מי שצועק אחרון
זה רק נדמה לכם שיש כאן ויכוח שמאל־ימין לוהט, אבל השיח הפוליטי בישראל קפוא
1
כשאתה אוהד קבוצה זה בסדר: אני יושב עם הבן שלי בארנה, השופט שורק לפאול נגד שחקן קבוצתנו. הקהל הביתי מתלונן: מה פתאום, איזה פאול. שורקים בוז. אנחנו מצטרפים לטרוניה, למה לא? כשהמשחק מתחדש אני אומר לבן שלי: "האמת שהיה פאול, לא?"
"נראה לי שהיה", הוא משיב. "שריקה די צודקת".
הנה כי כן, אנחנו יושבים קרוב וראינו פאול, אבל במסגרת הלויאליות לקבוצה אנחנו משתפים פעולה עם הבכיינות של האוהדים. זה קטע משחקי כזה, לא רציני. אנחנו מוכנים להתעלם לרגע מהאמת בשביל אמת אחרת, גבוהה יותר, והיא שאנחנו רוצים שהפועל ירושלים תנצח. עד כאן לגיטימי. הבעיה בישראל היא שההתנהלות הזו, שבמגרשים היא כמעט חמודה, גולשת גם לשיח הפוליטי. אין שיח כן ואמיתי בין ימין ושמאל, אלא ויכוח בין שתי קבוצות אוהדים, אוהדי השמאל ואוהדי הימין. התוצאה היא קיפאון גמור בשיח, אפס חידושים ופריצות דרך. כי כשאתה מחליט מה לחשוב לפי האהדה שלך לקבוצה (ובמקרה של החברה הישראלית, לפי ההשתייכות לימין או לשמאל), המציאות כלל לא רלוונטית, וכשהמציאות לא רלוונטית, גם אתה הופך בהדרגה לכזה.
2
נניח, אחרי פיגוע. משמאל ומימין לא מחכים שהדם ינוקה מהמדרכה, וכבר מסבירים איך הפיגוע מוכיח את טענותיהם. אלה מימין אומרים: "הנה, עם האנשים הללו אתם רוצים לעשות שלום? תראו את השמחה בגדה"; ואלה משמאל אומרים: "הנה, אמרנו לכם, אין פתרון מלבד פתרון מדיני". ואז מיד אלה מימין מזכירים שכאשר ניסינו פתרונות מדיניים היה יותר טרור; ואלה משמאל מציעים שאולי באמת נשמע את ההצעות שלכם, הימין, כי אתם בשלטון ואנחנו בדרך למדינה דו־לאומית, ובינתיים אתם אומרים רק מה לא; אז אלה מימין אומרים שאלה משמאל מתעלמים ממה שקרה כאן בקריסת האביב הערבי; ואלה משמאל מסבירים שאלה מימין גורמים בתפיסתם לבידוד בינלאומי.
וכן הלאה וכן הלאה, תמיד אותן טענות משני הצדדים, כמעט תמיד באותו סדר. ומה שעצוב זה ששני הצדדים משמיעים לא מעט טענות צודקות, אבל אף אחת מהטענות הללו לא קשורות לפיגוע ולא נבעה ממנו, והפיגוע לא באמת מוכיח דבר, לא את טענות אלה ולא את טענות אלה. מה שאומר שהיה אפשר, לפחות ב־24 השעות הראשונות שלאחר הפיגוע, פשוט להרכין ראש, מימין ומשמאל, ולהתאבל ביחד. הרי את הוויכוח, שממילא אין בו כל חדש, תמיד יהיה אפשר לחדש.
3
סוגיה יסודית שנתונה במחלוקת היא הכיבוש: יש או אין כיבוש? עכשיו, אל תתרגזו לי, טוב? אלה שטוענים שיש כיבוש לא צריכים לרטון כעת ולומר, "מה זאת אומרת אין כיבוש? אז מה זה אומר לשלוט על מיליוני פלסטינים?"; ואלה שטוענים ש"עם לא כובש בארצו ושלפלסטינים יש אוטונומיה דה־פאקטו ובחירות משלהם", גם לא להתעצבן בבקשה. אני ממילא לא בא לשנות את עמדתכם, הרי בישראל לשנות דעה זה כמעט מדע בדיוני. מה שאני כן רוצה זה להראות שעמדת המוצא הזו לגבי הכיבוש לא חייבת לגרור אוטומטית סט של עמדות משנה צפויות מראש.
נגיד, רמי סדן, או־קיי? וזו באמת דוגמה אחת ממאה אפשריות שיש בכל שבוע נתון. למה ימניים שחושבים שאין כיבוש צריכים באופן אוטומטי להגן על מינוי לוביסט לתפקיד יושב ראש חברת חדשות? איך זה קשור? הרי אם ביבי יחליט לפנות 100 אלף מתיישבים, סדן יהיה נאמן לביבי, לא להם. אז למה הם צריכים להיות נאמנים לו? ולמה שמאלנים צריכים לעשות לו שיימינג ולקבוע שדבריו גזעניים? בגלל הכיבוש? איך זה קשור? אולי הוא העיר הערות גזעניות ואולי לא, קשה לדעת (יש מחלוקת על העובדות), אז בגלל שהוא נציג של ביבי ואתה אוהד של הקבוצה השנייה, אתה חייב להכריז שהאיש כזה? לא מספיק לומר שהוא סתם לא מתאים לתפקידו לדעתכם?
4
מדוע ימני אינו יכול לחשוב שאי־אפשר בשום אופן להמשיך במציאות שהפלסטינים חיים בה? מדוע לשמאלני אסור לומר שהוא אמנם בעד לפנות יישובים ולחזור לקווי 67', אבל הטרור שאנו סובלים קשור באיסלאם הקיצוני, זה בכלל טרור דאעשי של יחידים, שלא באמת קשור לשאלות מדיניות? וימני שסבור שתמיד נתמודד עם טרור, מדוע הוא חייב להסיק מזה שאין טעם בשום תנודה מדינית? אולי זה אומר מבחינתו שהתנועה המדינית צריכה להיות זהירה מאוד ומונעת משיקולים ביטחוניים? מדוע ימני, שסבור שכל ארץ ישראל שלנו, לא יכול לשקול בכובד ראש מצב שבו מטעמים ביטחוניים ובינלאומיים נתכנס בגושי התיישבות באופן חד־צדדי? מדוע שמאלני, שמתנגד למפעל ההתנחלויות, לא יכול לומר שזה לא רעיון טוב לפנות יישובים כעת, כי אין פרטנר וההתנתקות הוכיחה שחד־צדדי זה רע? מדוע אסור להיות ימני שמוטרד מהמחסומים, או שמאלני שאומר שהמחסומים הם מציאות שהטרור כפה עלינו? מדוע לימני אסור להודות ששלטון הימין לא הציע אלטרנטיבה מדינית ברורה, ולשמאלני אסור להודות בכישלונות אוסלו וההתנתקות? מדוע ימני לא יכול להודות שהשכונות במזרח העיר אינן חלק מירושלים, ושמאלני לא יכול להודות שהטענות בעולם נגד ישראל על בנייה בגילה ובהר־חומה לא סבירות?
אם אתה ימני אסור לך להכיר בסבלם האובייקטיבי של הפלסטינים, ואם אתה שמאלני אסור לך להכיר ברצחנות המטורפת שיוצאת מהם. אם אתה ימני אסור לך לדבר על טרור שנובע גם ממציאות חיים קשה, ואם אתה שמאלני אסור לך להכיר בכך שטרור הוא (גם) עניין דתי ולא (רק) מדיני, וכן הלאה, הרשימה ארוכה ומייאשת. אבל האמת היא שבכל אחת מהעמדות יש אמת, וכל אחת מהן ראויה לבחינה מעמיקה, אבל אנחנו עסוקים בלצעוק, ואין ממילא מי שמוכן להקשיב.
5
חז"ל אמרו ש"כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו".
בית שמאי ובית הלל חלקו אלה על אלה באופן עמוק ונוקב, אבל המטרה הייתה להגיע לחקר האמת. המחלוקת עם קורח ועדתו הייתה אישית. ההתנצחות הייתה העיקר. למרבה הצער, הוויכוחים אצלנו דומים לאלה שהיו עם קורח. נקווה רק שהאדמה שלנו לא תפער בקרוב את פיה. שבת שלום.
