"אני אכין לך טבלה מפורטת, תדע בדיוק מה לעשות עם הילדים כל יום", היא הבטיחה לי ערב לפני שהמריאה לארבעה ימים במדריד.
"לא צריך", רציתי להגיד לה, "אני מתכוון לעשות כל יום בדיוק אותו דבר; להוציא אותם מבית הספר והגן ואז להזניח אותם במשך שלוש שעות, ואז להפשיר להם שניצל תירס, לזרז אותם למקלחות, להתמקח איתם שיעופו כבר למיטות, ואז להירקב עם בירה מול המחשב עד אחת בלילה. את אל תדאגי, סעי ואל תחשבי עלינו כי גם אנחנו לא נחשוב עלינו".
אבל למחרת – לדעתי בשידור ישיר מדוכן לאנקום בדיוטי פרי – היא שלחה לי את הטבלה. לא ציפיתי להרבה – למעשה חשבתי שזה הולך להיות משהו כמו: 16:00 – להוציא אותם מבית הספר והגן. 18:00 – לתת להם לראות קצת טלוויזיה. 20:30 – שניהם במיטות. 22:30 – שלא תחשוב שאני לא יודעת מה אתה עושה ברגע זה מול המחשב. 23:40 – לסמס לי שאתה כבר ישן ושנדבר מחר.
אבל אז פתחתי את הקובץ עם הטבלה. והגיחה משם טבלה – מה אני אגיד לכם, אדון אקסל בעצמו היה נכנע ומבקש העברה לבסיס הג'ובניקים פאוור־פוינט. הטבלה השתרעה על פני כל המסך, אורך ורוחב, גם אחרי שהקטנתי את התצוגה ב־50 אחוז. והטבלה שיקפה, בסך הכל, ארבעה ימים מחייהם של ילדיי – שהתבררו כשווי ערך מבחינת נפח הפעילות שבהם ל־90 ימים מהחיים שלי.
באמצעות הטבלה גיליתי לראשונה שמה שחשבתי לתומי שהוא שגרה סטנדרטית – להעיר אותם בבוקר, לקחת אותם, להחזיר אותם, להאכיל אותם, להשכיב אותם – הוא למעשה אירוע תחזוקה יומיומי בסדר גודל של משחתת אמריקאית.
איך, לכל הרוחות, אהובתי עושה את זה?
קחו, למשל, את יום רביעי בלבד: בבוקר צריך לשלוח את הילדה לגן מצוידת בטנא (וואט?!) שבו ירבצו יחדיו עגבנייה, ענבים ואקטימל – אבל מהסדרה של אנה ואלזה (הא?!), תוך שהיא לובשת לבן ועל ראשה זר פרחים, עדיף לבנים אבל אפשר גם אדומים. כמו כן צריך לשים לה סדין נקי בתיק – עדיף של אנה ואלזה – ולא לשכוח לדבר עם הגננת שלא תיתן לה לישון צהריים.
נשמע פשוט עד עכשיו (חישבתי שחצי יום עבודה יספיק לי כדי להפיק את כל זה), אבל אז התברר שבאותו יום עצמו הילד – שצריך לשלוח לבית הספר עם בגדי ספורט, לא לשכוח! – הולך אחרי הלימודים לסדנת קאפקייקס (וואט?!) בבית של אחד החברים שלו (מי זה? לא מכיר אותו). וכל מה שאני צריך לעשות זה לשים לו בתיק בגדים שלא אכפת לנו שילכלך (איזה?), 100 שקל למארגנת (על מה?) ומכל פלסטיק שבו יוכל לשים את הקאפקייקס הגמורים. בערב, אחרי שמשכיבים את שניהם, לזכור לשים כביסה במכונה כדי שיהיו לו בגדים לבנים למחר – כי למחרת הוא צריך לבוא בעצמו בלבן, כמובן, עם פרי וירק ומעדן חלב, אבל לא של אנה ואלזה כי זה מפדח אותו.
ויהי ערב, ויהי בוקר, ויהי הנגאובר. יום רביעי.
וזה עוד היה היום הפשוט והקצר יחסית בטבלה. כי יום למחרת היה יום הולדת של חברה של הילדה, אבל גם חבר שלו יהיה שם אז תיקח את שניהם, וצריך לקנות מתנה אבל אם זה מסובך, אז תתאם עם אמא של חבר שלו שהיא תקנה מתנות בשביל שניכם ואז היא תסמס לך את הכתובת הסופית של מיקום היום הולדת ותיפגשו קצת קודם ו...
בשלב הזה התחלתי להתערפל. לשוני השתרבבה, התנשמתי במהירות ושמתי לב שאני כבר לא מכשכש בזנב כרגיל. אנות ואלזות קטנות שייטו לי באישונים ומעל ראשי הסתחררו מספרי טלפון של הורים, בייביסיטריות וחנויות שבהן אפשר להשיג טנא, לצד מחשבות ספוראדיות על כלי נשק קהה שאותו ניתן, אולי, להוריד למישהו או לעצמי בראש ולגמור עם כל זה.
האם, כמאמר כותרתו של טור בעיתון נפוץ, אלה החיים? ואם כן, של מי? כלומר, אם אלה החיים של הילדים שלי – ולא שהיה לי מושג – אז מה הם בעצם החיים שאני, כאבא שלהם, חי ומאמין שהוא החיים שלהם? מה, אני מקבל גרסה מרוככת וחלקית – גרסה לאבות בלבד – של החיים שלהם? הגרסה שלא כוללת טנא ואקטימל של אנה ואלזה?
במילה אחת: ברור. בהרבה מילים: בערב הגעתי סוף־סוף לעבור על המייל, ופתאום ראיתי אותם בפעם הראשונה. את כולם. את כל המיילים מהמורה ומהגננת – עשרות מהם! – שנמצאים אצלי בתיבה – עדיין מושחרים, מעולם לא נפתחו – אבל העין שלי בכלל לא ספרה אותם עד היום. בשביל מה? אהובתי קוראת את המיילים האלה, ממילא מפורטים בהם כל מיני דברים שמוכרחים להביא, להכין, להפיק, להשלים, לקנות, לסרוג, לשלוח ולא לשכוח – למי אכפת מכל הזוטות האלה? כאב מסור ומעורב, היה לי ברור תמיד שהמיילים האלה לא באמת נועדו לי, גם אם הם נוחתים בתיבה שלי. המיילים האלה מלאים במידע מפורט מדי לגבי מה שאנחנו, ההורים, אמורים לארגן בשביל הילדים, כי הגננת והמורה הרי לא עובדות אצלנו; אנחנו עובדים אצלן.
וכל המידע העצום והפרטני הזה נאגר ומטופל ללא הרף אצל, ובכן, נשותינו. כי זו החלוקה המגדרית אצל האדם המעט־פחות־קדמון: הגברים יוצאים לטבע – או לגינה – ומלמדים אותם לרכוב על אופניים ולהבעיר אש במנגל. הנשים נשארות במערה, עוברות על המיילים מהגן ומתאמות ביניהן תיאומים שהיו גורמים לרובנו לעבור מיוזמתנו הליך כירורגי מקוצר לחסימת צינורית הזרע.
הדבר המדהים עוד יותר הוא שכל המידע הזה – שמאכלס טבלה שבאמת יכולתי להתכסות בה – מוחזק ביומיום, כולו, בראשה של אהובתי. היא פשוט חיה עם זה. שוחה בזה. יודעת בכל בוקר, צהריים ולפנות ערב מה אמור לקרות, מי אמור לקחת, איך צריך להביא, מאיפה משיגים טנא ומי מהחברים שלו ישתתף, משום מה, בסדנת קאפקייקס. וחוץ מזה יש לה עבודה.
אני משוחרר מזה. מעולם לא ידעתי שאני משוחרר כל כך, אבל עכשיו אני מבין: העולם הסודי של נשים – העולם שתמיד תהינו לגביו – מורכב בדיוק מכל הפרטים האלה. העולם הסודי של גברים – העולם שאף אחד מעולם לא תהה לגביו, ובצדק – מורכב ממשהו מול המחשב ב־22:30.
זו לא אשמתנו. זה המוח הגברי שלנו. "כל מוח מתחיל כמוח נשי", קובעת החוקרת ד"ר לואן בריזנדיין בספרה "המוח הנשי". "הוא הופך להיות גברי רק כשמונה שבועות לאחר ההתעברות, כשעודף הטסטוסטרון מכווץ את מרכז התקשורת, מפחית את יכולת ההקשבה ומכפיל את גודלו של אותו חלק במוח האחראי על התשוקה המינית".
נו, בבקשה. מרכז התקשורת שלנו מכווץ, ויכולת ההקשבה שלנו מוגבלת לדברים כלליים וגדולים כמו השגת שליטה עולמית כאמצעי להשגת מטרתנו הסופית: מין. לא נותר לנו אלא להשאיר לכן את ענייני הטנא, תיאומי יום ההולדת וקערת הפסח שהגננת ביקשה להביא מחר לגן.
כן, אפשר להתחלף, אבל אתן הרי יודעות איך זה ייגמר; הטנא יעבור מן העולם, ושום כרפס לא יגיע לגן לעולם. אנחנו פשוט נשלח את הילדים כמו שהם, אם בכלל. בתוך זמן קצר העולם יחזור לימי הביניים ואז לכאוס.
אז באמת עדיף שלא נתחלף. יודעות מה? למעשה עדיף שבכלל לא תיסעו למדריד ותשאירו אותנו לבד עם הילדים וטבלת משימות. כי האמת, כשאנחנו פותחים את הטבלה הזאת, אנחנו רואים מולנו בפועל רק שלוש מילים: להשאיר אותם בחיים.
