אני חולה על דיוויד פוסטר וואלאס. אני מקנא בו על הכתיבה הנועזת והשורפת והמקרקסת את הנשמה והנשימה שלו. על הבוטות, הפרובוקטיביות על זה שהוא מטריד אותך, מטיל ספק בכל דבר שזז, כולל מאמר שלו על מקומם של הלובסטרים בעולם או כשהוא מפליג עם כל הבורגנים באוניית קרוז — אישית אני מת לעשות טיול קרוז כזה עם השמנים הפנסיונרים האמריקאים שחושבים את עצמם למשהו.

וואלאס הוא הגיגן מצחיק ומשעשע, למשל קחו משפט ציני כמו זה: "ועם זאת לא התאהבתי בה עד שגוללה את הסיפור המחריד הלא ייאמן על המקרה שבו היא הותקפה באכזריות והוחזקה שבויה וכמעט נרצחה".

זהו? זהו. שיא ציניות. כלומר הוא התאהב במישהי רק כשנהייתה מסכנה בעליל, וזה מתוך הספר ראיונות קצרים עם גברים נתעבים, שכבר משמו אתה סקרן לדעת מה הולך שם.

אז אם הייתי פוגש את דיוויד, הייתי שואל אותו דבר ראשון, איך לקרוא לו נוכח שלושת השמות שיש לו, דיוויד, פוסטר או וואלאס, ושואל אותו אם שמע על המילה חלאס? שזה בערבית־ישראלית, די.

ולמה? כי וואלאס או פוסטר או דיוויד עשה די, הרגיש די, ושם קץ לנפשו בהתקרבו לגיל 50 לחייו וחלאס, גמר אותם.

דייוויד פוסטר וואלאס נולד באיתקה שבמדינת ניו־יורק. שיחק טניס ודורג אפילו בין הראשונים בליגת הנוער האמריקאית. הוא עשה תואר ראשון באנגלית ובפילוסופיה. עבודת הגמר שלו באנגלית הפכה מאוחר יותר לרומן הראשון שפירסם "The Broom of the System".

בסוף שנות ה־90 שקע וואלאס בדיכאון ובעקבות כך אושפז. ב־12 בספטמבר 2008 כשחזרה אישתו הביתה גילתה כי התאבד.

אז הייתי שואל את הגבר שכתב גם את "ילדה עם שיער מוזר" או את "אקספרס הדיבור הישיר", למה עשה את זה? כי אני תמיד אחכה לעוד פיסת מידע מהמחשבות הנהדרות שלו על המוות בזמן שאתה חי, על הניכור, על אמריקה הנוראית, בטח עכשיו עם טראמפ והקלינטונית והרציחות ההמוניות, כמו זה שאירע לאחרונה במועדון הגייז בפלורידה. אפילו הייתי מבקש ממנו לבוא לבקר בארץ לכתוב עליה טור. מצידי שיחליף אותי פה, כי קטונתי. מעניין מה היה אומר על הגברבריזם של הגברים הנתעבים במקומותינו.

מאוחר מדי... כי וואלאס שכתב בקלילות כנה על האני המזויף שלו בקטע מהמם שנקרא ניאון ותיק וטוב, החליט מתי ואיך למות לבדו בלי שאלוהים קרא לו. אם היה לו אלוהים בכלל. לי הוא חסר, האיש הזה שניפץ את מה שכינה בעצמו "הקיר הרביעי".