לריב עם צ'ארלס בוקובסקי

לא יודע להגיד אם הדבר הזה שנחת עליי בשדה התעופה של לוס־אנג'לס היה ג'טלג או ורטיגו, הדבר היחיד שאני יודע להגיד זה שהייתי בטוח שאני הולך למות. הרגשתי כמו אוגר בכלוב עגול, שאיזה ילד חרא מסובב ללא רחמים. אז פשוט נשכבתי על הרצפה ומלמלתי מזמורי תהילים.

התעוררתי רטוב כולי, מעליי רכנה אישה שהחזיקה בקבוק ריק ופרמדיק שהוריד לי סטירות קצרות וקצובות.

שלום גם לך אמריקה, יופי של קבלת פנים.

למחרת, בשכונה מנומנמת של דירות צמודי קרקע, קיבל את פניי בפתח ביתו אדם זקן, פניו מסמורטטות, עיניו שקועות בקערוריות עור כהות, גופו צנום ורופס, אך שיערו נותר מלא ומשוך לאחור ודיבורו איטי ומודגש. חד ותקיף.

בשעה הראשונה לשיחתנו, הוא דאג לחתום כל משפט שני בערך ב"אתה לא מאמין לי". באמת לא האמנתי למילה שהוא הוציא מהפה, וגם אמרתי לו את זה.

"אני לא ממהר לשום מקום, אבל בטח אתעייף בקרוב, כמו שאתה רואה, יושב מולך אדם זקן".

טסתי 14 שעות כדי לפגוש את בוקובסקי הגדול, ופגשתי בוקובסקי מצ'וקמק. אני לא באמת יכול להגיד שזה הפתיע אותי, בכל זאת, ידעתי שאני נוסע לפגוש אדם שעבר את גיל 90, אך דמותו הקשוחה, כפי שהיא נשקפת מכתיבתו, ליוותה אותי כל הדרך לכאן. ידעתי בדיוק למה ציפו במערכת העיתון כששלחו אותי לראיין דווקא אותו מכל המשוררים והסופרים בעולם, וקיוויתי שאצליח לקלף ממנו את הדמות הפראית שטיפח כל השנים, כי בכל זאת, העיניים לא משקרות, ומולי יושב אדם זקן, שגם חוזר ואומר על עצמו שהוא זקן.

החלטתי לנקוט דרך ישירה במקום ללכת סחור־סחור ובמקום לשאול שאלה, הטחתי בפניו:

אני זוכר ראיון שבו נשאלת אם אתה מפחד מהמוות וענית שלא, למה שיקרת?

"לא שיקרתי".

גם עכשיו אתה משקר.

"אני די מתפלא על עצמי שאני לא מעיף אותך לכל הרוחות עכשיו, אבל האמת היא שאתה צודק. שיקרתי. איך אפשר שלא לפחד מהמוות? זה לא שאני מפחד מהלא נודע או מה יקרה איתי אחרי שאמות או כל השטויות האלה. אני מפחד מהקטיעה, מהקריעה הגדולה, מהפרידה מאור השמש ומאשתי ובתי. בדבר אחד אני בטוח לגבי המוות, הוא שעמום מוחלט. ואם יש משהו שפחדתי ממנו כל חיי זה השעמום ולא המוות, בזקנתי אני מבין שאין הבדל ביניהם".

אתה מסופק מחייך? אתה מרגיש שהספקת מה שרצית מחייך, או לחילופין, מרגיש שיש דברים שהתפספסו לך בדרך?

"הספקתי הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין. כשהגעתי לגיל 18 הייתי המום על שצלחתי את ילדותי. לא כי ילדותי הייתה מסוכנת במיוחד, אני חושב שכל אחד שצלח את ילדותו חווה סוג של נס קטן. בעניין חיי, חייתי חיים מלאים. ואם אתה שואל במובן הספרותי, אז כמובן שאני מסופק, בכל זאת אתה מדבר עם המשורר הכי חשוב במאה העשרים. אגב, עוד לפני שפרסמתי שיר אחד, הייתי משוכנע שאני עתיד להיות המשורר הכי גדול במאה הזאת".

אתה באמת חושב על עצמך ככזה?

"בהחלט, אתה לא חושב כך?"

ברשותך אשאיר את עצמי בצד לרגע. אתה הרי יודע שלצד קוראיך ומעריצך הרבים, ישנם קולות לא מעטים מתוך הביצה הספרותית שמאשימים אותך בזילות השירה, בשפה דיבורית ויומיומית מדי, בהיעדר חוש אסתטי שבא לידי ביטוי בעיקר במילות חיבור מיותרות ובהיעדר מטפורות, החריפים מביניהם טוענים נגדך שאינך משורר כלל.

"תראה, האנשים האלה שהזכרת, גם אם פיל מעופף יחוג מעליהם ויחרבן על ראשם גושי מטפורות, הם לא יצליחו לזהות שהצואה השמיימית שנוזלת מפרצופיהם עשויה ממטפורות. הביצה הספרותית זו הגדרה מועדפת עליי באמת, מההגדרה הנלוזה 'עולם הספרות'. בגלל שבעולם, אמנם לא חסר חרא, אך יש גם דברים יפים לא מעטים, והביצה הספרותית כשמה כן היא, מים עומדים ומצחינים, בריכה שעשויה מהחומרים המסריחים ביותר, ששום חיים לא צומחים ממנה. אבל אני שם דגש על ה'כמעט', כי פה ושם צומח לו איזה סחלב יפהפה במים העכורים. אני ראיה לכך, ואני לא היחיד, יש עוד כמה, אבל אפשר לספור אותם על שתי כפות ידיים. ואגב, המשותף לכל הסחלבים הוא שאת כולם הביצה הספרותית דחתה".

אתה רוצה להגיד לי שבכל שנות פעילותך הספרותית הרגשת דחוי, או שאפילו אתה עדיין מרגיש כך?

"ממש לא. איך אוכל להרגיש דחוי כאשר שיריי חקוקים בלבותיהם של כל כך הרבה אנשים. הביצה הספרותית אולי דחתה אותי, אבל חשיבותה כנפיחה באוויר הפתוח. הביצה הספרותית חשיבותה מסתכמת בגבולות המאוד מסוימים, מתוחמים וצרים של הביצה עצמה. אבל צריך לזכור, השירה, שלי לפחות, לא מתקיימת בעולם עבור הספרות, אלא כאוויר לאדם, כחלב לתינוק, כסיגריה למכור, כאנחה לפועל שעצר לנוח. השירה מתקיימת בעולם ללא תנאי והעולם לא דחה את שירתי. העולם לקח אותה לריאות ונתן לה דופק ופעימות לב. אני יודע שאני מסתכן בראיון הזה, בכך שאני מנתץ בעצמי את הדמות הרומנטית שיצרו סביבי, ושאותה, אני לא מתבייש לומר, טיפחתי כל השנים, אבל פאק איט, אני כבר עם שתי רגליים בקבר, ממש עומד על פתחו של השעמום הגדול מכל, אז אם לא עכשיו מתי אוכל להודות בכך, שבסך הכל אני אדם מאושר".

עד כמה הדמות הזאת שדבקה בך, של עכבר ברים ואלכוהוליסט כרוני, תואמת את חייך, או שהיא בכלל רומנטיזציה?

"בצעירותי הייתי אלכוהוליסט, שתיתי מהרגע שהתעוררתי ועד שעצמתי עיניים. זו גם לא הייתה תקופה קצרה, אבל בשלב מאוחר יותר כשכבר התעייפתי מכל השיט הזה ורציתי להפסיק עם זה, כבר הייתי עמוק בלופ. אתה יודע, הקושי העיקרי של מכור להיגמל זה בדרך כלל לא מהחומר עצמו. המכור מתאהב בסגנון חיים הזה, במאבק, במרדף אחרי הסוטול הבא. וגם אני התאהבתי בסגנון החיים הזה, ממש הרגשתי שבלי המאבק והמרדף האינסופי אשתעמם, זאת אומרת אמות. הייתי ממש בטוח בזה. ולא רציתי למות. עד שלבסוף הבנתי שאם אמשיך לשתות אז באמת אמות, ולא רק בדמיון המעוות שלי. אז הכרחתי את עצמי להיגמל, ולהפתעתי זה היה לי קל הרבה יותר ממה שציפיתי. אבל גם כשהפסקתי לשתות, והלכתי לנושאים אחרים בכתיבתי, לאף אחד זה לא באמת שינה. גם הרבה שנים אחרי שהפסקתי לשתות, עדיין לא הייתה כתבה איתי או עליי בעיתון שלא הציגו אותי כשיכור גס רוח".

ואתה לא תרמת לדמות הזאת שנוצרה סביבך?

"בוודאי שכן. כמו שאמרתי, זה בדיוק הלופ. אתה יודע, כשבתי נולדה היא הייתה תינוקת חייכנית וצחקנית, אבל רק דבר אחד היא לא אהבה לעשות מהיום הראשון, וזה להתלבש. אז כל פעם אחרי מקלחת הייתי מנסה להלביש אותה והיא צורחת ובוכה. אז הייתי אומר לה, מותק, אני שמח שאת דעתנית וטוב מאד שהתנגדות היא בדי־אן־איי שלך, אבל הבנאדם צריך גם לדעת איזה מלחמות להילחם ואיזה לא, באיזה מלחמות ההפסד שלו ידוע מראש. הרי אין שום סיכוי שבעולם שאשאיר אותך עירומה, נכון? אז אני בוחר שלא להילחם בזה, כי גם ככה ההפסד שלי ידוע מראש, ואני חותם לך שגם אחרי מותי, ימשיכו לכתוב עליי שאני אלכוהליסט".

רגע, אז אתה בעצם אומר שאתה כבר לא שותה אלכוהול?

"שותה פה ושם, אבל כבר בערך 30 שנה שאני לא אלכוהוליסט. כשמזמינים אותי לאוניברסיטאות להקריא שירים, אני לוקח איתי בקבוק וויסקי. פעם זה היה בשביל הדאווין וטיפוח הדמות, אבל ב־30 שנה האחרונות זה קודם כל כדי שלא אקיא פיזית מהבחילה שעולה לי בכל פעם שאני דורך באוניברסיטה, ודבר שני כדי שאוכל לקלל ללא מעצורים את המוסד ואת כל היושבים באולם. אם יש משהו שאני באמת מתעב, זה את האקדמיה".

למה אתה כל כך שונא את האקדמיה?

"אתה צוחק עליי? האקדמיה מייצגת את כל מה שרע בספרות. נכון הביצה הספרותית העבשה? אז האקדמיה היא הממלכה שלה. הקשר ביניהם סימביוזי, רק מלדבר עליהם אני מרגיש שבא לי להקיא".

ריימונד קארבר כתב שיר על ערב הקראת שירה שלך, שנערך באיזו אוניברסיטה אם אני זוכר נכון, והוא מצטט אותך סונט בקהל שהם לא מבינים באהבה, שאף אחד בעצם לא מבין באהבה כמוך. עכשיו נכון שזה משפט מתוך שיר, אבל מצד שני זה גם סוג של ציטוט, והמשפט הזה כל כך חד־משמעי, שהוא ממש נחרט לי במוח ולא עוזב.

"מה השאלה?"

לא יודע אם זאת שאלה, יותר כמו סקרנות אני מניח, באמת אמרת שאף אחד לא מבין באהבה כמוך?

"אני מן הסתם לא באמת זוכר, אבל גם קארבר הוא ברנש אמין מאוד, וגם זה לגמרי משפט שנשמע לי הגיוני שאמרתי, כי אני לגמרי מסתובב בתחושה שאם יש משהו אחד שאני באמת מאמין בו, זה אהבה".

ואהבה זה הדבר היחיד שבאמת חשוב.

"אתה רואה? לא סתם לא העפתי אותך לכל הרוחות, יש לי אינסטינקטים טובים".

השיחה שלנו גולשת למחוזות הקיטש.

"אל תגיד לי שאתה מהנאדים הנפוחים שמפחדים מקצת קיטש?"

דווקא לא, אני אוהב קיטש.

"אז נשק אותי ובוא נגמור עם זה", הוא אמר וחייך בפה פתוח שחשף את תפארת שיניו הרקובות, וזה גרם לי להשתחרר ולצחוק יחד איתו בפה פתוח, למרות שכבר שנים אני צוחק רק בפה סגור בגלל איך שהשיניים שלי נראות.

"אתה חייב לראות רופא שיניים", הוא אמר לי ונקרע מצחוק, ממש נקרע, התפללתי שיירגע ולא יקבל לי איזה התקף פתאום. הוא המשיך לצחוק עוד כמה דקות, אבל יצא מזה בשלום.

הוא נתמך בגב הספה ונעמד, "אני הולך להשתין" הוא אמר, "אנחנו סיימנו כאן, תזדיין לי מהבית".