמרצחים הגרמנים.

אי־אפשר להיות חסין בפני הזעזוע שהטקסט הזה מעורר, גם אצל מי שגדל בישראל על מורשת השואה וקרא אינסוף עדויות משם. מה אפשר לומר על תיאורים כמו זה: "פעם אחת בחר לו דֶגנֶר מן השורות 24 עובדים והודיע להם כי מכיוון שיש חבלות ולא תמיד מגיעים לעבודה, הוא יירה בעשרה מהם. כשהוא ייתן פקודה על העשרים האלה להתחיל לרוץ על פני שדה התעופה לעבר הנקודה המסומנת במרחק קילומטר. עשרת הראשונים שיגיעו לשם יישארו בחיים. את השאר, שלא יספיקו להגיע, הוא יהרוג בירייה. דגנר התיישב על האופניים וצעק: 'לאוּפֶן!' העשרים זינקו והתחילו לרוץ. דגנר נסע מן הצד וצפה כמו שופט בתחרות ריצה. בקרב הרצים היו צעירים ומבוגרים, היו גם אב ובנו. שם משפחתם פוּזיריסקי. היו שלבם לא עמד במרוץ. ובכל זאת רימה אותם דגנר: בעשרת הרצים שהגיעו ראשונים הוא ירה, ואת האחרים השאיר בחיים". או על התיאור של סוצקבר מזהה את נעלה של אמו בערימת פרטי לבוש של הנרצחים. או על ניפוץ גולגולותיהם של עשרות ילדים יהודים. בסופו של חשבון, מכל תכני העדות של סוצקבר, ולמרות גילויי ההתנגדות והחיוניות היהודיים שהוא מתאר בספר, נחרתים שוב בתודעה הרצחנות והסדיזם הגרמניים.

וילנה, "ירושלים דליטא", הייתה מרכז האריסטוקרטיה הרוחנית של יהודי מזרח אירופה. ומעניין שכמה מהטקסטים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה בארץ נכתבו בתוכה בזמן המלחמה ומובאים גם בעדותו של סוצקבר. למשל המנון הפרטיזנים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", כפי שתרגם שלונסקי מיידיש) והכרוז שכתב אבא קובנר, מראשי המחתרת היהודית ("אל נא נלך כצאן לטבח!").

גם את 'גטו וילנה' כתב, כאמור, משורר - אבל סוצקבר ניגש כאן במכוון לכתיבה לא כמשורר אלא כנותן עדות. זה טקסט ענייני, מוחשי ועתיר בעובדות ובשמות שמבליטים את אמינותו. ועם זאת, כמעט בעל כורחו של כותבו, מורגש בהחלט שאמן חתום על הספר הזה. זה בולט כבר בפתיחה, במטפורה הרוחשת והמרתיעה שבוחר סוצקבר במילותיו הראשונות: "כשהדלקתי בבוקר של 22 ביוני את הרדיו, עטה עליי - כמו פקעת לטאות - צעקה היסטרית בגרמנית". העובדה שהטקסט נכתב בידי משורר באה לידי ביטוי בניסוחים דקים לאורך הספר וגם בתשומת הלב שמקדיש סוצקבר לפעילויות התרבות בגטו ולמאבק על שימור אוצרות התרבות היהודיים הנדירים שבו. וגם, להבדיל, בתשומת הלב שלו ל"תרבותיות" של הרוצחים הגרמנים, שלא מנעה כלל וכלל את רצחנותם: "קיטֶל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד 'הרמוני'. (...) במבט ראשון קשה לתאר שקיטל הוא קיטל. הוא כל הזמן מחייך. שיניו מבהיקות למרחוק. הוא מדיף תמיד ריח בושם, הוא אלגנטי ומנומס, אופנתי ומחונך היטב. כשהוא יוצא לפרובינציה, להוציא לפועל איזה טבח, הוא לוקח איתו את הסקסופון..." •