"מכעיס אותי שלא יכולתי להביא ילדים בארץ"

הלל ובנימין, התאומים בני ארבעת החודשים של יניב ביטון ובן זוגו אבי טיירי, מנמנמים בחדרם כשהחדשות בטלוויזיה מבשרות על הטבח הנורא שבוצע במועדון הקהילה הגאה באורלנדו. כאן המתיקות האינסופית של שני תינוקות שעתידם הגדול עוד לפניהם, ושם נגדעים חייהם של 50 איש בגלל זהותם המינית. "מה אפשר להגיד על האירוע הזה? זה מזעזע ומעציב ומבעית והכל ביחד", אומר ביטון. "כל הוויכוח, אם זה פשע שנאה נגד להט"בים או אירוע טרור — מגוחך בעיניי. למה? יש פיגוע טרור שלא נעשה מתוך שנאה? גם בארץ כדאי מאוד שאנשים ייזהרו בלשונם כשהם מתבטאים נגד הקהילה, כי תמיד יהיו השליסלים שיקחו את זה צעד קדימה. לצערי, תהליך קבלת שוויון הזכויות לא הולך צעד בצעד עם מיגור ההומופוביה בכל שכבות העם".

צפו בקטע מ"היהודים באים":

החודשים האחרונים היו די מעייפים מבחינתו של ביטון. זה לא רק הטיפול בתאומים, אלא גם החזרות להצגה "לצאת מהארון" בתיאטרון בית ליסין, שעולה ביום ראשון, וההצגות שבהן הוא משחק במקביל. "תיכננתי לחזור באפריל רק לחזרות, לא להצגות", הוא אומר. "זה טו מאץ' גם וגם. אבל ציפי (פינס, מנכ"לית בית ליסין - י"ב) שיכנעה אותי גם לשחק בהצגה. היא אמרה לי, 'אתה תודה לי', והיא צדקה".

מה רע בחופשת לידה קצת יותר ארוכה?

"תקופת חופשת הלידה הייתה לי מאוד קשה, מאוד אינטנסיבית, גם בגלל שמדובר בשניים. אמרתי, וואי וואי, איך נכנסנו לזה?! אפילו הרגשתי שאולי עשינו טעות. בהתחלה הם קמים כל שעתיים־שעתיים וחצי לאכול. אתה בקושי ישן, ואתה טרוט עיניים כל היום. בחודש הראשון לא האמנתי מה זה הדבר הזה. כעסתי על החברים, איך הם לא אמרו לי שזה כל כך קשה. מאז הם גדלו כמובן, אז אין גזים ואין כאבים. הם צוחקים ומחייכים. יש פידבק, יש בנאדם. האהבה הזאת גם נותנת כוח. אתה קם בבוקר, והם מחייכים, ומושיטים את הידיים אליך".

מי נשא במעמסה בתקופת החזרות?

"אבי, וההורים שלו, שגרים לידינו, וחברים. אבי, שעובד כמורה, ואני התחלקנו בחופשת הלידה חצי־חצי. הוא הרבה יותר קוּל ממני".

גם המחזה "לצאת מהארון", שכתב פרנסיס ובר ומביים אלון אופיר, עוסק ביציאה מהארון. המחזה, שזכה בזמנו להצלחה גדולה כסרט, בכיכובו של ז'ראר דפרדייה, מראה כיצד שמועה (לא נכונה, במקרה הזה) על זהותו המינית של בנאדם יכולה לשנות את חייו. לצד ביטון, משתתפים בהצגה, בין השאר, גם דב נבון וחי מאור.

"מבחינתי, הזהות המינית אף פעם לא הייתה סוד", אומר ביטון. "אמרתי את זה בראיון הראשון שעשיתי, כדי שזה בכלל לא יהיה אישיו. מה שכיף לי בהצגה זה לבוא לנושא בהפוך על הפוך — לגלם סטרייט שממציא שהוא גיי, כדי שלא יפטרו אותו מהעבודה. יש משהו מאוד נחמד בעמדה הזאת".

שכבת מעריצים אדוקה

אולי לא רבים מזהים אותו כשהוא עובר ברחוב, אבל ביטון, 38, הוא אחד המוכשרים והעסוקים בשחקני הדור הצעיר בארץ. עד לפני כשנתיים שיחק במשך עשר שנים בתיאטרון הקאמרי. עכשיו הוא בבית ליסין, משחק גם בהצגה "המוגבלים" של גור קורן, וב"אילוף הסוררת". בטלוויזיה תראו אותו בתוכנית הסאטירית "היהודים באים", בסדרת הילדים "הקלמרים" ובפרסומת ל־Travelist. קודם הוא כיכב גם בסדרה "המדרשה".

את תוכנית הסאטירה "היהודים באים", שמשודרת בערוץ 1, ביטון אוהב במיוחד. "זה הפרויקט שאני הכי אוהב", הוא אומר. "אני אוהב גם את הכתיבה וגם את הקאסט. אני גם מזדהה עם זה פוליטית ודתית. זה חכם ומקסים, ונותן מקום לי, כשחקן. יש ל'יהודים באים' שכבה מצומצמת אמנם, אבל מאוד אדוקה, של מעריצים. קבוצה שיודעת את המערכונים בעל פה".

בכלל, ביטון מעיד כי הוא הפך לאדם פוליטי יותר מאז הרחבת התא המשפחתי האישי שלו. "פתאום אני מסתכל על כל שבוע הגאווה, שמאוד מרגש אותי תמיד, בצורה אחרת", הוא אומר. "אני חושב שהקהילה צריכה גם להתחבר — בלי לבטל את הצדדים הנהנתניים — לזעם, ולדרוש שוויון. הקהילה צריכה לתרגם את הכוח שלה לעשייה פוליטית. זה קשה באטמוספרה של היום, וברור לי שיש הרבה אנשים במדינה הזאת שלא שותפים לתפיסה שלי, שאין שום הבדל בין משפחות של הומואים או של סטרייטים, בטח ובטח כל הסמוטריצ'ים".

ומה אתה חושב על הסמוטריצ'ים?

"אני מסתכל על זה בחמלה וזעם ביחד. אני מרגיש זרות כלפיהם. ברור לי שיש חלקים גדולים בחברה שרואים בנו מיעוט, ועדיין צריך להיאבק למען שוויון זכויות. העובדה שזוגות הומואים לא יכולים להביא בארץ ילדים בפונדקאות מכעיסה אותי. אנחנו צריכים להרחיק עד לצפון־מערב ארה"ב ולשלם את כל חסכונותינו לשם כך.

"כשהומואים רוצים לאמץ — שוב, הם בתחתית התור. לילדים שלנו יש תעודות לידה אמריקאיות, שבהן שנינו רשומים כהורים שלהם, אבל בארץ ממשיכים להערים עלינו קשיים. אנחנו צריכים לעשות בדיקת אבהות בשביל להוכיח קשר גנטי. אנחנו דור ביניים. הדור הצעיר הוא דור עם הרבה פחות תסבוכים, עם הרבה פחות הומופוביה עצמית, ואני חשוב שהוא גם ידרוש את שלו. הוא יגיד, סליחה, עם כל הכבוד, אתם לא עושים לי טובה, זה מגיע לי".

למה הלכתם על פונדקאות?

"התלבטנו לא מעט, אבל בסופו של דבר רצינו תא משפחתי שהוא רק שלנו. בית אחד לילדים ולא שניים. אני בן אדם מאוד עצמאי, שמאוד אוהב לקבל את ההחלטות בעצמו. אני מכיר את אבי 11 שנה, ויודע מה תפיסת העולם שלו ואיך הוא ירצה לחנך את הילדים, ופתאום לחשוב על לעשות דייטינג עם מישהי ולתת לה דין וחשבון נראה לי לא מתאים.

"אמנם בגרמניה אסרו בכלל על פונדקאות, אמרו שזה לא מוסרי, שזה כמעט סחר בבני אדם. אני מקבל את הוויכוח הזה. הוא מוסרי וליגיטימי. אבל אני לא חושב שג'קי, הפונדקאית שלנו שהפכה גם לחברה שלנו, היא קורבן בשום צורה. היא רצתה לעשות את זה, ושמחה שהיא עשתה את זה".

"יאללה, נתחתן"

ביטון ובן זוגו אביי טיירי, פעם שחקן והיום מורה, הכירו לפני 11 שנים. יעל רונן, במאית התיאטרון, הכירה ביניהם כשביטון שיחק בהצגה שלה, "פלונטר". בנסיעה לפורטלנד, לקראת לידת התאומים, החליטו גם למסד את היחסים ביניהם. "היה לנו חודש להמתין עד הלידה, וזה היה מעין ירח דבש", הוא אומר. "פתאום היה לנו זמן פנוי, אז אמרנו, 'יאללה, נתחתן'. זה גם עזר, כי פה אנחנו לא יכולים להתחתן".

למה אמנים נזהרים מלבטא את דעותיהם הפוליטיות?

"אני לא חושב שזה מתוך התקרנפות ופחד. אני חושב שזה פשוט איבד טעם. אני לא חושש שיפטרו אותי. יש משהו מאוד רדוד וחד־ממדי בשיח הזה. אוקיי, אז אמרתי איזו אמירה פוליטית נגד מירי רגב. הועלתי או עזרתי בזה לעולם? אלף אנשים תייגו אותי נגד, ואלף אנשים בעד, ואז הטוקבקיסטים יכתבו שמאלני מסריח.

"אני גם לא חושב שמירי רגב היא הבעיה. יש בעיות אחרות. מי אמר שאמן צריך לדבר על זה? הוא צריך לבטא את דעותיו בעשייה שלו ולא להתראיין. הוא לא פוליטיקאי. הרי יועצי התקשורת של מירי רגב ושל אחרים בונים על זה שנצעק ונגיב כמו טטלה נגדה, ואז תהיה כותרת ויהיה עניין והיא תרוויח מזה מול הבוחרים שלה".

הטענות של מירי רגב צודקות?

"אני חצי מרוקאי וחצי פרסי, אז אני בצד הטוב", הוא צוחק. "אין לי מה לדאוג. היא מנופפת בזה יותר משהיא עושה, כי זה מאוד פופולרי לנופף בדגל המזרחי. עדיין, ברוב המקרים אני לא רואה לא דאגה אמיתית לתרבות ולא דאגה אמיתית לדברים אחרים, אלא עשיית כותרות להצלחה פוליטית. אני חושב שיש במדינה תהליך של חילופי מיתוסים, ומן הסתם זה מאבק לא קל.

"מבחינת הדעות, אני מוצא את עצמי לפעמים כאן ולפעמים כאן. מכעיס אותי שזה בא מביטול אחרים, וזה שהמילה 'אשכנזי' הפכה לקללה. זהו, אז עכשיו נשנא כל מה שבא עם יידיש? אני מאוד מתחבר לנאום השבטים של ריבלין, שצריך לצאת מהחלום הזה שיש פה עם אחד, מאוחד. אין אחים, יש פה כמה שבטים, כולל הערבים, וזה לא אומר שאי־אפשר לחיות ביחד. אני יכול לכבד מישהו גם אם הוא לא אחי ולא דם מדמי. לא צריכה להיות כאן תרבות אחת ששולטת".

בזמן האחרון, עם הודעת הפרישה של נועם סמל מתפקידו כמנכ"ל הקאמרי והדברים של רגב, רבים מדברים על הגבלת כהונת המנהלים במוסדות התרבות.

"גם ציפי (פינס) וגם נועם הם משהו שכבר אין היום. איפה אתה רואה היום את סוג הניהול של נועם. הוא יישב ליד מישהו במטוס, ויעשה לו מינוי לתיאטרון. ציפי ונועם חיים את התיאטרון ונושמים אותו. זה לא ג'וב בנוסף למשהו אחר שהם עושים. זה מפעל חייהם. לציפי באמת חשוב שכל הצגה תהיה טובה ושהשחקנים יהיו מרוצים, ולי אישית מאוד כיף לתקשר איתה. גם בלידה היא הייתה סופר מתחשבת".

תרצה עוד ילדים?

"ארבעה חודשים אחרי הלידה אני עדיין לא יכול לחשוב על עוד ילדים, למרות שאני מאושר מעל הראש. אבי כן. מבחינתו להביא עכשיו עוד שלושה ילדים. זה קל לו וכיף לו. מבחינתי שניים זה סבבה". •

"היהודים באים", מחר ב־21:30, ערוץ 1. "לצאת מהארון" תועלה לראשונה ביום ראשון, 20:30, בית ציוני אמריקה בתל־אביב