זאת הפעם השנייה שאנחנו נפגשים מאז. בפעם הראשונה הלב שלי עצר. היום בקושי החסרתי פעימה. התגברתי עליך. סוף־סוף יצאת לי ממחזור הדם לגמרי, הצלחתי אפילו לחלץ לכבודך חיוך אמיתי.
מי היה מאמין, תמיד חשבתי שאתה מחלה סופנית שלא אוכל להחלים ממנה לעולם. מעטים ידעו שניהלתי שנים של זוגיות בלעדיך. זוגיות מורכבת. רבנו, השלמנו, נפרדנו, וכל הזמן חזרת לי. ככל שדיברנו פחות, כך העסקת את ראשי יותר ויותר.
בפועל? היינו כלום ושום דבר. זה היה רומן קצר יותר מחמשיר. כמה שיחות טלפון, פגישה וחצי, לילה אחד בלבד של אהבה בגן שעשועים שהמשיך לחדר, ממש סרט קצר. איך קרה שדווקא אתה נבחרת להיות האובססיה שלי?
ברגע השיא של סיפור האהבה המשונה שלנו, אמרת שזה חזק ממך. הכל מרגיש עוצמתי מדי, מהיר מדי, שבטח נישרף. אי־אפשר היה לעצור את האש שבערה בינינו, אז הצעת שנברח ביחד. להישרף במרחקים. "תפגשי אותי ביום שלישי בחצות וחצי בנמל התעופה, אני לוקח אותך ליעד מסתורי באירופה ואולי לא מחזיר".
איך אהבתי את זה. טיסת לילה בהינף של תשוקה, ככה צריך לאהוב. איזה גבר! התאהבתי עוד יותר. אז ארזתי מזוודה. לא סיפרתי לאף אחד וביטלתי את כל התוכניות שבועיים קדימה. החברות שלי לא אהבו את הקשר בינינו, אמרו שיש לך יצר הרס עצמי וניבאו שתהרוס גם אותי, אז לא סיפרתי להן. שלא יהרסו לי.
הזמנתי מונית לשדה. גרתי אז בתל־אביב וממש ברגע שהיא הגיעה לאסוף אותי, עברה לי תחושה משונה בבטן. שלחתי הודעה, רק כדי לבדוק: "איפה אתה?" כתבת לי "אוי שיט", וזהו. שם כבר הבנתי הכל.
שכחת, בעצם בכלל לא התכוונת לזכור. לא תיכננת לברוח איתי לשום אירופה, רק לשחק בי קצת. זה היה לילה שחור. לא הבנתי איך לא מודיעים בשום מקום שהטיסה שלנו התרסקה. גימגמת איזו התנצלות. כתבתי לך שהכל בסדר. זה היה תחילתו של השקר הגדול שנמשך שנים, כי אף פעם לא היינו באמת.
למחרת בבוקר רציתי לכתוב לך מגילה, אבל התאפקתי. קצת כבוד עצמי עוד נשאר לי. נאלצתי לאסוף את פיסות הפאזל שלי מהרצפה ולהרכיב מהן מחדש סוג של אישה שלמה. זה היה מורכב, כי כשרואים את האור קשה לחזור לחושך. לא שזה באמת היה אור, יותר שריפה מסוכנת. הצצתי ונפגעתי.
ההשפעה שלך נמשכה גם אחרי שלא שמעתי ממך יותר. לא שמעת ממני מילה. חלף כל כך הרבה זמן שבו לא היה לי עם מי לדבר עליך, כי התביישתי. שיבוא איזה גבר דביל, יסובב אותי לילה אחד על האצבע הקטנה שלו וילך?
אני מספרת לך את זה עכשיו כדי שתדע. שכשנפגשנו הפעם כבר לא כעסתי. הכל עכשיו בסדר. עברת לי. למרות שהנה אני כותבת עליך טור.
יצאו מזה גם דברים טובים. בשבועות הראשונים אחר פרשת אירופה דיממתי שירים. חלקם הפכו ללהיטים אהובים. כתבתי עליך המון ואף אחד לא ידע שזה עליך. בחרתי שתי חברות טובות ורק בפניהן הרשיתי לעצמי להתנפץ עליך. אֵבל כבד וממושך על קשר שלא נולד. השיחות עליך נכנסו אל תוך הלילה, ואני בטח בכלל לא עברתי לך בראש. או שכן עברתי? עד כמה חד־צדדי היה כל העסק? אני התעסקתי בך לפחות פעמיים ביום. ברגעי השיא של חיי, כשיצא לי נניח שיר חדש, תהיתי אם שמעת, אם חשבת עליי. קיוויתי שאתה מתרגש. פעם צילם אותי פפראצי בפוזה לא מחמיאה, והתפללתי שלא תראה.
לא היה שבוע שבו לא בדקתי אם התקשרת, או לפחות שלחת מייל, והחברות שלי כבר לא יכלו לשאת יותר את המחלה. לאט־לאט החפירות איבדו קשר עם המציאות. התרחקנו מהאירוע, אז הפנטזיה התחילה לעבוד. בטח עברת תקופה קשה, הצבא דפק אותך, המלחמות, אמא שלך שסיפרת לי שהיא אישה לא קלה. מצאתי עבורך תירוצים. בטח הברזת לי כי הרגשת שזה אמיתי. כן. פתאום נתקפת פחד, פשוט לא רצית שאתחשמל. או שהחלטתי שאתה לא בקו השפיות. נפלתי על קוקו. החליט לגנוב לי את הלב ולברוח, צריך לשים גנבים כאלה בכלא! לכל החיים! זה הזן הכי מסוכן של פושעים, הרוצחים השקטים.
יום אחד המציאו את הפייסבוק. ולאינסטגרם. פתאום נהיה אפילו עוד יותר מסוכן לאהוב אותך, כי כל הזמן תקפת אותי. תמיד כשבדיוק כמעט עברת, חזרת לי על הקיר. תמיד יפה ורגיש ועצוב. איך יש לי חולשה לעצובים...
בדיוק היה לי חבר נורמלי סוף כל סוף, שהחליט שהגיע זמן לעבור לגור יחד. הצלחתי איכשהו להדוף אותך מהראש, למרות שלא אהבתי אותו כמוך. האהבה שלי אליו הייתה בריאה יותר. טובה יותר. בלי שום גיחות ספונטניות לאירופה שלא יתממשו. בסוף לא עברנו לגור יחד, ואתה בטח לא ידעת את כל זה. היית מאמין? אני נראית לפעמים כל כך גדולה וחזקה. אבל דווקא כשאת גדולה וחזקה, גם ההתאהבויות שלך כאלה. כדאי שתדעי שאת זאת שמחלישה ומקטינה את עצמך. לא אף טמבל אחר. אז אולי תפסיקי?
כמה מוזר היה להרגיש פתאום כף יד זרה על הכתף. כף יד משום מקום. הרמזור הפינתי של הסנטר התחלף לירוק, כבר עמדתי לחצות את הכביש בין דיזנגוף לקינג־ג'ורג', להספיק לבנק. הייתי עם רגל אחת במעבר החצייה, ואז פתאום כף יד. הסתובבתי בחזרה למדרכה וראיתי אותך מול הפרצוף.
מה? בחנתי שוב. זה הכל? עם השנים ניפחתי אותך לגדלים לא פרופורציונליים. פתאום בבת אחת יצא מהבלון שלך כל האוויר. "מה קורה, ילדה?" זרקת את השאלה האופיינית, כמו אז, בטון המעושן הזה, שמסרב להיגמל משום דבר. מכור. דפוק. עניתי, "מעולה... נגמלתי מסיגריות ומגלוטן", ולא אמרתי "גם ממך". הנחתי יד על הלב כדי לוודא שמה שאני מרגישה נכון. הוא לא השתולל בכלל. לא עשית לי כלום!
דווקא רציתי לשאול למה נעלמת לי אז. איך זה שאפילו לא טרחת להתקשר אחר כך להתנצל. לספר לך שלקח לי רגע אחד להתאהב בך לגמרי, דקה להסכים לטוס איתך, יום שלם לארוז מזוודה, והמון שנים להשתחרר. אבל לא התחשק לי להגיד כלום. התחבקנו במהירות. הרמזור שוב התחלף לירוק וגימגמת איזה, "את נראית מצוין" או "תהיי בקשר". אחר כך עברתי את הכביש.
אני נראית מצוין? אבל אתה לא מסוג הגברים שבאמת מסוגלים לראות את האחר. אולי גם אני הייתי עיוורת. עשיתי ממך עולם ומלואו, ואתה בסך הכל איש אחד. לא כל־יכול. לא אהבת חיי. בטח שלא אהבת חיי! הרי לא קוראים לך נועם. אפילו לא שתינו יחד קפה מזורגג אחד בפריז.
agvaniot@gmail.com
