שיר של תקווה וייאוש

"איפה ניפגש?" אני שואל את מחמוד דרוויש, והוא ממהר לאיית את שמו של בית קפה קטן ברחוב המתפצל מאחד הרחובות היותר הומים של רמאללה. "לא תהיה לך שום בעיה", הוא מוסיף, "אני אסמס לך את מספר הטלפון של אבו־רמי והוא ישלח את הנהג שלו לקחת אותך משער שכם בירושלים. חוץ משטיח אדום הכל כבר מוכן".

מי זה אבו־רמי?

"זה הגבר שאתם קוראים לו ג'יבריל רג'וב. הוא כמוך אוהב כדורגל ושירה".

מחמוד קולט את החיוך שלי בטלפון ומבקש שלא נזמין באותו מקום קפה או עראק. "למה?" אני שואל, והוא: "הרי ברגע שאגיד את המילה 'קפה' תתחיל לשאול אותי על השיר 'לאִמי', והאמת שכבר נמאס לי לחזור ולצטט בכל שיחה כי 'אני מתגעגע ללחם אמי/ ולקפה אמי/ ולמגע יד אמי...' וכו' וכו'. ובקשר לעראק גם לך בטח כבר נמאס לספר על סבא שלך ועל האריות שצוירו על תוויות הבקבוקים שרוקן בבתי הקפה של העולים החדשים בכיכר סטרומה".

"בסדר", אני נכנע, "אבל אני לא מאמין שתחזיק מעמד בלי קפה".

"רוני. יא רוני", אני שומע אותו צוחק, "קראתי שקבוצת פרופסורים עיראקים בניו־יורק בחרה אותך לאחד מחמישה עשר המשוררים העיראקים החשובים והמשפיעים ביותר, אז הגיע הזמן שתבין קודים של ערבים, ואם אני אומר שאין קפה בשיחה, צפה לנהרות של קפה. וחוץ מזה עוד לא נולד ברמאללה המלצר שלא יודע איך בדיוק מרתיחים לי אותו".

הנהג של אבו־רמי הגיע אחרי אימון באחד ממכוני הכושר של העיר העתיקה. הגיבור האמיתי שלו הוא ברוס לי, אבל הוא גם יודע, איך לא, לזמזם שורות שהלחין מרסל ח'ליפה לשיר שמחמוד קודם נשבע שלא להזכיר: "הילדות גדלה בתוכי/ יום אחר יום/ ואני אוהב מאד את חיי כי/ אם אמות/ אתבייש בדמעות אמי".

בית הקפה של מחמוד יכול היה להיות גם בפריז וגם בחיפה, אבל כאן ברמאללה למלצר חליל יש את הממזריות שחשבתי שחלפה מן העולם ביום שסבי סלח הלך לשתות עראק עם אלוהים. מחמוד ממהר לחבק. הוא נראה מצוין. הז'קטים שחייט ממוצא אלג'ירי תפר לו בפריז ממשיכים להלום אותו.

"לפני שאתה מתחיל לשאול", הוא מחייך, "אני רוצה לשאול. אמרו לי שכאשר הספדת את חברנו סמיח אל קאסם אמרת שהוא הגיטרה של פלסטין. איזה כלי היית נותן לי בתזמורת הדמיונית שלך?"

עניתי: אתה המתופף.

"אחלה. חשבתי שתגיד עוּד וכבר רציתי להגיד לך שאת זה נשאיר למוניר באשיר שהוא מהעדה שלך".

למדתי את הטקטיקה שלך. הפוך על הפוך. אז השאלה הראשונה היא: מהו חדר הלידה של השיר "לאמי"?

"הייתה לי בעיה עם אמי. חשבתי שהיא לא אוהבת אותי מספיק ומעדיפה את אחיי עליי. הייתי הבן השני. ילד סנדוויץ'. הייתי אבוד וכל פעם שהייתה בעיה אני הייתי שק האימונים שלא הפסיק לחטוף מכות. אחרי שנים שאמא ביקרה אותי בכלא בפעם הראשונה הרגשתי שהיא באמת אוהבת אותי. אז מחקתי לחלוטין את התמונה שהצטיירה לי קודם, והשיר הזה הוא כמו התנצלות".

בשיר הזה, מעבר להיותו מרגש, יש טונות של נאיביות. מתי היא השתנתה?

"לא זוכר בדיוק את סוד מחוגי השעון, אבל בספר שלי 'הציפורים מתות בגליל' שיצא ב־1970 כתבתי שיר שקראתי לו 'זר בעיר רחוקה' ושם אמרתי שפעם, בילדות 'פרח היה בית/ מעיינות היו אוקיאנוסים'. ועכשיו הכל השתנה ובשורה שאחרי כתבתי: 'עכשיו הפרח פצע/ המעיינות צמא'".

ויש סיכוי לאופטימיות?

"אם להמשיך לצטט לך מאותו שיר אז הוא מסתיים בחלום החזרה לאותו מקום, ואז 'הפרח יהיה לדקלים/ והמעיינות לאגלי זיעה'.

אתה מחלק את זמנך בין פריז לרמאללה. אתה מדבר צרפתית וערבית.

"לפני שאתה ממשיך לשאול חשוב לי להגיד ששפת האם היא השפה שבה אתה בוכה".

ואתה?

"אני בוכה בערבית".

באיזה שפה אתה אוהב?

"בכל השפות. היו גם אהבות בעברית. לא הסתרתי את זה. אתה זוכר את השיר שלי 'ריטה ורובה'?"

בטח שאני זוכר. שיר נהדר. ואני אפילו מכיר את הבחורה שעליה נכתב השיר ואשר בשיר שלך בחרת לשנות את שמה. קראתי איתה שירים בשני ערבי ההשקה לספר שלך "חמישים שנות שירה" שראובן שניר תרגם כל כך יפה לעברית. ואם כבר מדברים על זה למה הכנסת רובה לשיר, למה היית צריך להכניס אבק שריפה לשורות נפלאות כמו: "שמה של ריטה היה חגיגה בפי,/ גופה־חתונה בדמי,/ שנתיים תמימות אבדתי עצמי לדעת בריטה,/ שנתיים תמימות נמה לצדי...". אני יודע שהשאלה לא הוגנת, אבל, בבקשה, למה אי־אפשר היה לשלוח את הרובה להפסקת צהריים ברגע שאתה מאיית את תחושת האהבה?

"אתה יודע את התשובה. אז תוותר לי הפעם על הנאום שבו אגיד שאין לנו עדיין את הלוקסוס להפריד בין החיים לפוליטיקה, ובוא נעבור לשאלה הבאה".

כמה זמן צריכים משוררים לנהל משא ומתן לפני חתימה על חוזה שלום?

"לא יותר מעשר דקות".

ופוליטיקאים?

"אני הייתי בסרט הזה. לצערי, זוהי ריצה למרחקים ארוכים, ארוכים מאוד. אני לא מצפה לנוק־אאוט בקרב האגרופים הזה. ואתה יודע שכל דקה שבה לא יושבים ליד שולחן המשא ומתן תהיה בעתיד עוד כתם דם על חולצת המלחמה הבאה.

"סליחה שאני לא צנוע, אבל יכול להיות שגם לפוליטיקאים יספיקו עשר דקות אם הם יקראו ויפנימו שתי שורות שכתבתי ב־2002 בספר 'מצב מצור'. השורות הן: 'השלום — קינת נער שאת לבו פילחה/ נקודת חן נשית, לא ירייה או פצצה'".

אינשאללה. ועוד בקשה. אל תשכח לשלוח ד"ש למוחמד חמזה ע'נאים שתרגם לעברית כמה ספרים שלך ועכשיו בטח לוגם איתך עראק בגן העדן של השותים.

"ואתה, כשתפגוש את 'ריטה' בפעם הבאה, מסור ד"ש ואהבה".